Talmud BavliBava Batra 143b : Youtube
Daf TubeYoutube
2 video classes :
Bava Batra Page 143b
Bava Batra 143b - Guemara
ואם הביא חמשים בכלי אחד וחמשים בכלי אחד יצא אם הביא אין לכתחלה לא ואי סלקא דעתך כל כי האי גוונא פלגא ופלגא הוא אפילו לכתחלה נמי הכי השתא התם אנן סהדי דהאי גברא מעיקרא לקרבן גדול קא מכוין והאי דקאמר בשני כלים דידע דלא אפשר לאתויי בכלי אחד כמה דאפשר לאיתויי מייתינן והלכתא כוותיה דרב יוסף בשדה ענין ומחצה ההוא דשדר פיסקי דשיראי לביתיה אמר רבי אמי הראויין לבנים לבנים ראויין לבנות לבנות ולא אמרן אלא דלית ליה כלתא אבל אית ליה כלתא לכלתיה שדר ואי בנתיה לא נסיבן לא שבק בנתיה ומשדר לכלתיה ההוא דאמר להו נכסיי לבניי הוה ליה ברא וברתא מי קרו אינשי לברא בניי (ולסלוקי לברתא מעישור קאתי) או דלמא לא קרו אינשי לברא בניי ולמושכה לברתא במתנה קאתי אמר אביי ת"ש (בראשית מו, כג) ובני דן חושים א"ל רבא דלמא כדתנא דבי חזקיה שהיו מרובין כחושים של קנה אלא אמר רבא (במדבר כו, ח) ובני פלוא אליאב רב יוסף אמר (דברי הימים א ב, ח) ובני איתן עזריה ההוא דאמר להו נכסאי לבנאי הוה ליה ברא ובר ברא קרו אינשי לבר ברא ברא או לא רב חביבא אמר קרו אינשי לבר ברא ברא מר בר רב אשי אמר לא קרו אינשי לבר ברא ברא תניא כוותיה דמר בר רב אשי המודר הנאה מבנים מותר בבני בנים:
מתני׳ הניח בנים גדולים וקטנים השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע אם אמרו ראו מה שהניח אבא הרי אנו עושין ואוכלים השביחו לעצמן וכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הרי אני עושה ואוכלת השביחה לעצמה:
גמ׳ אמר רב חביבא בריה דרב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לעצמן איני והא אמר ר' חנינא אפילו לא הניח להם אביהם אלא
Comments from Rashbam - Bava Batra 143b
ופריק התם אנן סהדי דלקרבן גדול קא מכוין . לאתויי בכלי אחד והאי דקאמר שני כלים ולא קאמר מאה עשרון להביא בכלי אחד משום דידע דלא אפשר לאתויי בכלי אחד יותר מששים עשרון דתנן בפרק המנחות והנסכים (מנחות דף קג:) מתנדב אדם מנחה של ששים עשרון ומביא בכלי אחד ואם אמר הרי עלי ס"א מביא ס' בכלי אחד ואחד בכלי אחד שכן הצבור מביאין ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד דיו ליחיד שיהא פחות מן הצבור אחד א"ר שמעון והלא אלו לכבשים ואלו לפרים ואינן נבללין זה עם זה אלא עד ששים יכולין לבלול כו': והלכתא כוותיה דרב יוסף בשדה כו' . משום דבכולי גמרא רבה ורב יוסף הלכתא כרבה איצטריך למימר דהלכתא כרב יוסף בהני תלת: בשדה . בפרק השותפין (לעיל בבא בתרא דף יב:) גבי ההוא גברא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא ותלת מילי קאמר רב יוסף התם: ענין . בפרק יש נוחלין קנין אימתי חוזר רב יוסף אמר כל זמן שעסוקים באותו ענין ואית דגרס קנין: ומחצה . היינו הך דא"ר יוסף קנאי פלגא: פיסקי דשיראי . חתיכות מעיל וסתם שלח לחלק לבני ביתו: הראוין לבנים . מלבושי זכר: לכלתיה שדר . ולא לבנותיו ודוקא דאינסיבא בנתיה שאינה מוטלת עליו ירושלמי בפ' שני דייני גזירות מי ששלח למדינת הים ואמר יתנו אלו לבניו בנותיו בכלל ואם בשעת מיתה אמר אלו לבניי אין הבנות בכלל: ההוא דאמר להו . בשעת מיתה: נכסיי לבניי . ולא היה לו אלא בן אחד זכר וגם בנות היו לו ובעי גמרא מי קרו אינשי לברא יחידאה בניי לשון רבים וא"כ כל נכסיו נתן לבנו ואין הבנות בכלל או לא ויחלקו הבנות עמו: ובני דן חושים . אלמא בן אחד קרי לשון רבים: כחושים של קנה . שגדלים הרבה ביחד בלע"ז טרוק"ש אי נמי עלי קנים או קשרי הקנים קרוין כן: ובר ברא . בן של אותו בן או של אחר שמת: מי קרו אינשי לבר ברא ברא . ולפיכך אמר נכסיי לבניי לשון רבים ויחלקו ביניהם או לא קרו ליה ברא והאי דקאמר לשון רבים היינו כדאמרן לעיל ובני פלוא אליאב: מותר בבני בנים . אבל לענין פריה ורביה חשיבי כבנים בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סב:): מתני' השביחו הגדולים את הנכסים . סתם בעודן בתפוסת הבית: השביחו לאמצע . ויטלו קטנים כגדולים וכדמפרש בגמרא ששבחו הנכסים מחמת נכסים: ואם אמרו גדולים לקטנים . בפני עדים או אמרו לבית דין או בצבור ראו מה שהניח לנו אבא ומזומנים אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקנו ונתעצלו ב"ד לחלוק אז השביחו לעצמן: וכן האשה . שמת בעלה ובגמרא מוקי לה באשה יורשת: ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה. והוא דלא שקלה מזוני דאי שקלה מזוני לא דתנן אלמנה נזונת מנכסי יתומין ומעשה ידיה שלהן (כתובות דף צה:): גמ' לא שנו . דהשביחו לאמצע: אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים . לא טרחו ולא הוציאו משלהם כלום אלא מנכסי אביהן שכרו פועלים והשביחו הנכסים: מחמת עצמן . שחפרו ונטעו ושכרו משלהם ולא משל אביהם אז השבח לעצמן:
Comments from Tosafot - Bava Batra 143b
אם הביא דיעבד אין לכתחלה לא. תימה לר"י דמאי קשיא ליה וכי אין פשוט לו באומר נכסי לשני בני אדם שיהיו שוים ואפי' הכי במנחה לכתחלה לא וא"כ ע"כ משום דלקרבן גדול קא מכוין ואור"י דהכי פריך דהא סברא היא שלא תטול אשתו אלא כאחד מן הבנים ואפ"ה קאמר רב יוסף דנוטלת מחצה א"כ ה"נ אע"פ שמסברא יש לנו לומר דלקרבן גדול קא מכוין היה לנו ללכת אחר הסברא: תא שמע ובני דן חושים. וא"ת דכיון דקרו אינשי לברא בניי א"כ למה הוצרך לומר נכסיי לבניי פשיטא שהוא לבנו וי"ל דאצטריך שאם מצא דייתיקי או מתנה שלא יהיה בה כלום: שהיו לו בנים כחושים של קנה ואע"פ שכשירד . למצרים עדיין לא היו לו בנים כל כך מ"מ נקרא כן על שם העתיד כדדריש אשר שם שמות אל תקרי שמות אלא שמות (ברכות דף ז:): והשביחו גדולים השבח לאמצע. פירש ריב"ם דה"ה גדולים וגדולים אלא אורחא דמילתא נקט ולא דמי ליורד לתוך שדה של חבירו ונטעה שלא ברשות [או] לשותף שהוא כיורד ברשות דשותף אינו מוחל טרחו לחברו אבל אחין מחלי אהדדי: ואם אמר ראו מה שהניח כו'. פירש רבינו שמואל ראו מה הניח לנו אבינו ומזומנים אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקנו משמע שרוצה לומר שאינו משביח אלא מחלקו המגיעו ואין לו אלא שבח המגיע לחלקו ואין נראה מדאמר רב ספרא שבק אבוה זוזי שקלינהו רב ספרא משמע דשקלינהו לכולהו ועוד אם לא לקח אלא המגיע לחלקו מה היה יכול לתבעו הא אמר באיזהו נשך (ב"מ דף סט. ושם) דזוזי כמאן דפליגי דמי ועוד כשיחלקו אם מגיע חלק האחד לחלקו אם כן נמצא שלא היה השבח שלו על כן נראה לר"י כפירוש ריב"ם דשבח שהשביח מכל הנכסים הוי שלו ולא דמי ליורד לתוך שדה של חבירו שלא ברשות שאין לו אלא שכר טרחו עם היציאה או [שותף דהוי כיורד ברשות ונוטל כאריס היינו משום] דיכולים להרויח זה כמו זה ולא מחלי אבל הכא אם הגדולים לא ירויחו הקטנים לא ירויחו בהם וכן צריך לומר באחי דרב ספרא דקטנים היו ולא היו יכולין להרויח ולהכי כיון דגברא רבה הוא ולא שבק גירסי' וטרח לאחריני אע"פ שלא אמר ראו כאילו אמר ראו ומחלי ליה הקטנים והא דאמר בריש אלו מציאות (שם דף כב:) גבי תמרי דזיקא דיתמי לאו בני מחילה נינהו הכא דאין מפסידין ולא בא בידם הריוח מחלי שפיר: בתוספתא גרסינן אם אמרו יתומים [בפני ב"ד] ראו מה שהניח כו'. ולא ידע ר"י אמאי נקט גבי בנים בפני ב"ד אי משום דגלי אדעתיה דלא מחל להם אפי' בפני עדים נמי גלי דעתיה ושמא להכי צריך בפני ב"ד כדי שיתעצמו בדבר לתקן להם שיטריח בשבילם ומדלא תקנו להם ודאי לא מצאו להם תקנה לחלק ומחלו הכל ורב ספרא נמי ידוע היה לב"ד אף על פי שלא אמר ומיהו רשב"ם פי' דה"ה בפני עדים: השביחו לעצמן. ואע"ג דבהמפקיד (שם דף מ. ושם) בעובדא דמרי בר איסק אמרינן דכיון דשלא ברשות נחת דהא אין מורידין קרוב לנכסי קטן השבח לאמצע הכא לית לן למימר הכי דהתם איכא למיחש שמא יחזיק הקרוב בנכסי קטן שאינו כאן אבל הכא ליכא למיחש שהקטנים עם הגדולים ביחד אין יכולין להחזיק זה על זה: לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים. פירש בקונטרס שלא טרחו ולא הוציאו משלהם כלום אלא מנכסי אביהם שכרו פועלים ומחמת עצמם היינו שכרו פועלים משלהם משמע שרצה לומר דטעמא דכיון דשכרו משל אביהם הוי לאמצע דאי הוו אמרי גדולים ראו מה שהניח לנו אבינו היו אוהבי הקטנים או קרוביהם משכירים להם פועלים משל אביהם בשבילם ומדלא אודעינהו אחולי אחילו גבייהו ובעובדא דמרי בר איסק (ב"מ דף לט:) דא"ל אחוה לפלוג לי נמי מפרדיסי ובוסתני דשתל ואמר ליה רב חסדא שפיר קאמר לך דתנן הניח גדולים וקטנים כו' השבח לאמצע לא שתלם בעצמו אלא השכיר פועלים ממעות הירושה ואותו האח נמי היה מוצא קרובים דהוי שתלי ליה וכן אחי דרב ספרא היו מוצאין שישתכרו במעותיהן דאין טורח למכור ולקנות אי לאו דהוי כאומר להן ראו ופריך מאודייני דמחמת עצמו הוא שלא היו מוצאין שיעשה להם אותה שמירה לפי שצריך לעמוד שם זמן מרובה ומשני דקטנים גופייהו מנטרי ואם היו מודיעין להם היו עושין ועוד יש פירוש רבינו תם ופירוש ריב"ם ולא ישרו בעיני ר"י:
Bava Batra 143b - Mishnah translated into english
And if he brought fifty-tenths in one vessel and fifty in one vessel, he fulfilled his obligation. One can infer from the baraita that after the fact, if he had brought fifty-tenths in each vessel, yes, he fulfilled his obligation, but he may not do so ab initio. And if it should enter your mind to say that every case like this is divided half and half, it should be permitted to divide the meal-offering into equal halves even ab initio.
The Gemara dismisses Rabbi Zeira’s objection: How can these cases be compared? There, in the case of the meal-offering, it is clear to us that this person initially intended to bring a large offering, and the reason that he said he will bring the offering in two vessels was that he knew that it is not possible to bring the entire offering in a single vessel. Therefore, we bring, in a single vessel, as much as it is possible to bring, which is sixty-tenths. In any other case it is possible that the division should be into two equal portions.
The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Yosef in three matters where he disagreed with Rabba: In the matter of dividing a field between brothers (see 12b); in the matter of whether certain actions are limited by the court session or by the topic of discussion in the court (see 114a); and in the matter of half, i.e., this matter, whether an unspecified division into two parts is divided into two equal halves.
§ The Gemara cites additional incidents concerning a gift whose method of division was not specified: There was a certain man who sent swaths of silk to his home as a gift. Rabbi Ami says that in such a case, those swaths that are suitable for the sons’ garments are given to the sons, and those that are suitable for the daughters’ garments are given to the daughters. The Gemara comments: We said this only when he does not have daughters-in-law, but if he has daughters-in-law, it is presumed that he sent it for his daughters-in-law. And if his daughters are not married, it is presumed that he does not forsake his daughters and send to his daughters-in-law, so the silk is given to his daughters.
There was a certain man who said to those surrounding him: I leave my property to my sons [levanai], and he had only a son and a daughter. The question was raised: Do people call a single son in the plural: My sons, and in his will he came to remove his daughter even from the tenth of his property that would rightfully be her dowry? Or perhaps people do not call a single son: My sons, and he came to include his daughter in the gift?
Abaye said: Come and hear a proof that one does refer to a single son using the plural term sons, as it is written: “And the sons of Dan: Hushim” (Genesis 46:23). Rava said to Abaye: Perhaps this verse should be understood as the school of Ḥizkiyya taught, that Hushim is not the name of Dan’s son but that they, Dan’s sons, were as numerous as the groups [ḥushim] of reeds. Rather, Rava said: One can prove this usage of the term sons in the verse: “And the sons of Pallu: Eliab” (Numbers 26:8). Rav Yosef said: This can be proven from another verse: “And the sons of Ethan: Azariah” (I Chronicles 2:8).
There was a certain man who said to those surrounding him: I leave my property to my sons, and he had a son and a grandson, i.e., his son’s son. The question was raised: Do people call a grandson a son, or do they not? Rav Ḥaviva said: People call a grandson a son. Mar bar Rav Ashi said: People do not call a grandson a son. The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Mar bar Rav Ashi: With regard to one prohibited by a vow from deriving benefit from a certain person’s sons, it is permitted for him to derive benefit from the sons of that person’s sons, as they are not included in the term sons.
MISHNA: In the case of one who died and left behind adult and minor sons, if the adult sons enhanced the property, they enhanced it so that the profit goes to the middle, i.e., it is distributed among all the heirs. If the adult sons said from the outset: See that which our father left behind; we are going to engage in business with our share of the property and profit from it, then they enhanced the property for themselves. And similarly, with regard to a wife who enhanced the property of her deceased husband, she enhanced it so that the profit goes to the middle, i.e., it is divided between her and the heirs. If she said: See that which my husband left me; I am going to engage in business with my share and profit from it, then she enhanced the property for herself.
GEMARA: Rav Ḥaviva, son of Rav Yosef, son of Rava, says in the name of Rava: They taught this halakha only with regard to where the property was enhanced on account of the property, i.e., the heirs invested money from the common inheritance in order to enhance the property, and their input was only in the management of its investment. But if the property was enhanced on their account, i.e., on account of the efforts or expenditure of the adult sons, the halakha is that they enhanced it for themselves.
The Gemara asks: Is that so? But doesn’t Rabbi Ḥanina say: Even if their father left them nothing but
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.