Bava Batra 154a : Youtube
Daf TubeYoutube
2 video classes :
Bava Batra Page 154a

Bava Batra 154a - Guemara
ראיה במאי רב הונא אמר ראיה בעדים רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר רב הונא אמר ראיה בעדים קא מיפלגי בפלוגתא דר' יעקב ורבי נתן (סימן מניח) רבי מאיר כרבי נתן ורבנן כרבי יעקב רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר קא מיפלגי במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דר"מ סבר מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו ורבנן סברי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והא איפליגו בה חדא זימנא דתניא אין נאמנין לפוסלו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים נאמנין צריכא דאי איתמר ההיא בההיא קאמרי רבנן משום דאלימי עדים ומרעי שטרא אבל הכא הוא דלאו כל כמיניה אימא לא ואי איתמר בהא בהא קאמר ר' מאיר אבל בהך אימא מודה להו לרבנן צריכא וכן אמר רבה ראיה בעדים א"ל אביי מאי טעמא אי נימא מדכולהו כתיב בהו כד הוה מהלך על רגלוהי בשוקא ובהא לא כתיב בה שמע מינה שכיב מרע הוי אדרבה מדכולהו כתיב בהו כד קציר ורמי בערסיה והא לא כתיב בה שמע מינה בריא הוי איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת מריה ובפלוגתא דרבי יוחנן אמר ראיה בעדים ור' שמעון בן לקיש אמר ראיה בקיום השטר איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה ובאו ושאלו את רבי עקיבא מהו לבודקו אמר להם אי אתם רשאים לנוולו ועוד סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה
Comments from Rashbam - Bava Batra 154a
ראיה במאי . בין לרבנן בין לר"מ קבעי ומשום דאיכא לפרשה בתרי גווני כדלקמן קבעי הכי: ראיה בעדים . כדמפרש לקמיה: ר"מ כר' נתן ורבנן כר' יעקב . ר"מ אזיל בתר השתא כר' נתן ומתניתין כגון שהוא בריא עכשיו והכי קאמר מתני' אמר שכ"מ הייתי ועכשיו אני בריא וחוזרני בי והן אומרים בריא היית עליו להביא ראיה בעדים ששכיב מרע היה וחכ"א הנותן מוחזק הוא בנכסים ועל המקבל מתנה שהוא מוציא מחבירו עליו הראיה בעדים שיביא שבריא היה: ראיה בקיום השטר . ראיה שאמרו חכמים המוציא מחבירו עליו הראיה בקיום השטר קאמרי רבנן שצריך לקיים שטרו שלא יוכל נותן לטעון ולומר מזויף הוא וכיון דנתקיים שלא ע"פ הנותן דאין כאן הפה שאסר הוא הפה שהתיר שהרי לא נתקיים ע"פ הנותן דנימא מיגו יבא בעל השטר ויזכה במתנתו דכ"ע אזלינן בתר השתא כרבה ורבי נתן וכיון דבריא הוא עכשיו זכה בעל השטר אך יקיים שטרו שלא יוכל נותן לפסלו אבל ראיה דר"מ ראיה בעדים היא כדמפרש עליו להביא ראיה ששכ"מ היה דברי ר"מ: במודה . לוה בשטר שכתבו ואינו מזויף אלא שטוען פרעתיו או שכ"מ הייתי או שטר אמנה או שטר פסים הוא: צריך המלוה לקיימו . ע"פ אחרים שלא יוכל לוה לפסלו במיגו קמיפלגי: ר"מ סבר א"צ לקיימו . דסתם שטרות הרי הם כשרים ובשטרות לא נימא הפה שאסר הוא הפה שהתיר לפסלו והכי קאמר מתני' צריך להביא ראיה בעדים ששכ"מ היה דברי ר"מ מאחר שמודה הוא בשטר שכתבו ונתקיים השטר בכך דאזלינן בתר השתא שהוא בריא כר' נתן וחכ"א המוציא מחבירו שהוא בעל השטר צריך להביא ראיה קיום השטר שיתקיים בחותמיו דהודאת נותן שטוען כתבתיו לא מהניא מידי דהא קאמר שכ"מ הייתי והפה שאסר הוא הפה שהתיר והלכך צריך בעל השטר לקיימו ויזכה במתנתו דאזלינן בתר השתא שהוא בריא כר' נתן ומתרי לישני ומתרי אמוראי שמעינן דאזלינן בתר השתא כרבה ור' נתן כדפרישית: והא איפליגו בה חדא זימנא . במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו: דתניא . בפרק ב' דכתובות: אין נאמנין כו' . דתנן התם העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולים היינו הרי אלו נאמנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ותניא בגמרא אין נאמנין לפסלו דברי ר"מ ופליג אמתני' דלא חייש להפה שאסר גבי שטרות דלא נחשדו ישראל על כך ומפרש התם במסקנא טעמא דקסבר ר"מ מודה בשטר שכתבו לוה שא"צ מלוה לקיימו וכיון שאמר לוה אני כתבתיו תו לא מהימני עדים למפסליה שהרי אין לך קיום גדול מזה שהלוה מודה שכתבו דמסתמא לא נעשה בפסלות וכמו שכתב ידו יוצא ממקום אחר דמי דתנן התם אין נאמנין דאין כאן הפה שאסר: וחכ"א נאמנין . דאע"ג דמודה לוה שכתבו צריך לקיימו וכיון שאינו מתקיים כי אם ע"פ עדים הללו שאומרים כתב ידינו הוא זה הא קאמרי נמי קטנים היינו ונאמנים דהפה שאסר הוא הפה שהתיר: בההיא קאמרי רבנן . דאע"ג שמודה לוה שכתבו לא חשיב כקיום כיון דעדים עצמן פוסלין חתימתן משום דאלימי עדים לאורועי שטרא ולא מהניא הודאת לוה אבל במתני' אימא לאו כל כמיניה לאורועי שטרא ולמימר שכ"מ היה כיון דמודה שכתבו ועדים לא קא פסלי חתימתן: אילימא . היינו טעמייהו דרבנן מדכולהו מתנות בריא כתיב בהו כד מהלך על רגלוהי בשוקא והאי לא כתיב ביה ש"מ שכ"מ היה והלכך אמרי רבנן המוציא מחבירו דהיינו מקבל מתנה עליו להביא ראיה שבריא היה דמסתמא י"ל ששכ"מ היה: איכא למימר הכי כו' . רבה הוא דקא משני לאביי הכי היינו טעמייהו דרבנן משום דאיכא למימר הכי והכי ומספקא לן אם מתנת בריא הוא אם מתנת שכ"מ הלכך אוקי ממונא בחזקת מריה בחזקת נותן והלכך המוציא מחבירו דהיינו בעל השטר עליו להביא ראיה בעדים שבריא היה להוציא הממון מחזקת הנותן: ובפלוגתא . דרב הונא ורב חסדא פליגי ר' יוחנן ור"ל: בבני ברק . מקום: ועמדו עליו בני משפחה . וקס"ד השתא נכסי בחזקת יורשין קיימי ולא באו עדיין ליד לקוחות ואתו לקוחות וקא מערערו להוציא מן היורשין לפי שקנאום מן המת והיורשין עוררין ומשיבין דבר ללקוחות ואומרים קטן היה קרובנו בשעת מיתה וקי"ל לקמן (בבא בתרא דף קנה.) דאינו יכול למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ולא נוציא הנכסים מחזקתנו והלקוחות לא מצאו עדים שיאמרו גדול היה ולכך הוצרכו לבודקו וכשלא יוכלו לבודקו וגם העדים לא מצאו הפסידו דר"ע כדרבנן דאמרי המוציא מחבירו עליו הראיה בעדים שבריא היה וה"נ על הלקוחות להביא ראיה שגדול היה: באו . לקוחות ושאלו את ר"ע: עשויין להשתנות . ואפי' אם דומין עתה לסימני גדול י"ל אילו היה קיים הוה שומא:
Comments from Tosafot - Bava Batra 154a
ראיה במאי כו' רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר. פירש רבינו שמואל דבין לר"מ ובין לרבנן בעי ראיה במאי ואין נראה דהא פשיטא לר"מ דהוי ראיה בעדים וכן פירש רבינו שמואל אחר כן דלר"מ הוה ראיה בעדים: וכן אמר רבה ראיה בעדים. תימה אמאי מוקי רבה למתני' ראיה בעדים דמוקי רבנן כר' יעקב ור"מ כר' נתן והא איהו גופיה ס"ל כר' נתן ולוקמא בקיום שטרות וכולהו כרבי נתן מיהו אי אשכחן בשום מקום דאית ליה מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו הוה אתי שפיר דאי הוה מוקי לפלוגתייהו נמי בקיום שטרות הוה להו רבנן דלא כוותיה א"נ יש לומר דמשמע ליה ראיה דרבנן דומיא דראיה דר"מ דהיינו בעדים: ועוד סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה. וא"ת למאי דס"ד שהלקוחות היו בודקין אותו אם היה גדול אם לאו היאך יכול להיות שאם נראה קטן בחייו שיראה גדול לאחר מיתה ופירש ר"ת שבחייו היו השערות לבנות והוו שומא ועכשיו הושחרו לאחר מיתה ונראות כסימנים ואין נראה דלא אשכחן בשום מקום בשערות שהם סימן חילוק בין לבנות לשחורות ואומר ר"י דשמא בחייו לא היו גומות ומחמת מיתה יש שם גומות כדאמרי' בנדה גומות אע"פ שאין שערות בפ' בא סימן (דף נב. ושם) ואם תאמר למה יש לנו לומר שהוא קטן כיון שהגיע לכלל שנותיו והא אמרינן בנדה פרק בא סימן (דף מח.) קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים וי"ל שאחר שהיה זה גדול שהגיע לכלל שנותיו ולא היו לו סימני גדלות ולהכי איכא לספוקי שמא קטן היה עדיין:
Bava Batra 154a - Mishnah translated into english
The Gemara asks: With regard to the proof that the recipients must bring, in what manner is it brought? Rav Huna says: The proof is presented by bringing witnesses who testify that the giver was healthy. Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna say: The proof is presented by the ratification of the deed, i.e., the recipients are required only to ascertain that the signatures of the witnesses on the deed are authentic in order to prove that it is not forged.
The Gemara explains: Rav Huna says that the proof is presented by bringing witnesses. He maintains that Rabbi Meir and the Rabbis disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute of Rabbi Ya’akov and Rabbi Natan in the baraita (153b).
The Gemara notes a mnemonic device that indicates which tannaitic opinions are correlated: Manniaḥ, which represents the letters mem, nun, yod, ḥet, stands for Meir, Natan, Ya’akov, and the Rabbis [ḥakhamim]. This indicates that Rabbi Meir, who says that the giver must bring proof that he was on his deathbed, holds in accordance with the opinion of Rabbi Natan, who maintains that one presumes that the current situation reflects the situation at the time the gift was bestowed. And the Rabbis, who say that the recipients must bring proof that the giver was healthy, hold in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov.
Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna say that the proof is presented by the ratification of the deed. The Gemara explains: Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna maintain that Rabbi Meir and the Rabbis disagree with regard to whether when there is a debtor who admits that he wrote a promissory note, the creditor must ratify it in court in order to collect payment. The same ruling would apply to a case where the person on his deathbed admits that he wrote the deed granting the gift. They explain that Rabbi Meir holds that when there is a debtor who admits that he wrote a promissory note, the creditor need not ratify it in court in order to collect payment, and in this case the giver cannot invalidate the deed by claiming that he was on his deathbed. But the Rabbis hold that even when there is a debtor who admits that he wrote a promissory note, the creditor must ratify it in court in order to collect payment.
The Gemara asks: But didn’t they already disagree with regard to this matter once? As it is taught in a baraita: With regard to witnesses who ratified their signatures but claimed that at the time they signed the document they were not fit to bear witness, their testimony is not deemed credible to invalidate the document; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Their testimony is deemed credible.
The Gemara answers: It is necessary to state both cases, because if only that case with regard to witnesses who disqualified their testimony was stated, one might think that the Sages say that their testimony is accepted only in that case, due to the fact that the testimony of witnesses is powerful and they can impair the validity of the document, but here, with regard to him, the giver, who admitted that he wrote the deed but it is not in his power to impair the validity of the deed, I would say that his claim is not accepted.
And if only this case, with regard to a debtor who admits that he wrote a promissory note, was stated, one might think that Rabbi Meir says that the giver cannot invalidate the deed only with regard to this case, but with regard to that case, where the witnesses ratified their signatures, I would say that Rabbi Meir concedes to the Rabbis that witnesses can invalidate the deed. Therefore, it is necessary to state the dispute in both cases.
And Rabba also says: With regard to the proof that the recipients must present, it is presented by bringing witnesses who testify that the giver was healthy. Abaye said to him: What is the reason for this? If we say that due to the fact that in all deeds of gift the following formulation is written: When he was walking on his feet in the marketplace, which indicates that the gift was the gift of a healthy person, and in this deed this was not written, therefore one may conclude from the deed that the giver was on his deathbed, that is not correct. On the contrary, one could say that due to the fact that in all deeds concerning the gifts of a person on his deathbed the following is written: When he was sick and lying in his bed, and in this deed this was not written, therefore one may conclude from the deed that the giver was healthy.
Rabba replied: Since one can say this and one can say that, nothing can be concluded from the formulation of the deed. Therefore, due to the uncertainty, establish the property in the possession of its last known owner.
And this dispute with regard to the statement of the Rabbis is also the subject of a dispute between other amora’im, as Rabbi Yoḥanan says: The proof is presented by bringing witnesses, and Rabbi Shimon ben Lakish says: The proof is presented by the ratification of the deed.
Rabbi Yoḥanan raised an objection to Rabbi Shimon ben Lakish from a baraita: There was an incident in Bnei Brak involving one who sold some of his father’s property that he had inherited, and he died, and the members of his family came and contested the sale, saying: He was a minor at the time of his death, and therefore the sale was not valid. And they came and asked Rabbi Akiva: What is the halakha? Is it permitted to exhume the corpse in order to examine it and ascertain whether or not the heir was a minor at the time of his death? Rabbi Akiva said to them: It is not permitted for you to disgrace him for the sake of a monetary claim. And furthermore, signs indicating puberty are likely to change after death, and therefore nothing can be proved by exhuming the body.
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.
Talmud Bavli