Talmud BavliBava Batra 138a : Youtube
Daf TubeYoutube
2 video classes :
Bava Batra Page 138a
Bava Batra 138a - Guemara
כאן בצווח מעיקרא כאן בשותק מעיקרא ולבסוף צווח אמר רב נחמן בר יצחק זיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח באנו למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן דתניא הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים ואמר הלה אי אפשי בהן אם היה רבן שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה רבן שמעון בן גמליאל אומר כיון שאמר הלה אי אפשי בהן כבר זכו בהן יורשין והוינן בה ות"ק אפילו עומד וצווח אמר רבא ואיתימא רבי יוחנן בצווח מעיקרו דכולי עלמא לא פליגי דלא קני שתק ולבסוף צווח דכולי עלמא לא פליגי דקני כי פליגי שזיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח דתנא קמא סבר מדשתיק קנינהו והאי דקא צווח מהדר הוא דקא הדר ביה ורבן שמעון בן גמליאל סבר הוכיח סופו על תחלתו והאי דלא צווח עד השתא דסבר כי לא מטו לידי מאי אצווח תנו רבנן שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני אין אומרין כל הקודם בשטר זוכה לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מכולם אבל אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני אומרין כל הקודם בשטר זוכה לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מן האחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו תנו רבנן שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בני בכור כראוי לו נוטלן ונוטל את בכורתו אם אמר בבכורתו ידו על העליונה רצה נוטלן רצה נוטל בכורתו ושכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלונית אשתי כראוי לה נוטלתן ונוטלת את כתובתה אם אמר בכתובתה
Comments from Rashbam - Bava Batra 138a
כאן בצווח מעיקרא . מתחלה כשמסר לו זה את השטר התחיל צווח הלכך לא קנה שאין מזכין לו לאדם בעל כרחו דחוב הוא לו דכתיב (משלי טו) שונא מתנות יחיה וכדאמרינן [באלו טריפות] (חולין ד' מד:) והנותן עצמו לא תחזיר לו שהרי סילק עצמו מהם אלא הפקר הם וכל המחזיק בהן זכה בהן כדאמרינן בכריתות בתחלת פרק המביא אשם תלוי (דף כד.) אמר ריש לקיש הנותן מתנה לחבירו ואחר הלה אי אפשי כל המחזיק בה זכה בה ואסקינן התם כריש לקיש: כאן בשתק ולבסוף צווח . קנה כיון דקיבל השטר בשתיקה נתרצה לזכות במתנה ומאחר שזכה אין מועיל כלום להוציאה מרשותו מה שאמר אי אפשי במתנה זו עד שיתנה בלשון מתנה לאחרים או שיפקירם: זיכה לו ע"י אחר . בפניו והוא שתק כשמסרו את השטר או הקנו בקנין סודר לאחרים לצרכו וכשבאו למסור לו השטר התחיל צווח: באנו למחלוקת . אם קנה אם לאו: והיו בהן עבדים . ומתוך כך צווח שאינו רוצה לזון העבדים דאפי' למ"ד יכול הרב לומר לעבד עשה ואיני זנך אפ"ה לא ניחא ליה לעשות כן: רבן שני . מקבל מתנה: אוכלין בתרומה . מחמת השני דודאי קנה וכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו (ויקרא כב): יורשין . כלומר ראשון או יורשין ולרבן שמעון לא סבירא ליה האי דריש לקיש דאמר בכריתות בפרק המביא הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה דסבירא ליה לרבן שמעון דאדעתא דהכי יהיב ליה דאי לא בעי מקבל מתנה תיהדר ליה והכי מפרש בכריתות ומיהו הלכתא כריש לקיש ובהך פלוגתא נמי הלכתא כרבנן דהא דקי"ל הלכה כרשב"ג במשנתנו היינו משנה אבל ברייתא לא אלא הלכה כרבנן דמשנתינו מתני' משמע אבל היכא דאמרי' משנה היינו נמי ברייתא כדאמרי' בעלמא (גיטין דף סז.) משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ומשו"ה קי"ל כותיה בין במשנה בין בברייתא: הוכיח סופו . שצווח על השתיקה שבתחלה דלא נתרצה במתנה אלא להכי שתק דגנאי היא לצווח כל זמן שלא הגיע מתנה לידו: תנו רבנן שכיב מרע כו' . להכי נקט שכיב מרע דבדידיה איכא לאיפלוגי בין היכא דאמר אחריו לפלוני להיכא דלא אמר משום דראוי לחלק כל נכסיו בדבור פיו לזה כך ולזה כך אבל בריא רגיל ליתן לכל אחד בפני עצמו והדבר ידוע למי מקנה תחלה ולמי לבסוף: שאמר תנו מאתים זוז כו' . וכגון דלא שייר אחריהן כלום דאי שייר מידי שלא חלק להם אע"ג דמית לא קנו אא"כ הקנה להם בקנין סודר כדפסקינן לקמן במי שמת (בבא בתרא דף קנא:) מתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין ואע"ג דמית: אם יצא עליו שט"ח . קודם שקבלו המעות אי נמי כגון דהני מאתים זוז ושלש מאות זוז שדות ששוות כך וכך דמים הלכך אפי' לאחר שגבו גובה בעל חוב מהן דמקבל מתנת שכיב מרע כיורש שויוה רבנן לקמן במי שמת ומקרקעי דיתמי משתעבדי לבעל חוב: גובה מכולן . שהרי לכולם נתכוין ליתן ביחד אלא שאין אדם יכול להוציא שני דברים כאחד וכגון שלא שתק בינתים דהיינו נמלך לקמן במי שמת הלכך גובה מכולן מן המעט ימעיט ומן הרב ירבה כגון אם בא בעל חוב לטרוף תשע דינרין גובה מן המאתים ב' דינר ומן השלש מאות שלש דינר ומן הד' מאות ארבע דינר והא דנקט האי סידרא רבותא הוא דנקט ומשום סיפא דהיכא דאמר אחריו ואחריו דאחרון אחרון נפסד ואע"פ שאוהבו השכיב מרע יותר ליתן לו מתנה מרובה: אין לו . כדי החוב גובה המותר משלפניו: לפלוני בכורי כראוי לו . אמרי' לקמן דהאי כראוי לו לישנא יתירא הוא ליפוי כח שנתן לו הני מאתים זוז לבד בכורתו הלכך נוטלן וגם את בכורתו ואי לא הוה אמר כראוי לו היה נוטלן בבכורתו רצה בכורתו נוטל רצה מאתים זוז נוטל דידו על העליונה כדאמרי' נמי לקמן גבי היכא דאמר בבכורתו בהדיא: רצה בכורתו נוטל . אם היא יותר ממאתים שהרי אינו יכול לגרוע מבכורתו אפי' לרבי יוחנן בן ברוקה כדנפקא לן בפרקין לעיל מלא יוכל לבכר: רצה מאתים נוטל . אם בכורתו פחות ממאתים זוז וה"ה אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בני סתמא ולא אמר בבכורתו דידו על העליונה כדפרכינן לקמן ודלמא כראוי לו בחובו קאמר ומשנינן רבי עקיבא היא דדייק לישנא יתירא אם לא אמר כראוי לו הוה אמרינן דבחובו או בבכורתו קאמר דיטול מאתים והא דנקט הכא בבכורתו אתא לאשמועינן דאף על גב דפריש בהדיא בבכורתו אפ"ה יטול כל בכורתו אם היא יותר ממאתים זוז דידו על העליונה:
Comments from Tosafot - Bava Batra 138a
כאן בצווח מעיקרא. פי' בקונט' צווח מעיקרא לא קנה ומ"מ הנותן סילק עצמו והם הפקר כר"ל דאמר בהמביא אשם תלוי (כריתות דף כד.) הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם זכה אבל בשתק ולבסוף צווח כיון ששתק לא הוי הפקר וזכה בה בעל כרחו ואע"ג דרבן שמעון בן גמליאל בסמוך בזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח עביד ליה כצווח מעיקרא אפ"ה קאמר יחזירו ליורשי נותן ולא הוי הפקר ריש לקיש לא סבר כותיה אלא כרבנן ובכריתות (שם ושם) דפריך אמילתיה דריש לקיש דאמר אי אפשי בה כל הקודם זכה מרב ששת דאמר מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו תבטל אי אפשי בה לא אמר ולא כלום בטילה היא דבריו קיימין מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרה לפירושו הכי פריך כי היכי דבטילה היא דמהני אף לאחר שבאה לידו והדרא למרה הכי נמי הוה לן למימר באי אפשי קודם שבאה לידו הדרא למרה וריש לקיש אמר כל הקודם בה זכה ומשני לא דבריו קיימין ולא הדרא למרה וקשה לר"י על פירושו דהיכי פריך התם לריש לקיש מדין ודברים אין לי על שדה זו דלא אמר כלום לישני דמילתיה דריש לקיש בקודם שבאה לידו ולכך הוי הפקר בסילק עצמו אבל גבי דין ודברים שהנכסים שלו אין יכול להסתלק בהאי לישנא ועוד קשה דהיכי פריך התם לריש לקיש מרבנן דהכא דאמרי הרי אלו אוכלין בתרומה הא אוקמי' הכא מילתייהו דרבנן בשתק ולבסוף צווח ומילתיה דריש לקיש בצווח מעיקרא ואדרבה מרשב"ג הוה ליה למיפרך ועוד קשה דעד כאן לא פליגי רבנן ורבן שמעון בן גמליאל הכא אלא דהאי משוי ליה כשתק ולבסוף צווח והאי משוי ליה כצווח מעיקרא אבל אי צווח מעיקרא לכולי עלמא כבר זכו יורשין ולא הוי הפקר וריש לקיש קאמר דהוי הפקר ועוד קשה להר"ר פטר דאמר בהגוזל (ב"ק דף קטז.) גבי חמרא דרב ספרא דאדעתא דאריא אפקריה אדעתיה דכ"ע לא אפקריה וא"כ לריש לקיש קודם שבאה מתנה לידו אמאי הוי הפקר הוה ליה למימר שיחזירו לנותן דאדעתא דליקבל מיניה קא יהיב ולא שיהיה הפקר לכל לכך נראה לפרש דר"ל נמי איירי אחר שבאה מתנה לידו דהיינו שתק ולבסוף צווח והא דקאמר הכא דבשתק ולבסוף צווח קנה היינו שלא יחזרו לנותן אלא הפקר הן ובצווח מעיקרא דלא קנה יחזרו לנותן דלא יהיב ליה אלא אדעתא דליקבל מיניה והתם בכריתות גרס איפכא במילתיה דרב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה לידו מתנה זו בטילה לא אמר כלום אי אפשי בה תבטל דבריו קיימין מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרה אע"פ שבאה לידו מתנה ומשני דלא הדרא למרה והשתא פריך נמי שפיר מדין ודברים דאין יכול להסתלק הואיל והנכסים בידו וכן ממילתייהו דרבנן דאמרי אוכלין בתרומה ואיירי בשתק ולבסוף צווח כמילתיה דריש לקיש ומיהו בריש השולח (גיטין דף לב: ושם) גרסינן במילתיה דרב ששת להיפך דלא אפשי לא אמר כלום בטילה היא דבריו קיימין כדמוכח התם והויא כאיכא דאמרי וכהנה רבות בגמרא:
Bava Batra 138a - Mishnah translated into english
Here, in Rabbi Yoḥanan’s statement, it is a case where he is shouting in protest at the outset. As soon as he is given the deed of gift he states that he does not want it. In this case, he does not receive the property. There, in Shmuel’s statement, it is a case where he is initially silent when he receives the deed of gift, and is ultimately shouting in protest that he does not want it. In this case he acquires the gift before he protests, so it is his.
Rav Naḥman bar Yitzḥak says that if the owner transfers ownership of the property to him through another person, who performs an act of acquisition for this other party in his presence, and he was initially silent, i.e., when the act of acquisition is performed, but ultimately shouted in protest when the property is actually given to him, we have arrived at the dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis.
This is as it is taught in a baraita (Tosefta 8:1): If one wrote a document granting his property to another, and there were slaves among his property, and the other person said: I do not want them, if their second master, i.e., the recipient, was a priest, they partake of teruma, the portion of the produce designated for the priest, as his protest is ignored. Rabban Shimon ben Gamliel says: Once the other person said: I do not want them, the giver or his heirs have already acquired them, and they are the slaves’ owners.
And we discussed the baraita: And does the first tanna hold that he acquires them even if he is standing and shouting in protest that he does not want them? That is not reasonable.
Rava says, and some say it was Rabbi Yoḥanan who says: In a case where he is shouting in protest at the outset, when he is given the gift, everyone agrees that he did not acquire them. In a case where he was silent at the time and ultimately shouted in protest, everyone agrees that he acquired them.
When they disagree it is in a case when he transfers ownership to him through another person, and the recipient was there and was silent, and ultimately, when he actually receives the slaves, he shouted in protest. As the first tanna holds that once he was initially silent, he acquired them, and the fact that he is shouting indicates that he is retracting his initial acceptance of the gift. His acquisition cannot be canceled in this manner. If he does not want to own the slaves, he can sell them, give them away, or emancipate them.
And Rabban Shimon ben Gamliel holds that his ultimate actions prove the nature of his initial intent; he never intended to acquire the slaves. And the reason that he did not shout in protest until now is that he reasoned: As long as they did not enter my possession, to what end will I shout?
§ The Sages taught (Tosefta 9:6): If a person on his deathbed said: Give two hundred dinars to so-and-so, and three hundred to so-and-so, and four hundred to so-and-so, in this case one does not say that whoever appears first in the deed acquires his money first. Therefore, if a promissory note emerged against the one who gave the gifts, and it becomes clear that the money given was pledged to a creditor, then the creditor collects from all of them.
But if a person on his deathbed said: Give two hundred dinars to so-and-so, and after him, to so-and-so, and after him, to so-and-so, then one says: Anyone who appears first in the deed gains. Therefore, if a promissory note emerged against the giver, the creditor first collects from the last one of the recipients. If he does not have enough to repay the debt, he collects from the previous recipient. If he does not have enough to repay the debt, he collects from the recipient listed before the previous recipient.
The Sages taught in a baraita: If there was a person on his deathbed who said: Give two hundred dinars to so-and-so, my firstborn son, as is appropriate for him, the firstborn takes the two hundred dinars and takes his portion as a firstborn as well. If he said: Give my firstborn son two hundred dinars for his portion as a firstborn, he does not receive both, but he has the advantage; if he wants, he takes the two hundred dinars, and if he wants, he takes his portion as a firstborn.
The baraita continues: And similarly, if there was a person on his deathbed who said: Give two hundred dinars to so-and-so, my wife, as is appropriate for her, she takes the two hundred dinars and takes payment of her marriage contract as well. If he said: Give her two hundred dinars as payment for her marriage contract,
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.