Daily Daf / Daf yomi Avodah Zarah 38a / 38b

מדרבנן . שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא: דגים קטנים וארדי ודייסי . אין נאכלין חיין ואין עולין על שולחן מלכים ללישנא קמא יש בהן משום בישולי עובדי כוכבים ללישנא בתרא שרו: ארדי . בולי"ץ: מלוחין . נאכלין כמות שהן מחמת מלחן: כסא דהרסנא . טיגן במורייס שומן דגים עם קמח: הרסנא עיקר . ואותו מורייס נאכל כמות שהוא חי ושרי: קמ"ל קימחא עיקר . ויש בו משום בישולי עובדי כוכבים שהקמח אינו נאכל חי: כל החגבים שבאגם . שנחרכו ונתבשלו מחמת האור. חגב אינו טעון שחיטה: אפי' מריש אוניה . שהאוזן רכה ונצלית בחריכתה אפי' הכי שרי הואיל ועובד כוכבים לא לבשל נתכוין: דשדא סיכתא . קביליי"א בלע"ז ליבשה בתנור: וקבר בה ישראל קרא מעיקרא . והטמין ישראל בתנור דלעת חיה קודם שהוסק התנור והעובד כוכבים הסיקו ונתבשלה הדלעת: שפיר דמי . הואיל והעובד כוכבים לא לבשל נתכוין: פשיטא . היינו דר' יוחנן: מהו דתימא . האי עובד כוכבים לבשולא להאי סיכתא איכוון והא לשם בישול הסיקו: קמ"ל . דאין בישול בכלים: אלא לשרורי מאניה איכוין . להקשות את היתד ואין דעתו לבישול: לשרורי . לשון שריר וקים חזק: בן דרוסאי . לסטים היה ואוכל כל דבר המבושל קצת: בסילתא . בסל אבל הכא דמנחא אגומרי בלאו היסק דעובד כוכבים הוה מבשל לה לזמן מרובה: שפיתת קדירה קרי כשנותנין אותה על האור:

אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא . פרש"י דרבנן גזור משום דחייש שמא יאכילנו דברים טמאים ויותר היה נראה לפרש הטעם משום חתנות וכן פ"ה במתני' אומר הר"ר אברהם ב"ר דוד דודאי שלקות אסרו חכמים כשהעובד כוכבים מבשלם בביתו אבל כשהוא מבשל בביתו של ישראל אין לחוש לא לחתנות ולא לשמא יאכילנו דברים טמאים ולא הודה לו ר"ת דודאי כיון שהעובד כוכבים מבשל לא חלקו כלל חכמים בין רשות הישראל לרשות העובד כוכבים כי לעולם יש לחוש שמא לא יזהר גם בביתו של ישראל כמו בביתו של עובד כוכבים: איכא בינייהו דגים קטנים וארדי ודייסא . פי' שאינם נאכלים חיים ואין עולין על שולחן מלכים ואור"ת דמדנקט הני ולא נקט דבש וגבינה שעולין על שולחן מלכים ונאכלים חיים ש"מ דבעי למנקט דברים שנעשה בהם לשון אחרון מוסף על הראשון ולהקל עליו דאפילו אינו נאכל חי כיון שאינו עולה לית ביה משום בישולי עובדי כוכבים ולכן פסק ר"ת דהלכתא כהני תרי לישני ואי איכא חד מינייהו או נאכל חי או אינו עולה אין בו משום בישולי עובדי כוכבים דבשל סופרים הלך אחר המיקל וראיה מדאמרינן לקמן בשמעתין (עבודה זרה לח ע"ב) גבי משחא שליקא וכן גבי דבש בסתם התלמוד (לקמן עבודה זרה לט:) אי משום בישולי עובדי כוכבים נאכל כמות שהוא חי הוא פירוש ולא שייך ביה בישולי עובדי כוכבים אע"ג דעולה על שולחן מלכים הוי וגם ר' יוחנן עבד לקמן (עבודה זרה דף נט. ע"ש) עובדא להיתר גבי תורמוסא דשלקי עובדי כוכבים ואכלו ישראל דאסר רשב"ל וא"ל רבי יוחנן אדמקטורך עלך זיל הדר דכל שאינו עולה על שולחן מלכים אין בו משום בישולי עובדי כוכבים ואע"ג דתורמוס אינו נאכל כמו שהוא חי: דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי עובדי כוכבים . פי' אם בישלן עובד כוכבים אחרי שמלחן ישראל שרו כיון שקודם בישולם היו נאכלים מחמת מלחם אמר רב יוסף ואם צלאן סומך עליהם משום עירובי תבשילין ולא גרס עובד כוכבים עד ואי עבדינהו עובד כוכבים כסא דהרסנא כפר"ח והשתא ניחא דלא תקשי לקמן דר' יוחנן דאסר דג מליח וביצה צלויה דהתם מיירי במלחו עובד כוכבים והכא מיירי במלחו ישראל ודגים קטנים מלוחים נאכלין כמו שהם חיים אומר רבי יהודה דמדקאמר מלוחים דמשמע שאין מלוחים אסירי א"כ צ"ל דמיירי בגדולים קצת שעולים לפעמים על שולחן מלכים דאי לא תימא הכי תקשי לן להא דאמר איכא בינייהו דגים קטנים פי' דלמ"ד נאכל כמו שהוא חי יש בו משום בישולי עובדי כוכבים ולמ"ד אינו עולה דגים קטנים אין בו משום בישולי עובדי כוכבים והלכתא כתרוייהו לקולא וא"כ אמאי נקט מלוחים אפילו אין מלוחים נמי: קא משמע לן קימחא עיקר . מכאן היה ר"ת מתיר קנוי"ש ואובליא"ש של עובדי כוכבים לאותם שאין נזהרים מפת של עובדי כוכבים דלמאי ניחוש אי משום דם ביצים רוב ביצים שלנו אין בהם דם ואי משום ביצי עוף טמא הרי אינם מצויים בינינו ואי משום בישולי עובדי כוכבים קימחא עיקר והוי כמו פת [וע"ע תוס' חולין סד. ד"ה סימנין ותוס' ביצה טז: ד"ה קמ"ל]: לעולם דלא ידיע הי טמא והי טהור . משמע הא אי הוה ידיע הי טהור הוה שרי ומכאן ראיה להתיר חגבים בלא שחיטה ועוד ראיה דעופות לא הוצרכו שחיטה. אלא מפני שהוטלו בין בהמה לדגים והלכך לפטרן בולא כלום א"א שכבר הוקשו לבהמה משמע הא לאו הכי פטירי משום דהוקשו לדגים וכל שכן חגבים שהוזכרו אחר דגים כדתנא בתוספתא וכל נפש חיה הרומשת במים אלו דגים ולכל הנפש השורצת על הארץ אלו חגבים ועוד תניא בתוספתא אוכל אדם חגבים בין חיין בין מתין ואינו חושש וא"ת וחיין היכי שרו הא איכא בל תשקצו דאמרינן ס"פ ר' עקיבא (שבת דף צ:) רב חזייה לרב כהנא דקא מעבר שושיבא אפומיה א"ל שקליה דלא לימרו קא אכל ליה וקא עבר משום בל תשקצו וי"ל דהא דשרי בתוספתא חיין היינו היכא שחתך ממנו אבר אחד ורחצו היטב דליכא בל תשקצו באותו אבר [עי' תוס' חולין סו. ד"ה במאי ותוס' שבת צ: ד"ה דלא]: קא משמע לן לשרורי מנא קא מיכוין . ואע"ג דאמרינן בפ' כלל גדול (שבת דף עד: ושם ע"ש) האי מאן דשדי סיכתא לאתונא חייב משום מבשל היינו לענין שבת דאע"ג דלשרורי מנא קא מיכוין מ"מ הוא מבשל קצת וגם לאותו בישול גרוע הוא מתכוין וגבי שבת החמירו להחשיבו אבל לענין בישולי עובדי כוכבים לא חשיב ואינו (חייב) עד שיתכוין לבישול גמור:

מגיסה . מהפכת בכף: דשגר עובד כוכבים . הסיק בתנור: חתיית גחלת מחממת ומוציאה חום הגחלים: דג מליח . שמלחו העובד כוכבים ובמליחתו הוא נאכל בלא בישול: חזקיה שרי . דלאו הוא בישול: ור' יוחנן אסר . דזהו בישולו: ביצה צלויה . שצלאה עובד כוכבים: בר קפרא שרי . הואיל ובליע אוכל דידיה ולא נגע עובד כוכבים באוכלא: אשקיה . אשקיוהו לרב זביד: נגוטא דחלא . הנך דבי ריש גלותא דלא הוו מעלו משום דאחמיר עלייהו: הקפריסין . שומר לפרי הן ממין צלף ודרך לאכלן חיין ויש ששולקין אותן ואם בישלן עובד כוכבים מותרין: והקפלוטות . כרתי נאכלין כמות שהן חיין: והמטליא . לקמן מפרש: והחמין . מים חמין דהא אין משתנין מברייתם ע"י האור: וקליות . נמי לא נשתנו: שיעתא ביזרא דכרפסא . זרע של כרפס: שבלילתא . פנגריי"א והוא תלתן: ותרו להו . שורין אותן במים: דמקבל . שצומחין: גרגישתא . ארזיל"א: ומדבקין . הנך ביזרא: מבינתא דרישייהו . שיער ראשן. וקמ"ל ברייתא דאי נמי תרו להו בחמימי שרי: מילין . דברי כזב הן דלא מלבלבי בחדא שעתא: במילין . על ידי דברי לחש של כשפים הן עושין: הכוספן . פסולת של תמרים שעשו מהן שכר וחולטין אותן: כל שאין צפור דרור כו' . שפיה קצר דבהא ודאי לא איבשל דבר טמא דניחוש לגיעולי עובדי כוכבים: ודלמא אדמויי אדמוה . נתחוה לאברים והכניסוה ונתבשלה בו ועכשיו פלט הטעם בחמין הללו: אלא כל שאין ראש צפור דרור כו' . ואין לך חתיכת איסור קטנה מזו: נותן טעם לפגם . פלוגתא היא בפ' בתרא (לקמן עבודה זרה סז:) וכל גיעולי עובדי כוכבים נותן טעם לפגם שהרי נתבשל האיסור אתמול וכבר הופג טעמו ונפסל בלינה חוץ מקדירה בת יומא דנותן טעם לשבח הוא ואסור: איערובי . שמא נתערב בו יין: סרי . מסריח: אהיני . תמרים: חוליי לא תיבעי לך . מתוקים ודאי שרו דאי משום בישולי עובדי כוכבים הרי נאכלין חיין: מרירין . אינן נאכלין ובישולן ממתקן: מציעאי . נאכלין חיין ע"י הדחק: שתיתאה . תבשיל העשוי מקמח של קליות שייבשן בתנור ויש שעושין אותו מקמח עדשים ולפי שהן מתוקין יותר מדאי נותן שם חומץ: בחיטי או שערי . אין דרך לתת שם חומץ: טלופחי . עדשים: ואית דאמרי בטלופחי ומיא כ"ע לא פליגי דאסור . דמיחלף בטלופחי וחלא: וספות . כלים להשתמש כמו שומרי הסף (אסתר ב): תרי זימני כתיב קלי בקרא והיינו תרי מיני שתיתא: ומאי שנא ממורייס . דרובא דעלמא שדו ביה חמרא והוי בידוע: התם חמרא לעבורי זוהמא . דדגים והוי כמאן דאזיל לאיבוד:

ואתא ישראל וחתי חתוי בגחלים . מכולה שמעתין משמע דבעינן שיהא הישראל מקרב הבישול קצת ומה שנהגו להשליך קיסם לתנור סומכין על מה שיש בדברים שבין בני בבל לבני ארץ ישראל דקאמר בני בבל משליכין קיסם לתנור ובני מערב אומרים קיסם זה מה מעלה ומה מוריד ואנו נמשכין אחר בני בבל ותלמודם: תנו רבנן הקפריסין וביצה צלויה . אין להקשות מהך ברייתא לחזקיה ובר קפרא דשרו דתנאי נינהו וקשישי מר' יהודה הנשיא הנזכר בזאת הבריית': אי משום גיעולי עובדי כוכבים נטל"פ מותר . משמע דהכי הלכתא וגם רבי יהודה הנשיא התיר השמן ואפילו ב"ש וב"ה שגזרו עליו הכי סבירי להו כדפירשתי לעיל מיהו מדבש דאמרינן לקמן (עבודה זרה דף לט:) נותן טעם לפגם מותר אין ראיה דשאני התם דפוגם אפילו בעין אבל שמן כשהוא בעין ה"ל לשבח ואפ"ה לפגם מותר וגם מרבא דאמר בפרק בתרא (לקמן עבודה זרה סח:) הלכתא נותן טעם לפגם מותר אין ראיה דהתם פוגם מעיקרו אפילו בעין דומיא דעכבר בשיכרא דאיירי התם וקי"ל נמי דסתם כלי עובדי כוכבים אינן בני יומן מדשרינן מישחא שליקא ושמן וחילתית נמי שרי אי לאו דחורפיה מחליא ליה וכן פוסקים רש"י ור"ת והר"י דסתם כליהם אינן בני יומן והיינו טעמא לפי שהוא ספק ספיקא ספק נשתמשו בו היום או אתמול ואפי' נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בו דבר שהוא פוגם בעין או דבר שאין נותן טעם [וע"ע תוס' חולין ח: ד"ה השוחט]: