Daily Daf / Daf yomi Menachot 91a / 91b

הואיל דכתיב בויקרא ומן הצאן . כיון דהוה ליה למיכתב מן הצאן וכתיב ומן כמו דכתיב יחדו דמי וגבי אביו ואמו אע"ג דכתיב ואמו לא משמע יחדו משום דהתם לא אפשר בלא וי"ו דהיכי ליכתוב ומקלל אביו אמו משמע אביו קילל אמו: ולר' יאשיה דאמר אע"ג דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב דמי . והאי מן הבקר או מן הצאן מיבעי ליה להוציא עולת העוף: ליבעי קרא . לחלק דרצה אחד מביא: הא כתיב . קרא אחרינא לחלק: אם עולה קרבנו מן הבקר ואם מן הצאן קרבנו וגו' . דמשמע לחלק: ורבי יונתן אמר לך אף ע"ג דכתיב אם עולה קרבנו מן הבקר איצטריך ליה מן הבקר או מן הצאן לחלק: ה"מ . דאי בעי הך לייתי: במפריש . בשעת הנדר צאן או בקר: תודה לאו זבח הוא . מהיכא דנפקי עולה ושלמים מההוא נמי משמע תודה למה לי לרבויי מאו: הואיל ואתי לחם בהדה . ואינה חשובה זבח לא ליבעי נסכים אי נמי משום דהוי הלחם במקום נסכים (אי נמי) ליקום במקום נסכים: וליכתוב קרא לפלא נדר או בנדבה . ולא ליכתוב לא עולה ולא זבח דכל שבא בנדר ובנדבה דהיינו עולה ותודה ושלמים ומנחה דאין טעונה נסכים מימעיט ממן הבקר או מן הצאן: אביא בכור (ופסח) ומעשר ופסח: והשתא דכתיב עולה . ולא מצית לרבויי בכור ומעשר ופסח והוי עולה גופה פרט דהוי כלל ופרט וכלל דועשיתם אשה לה' כלל עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה פרט לעשות ריח ניחוח חזר וכלל: מאי מרבית ביה . דהואיל ואמרת אוציא חטאת ואשם יש לך לומר מה הפרט מפורש אף כל ומאי נינהו דקאמר לרבויי מפרט זה: שאין מחוייב ועומד . שאין מחוייב בעולה דבעולת נדבה מיירי: להביא ולדות של קדשים . נקבות של שאר קדשים דעולה זכר [ולא שייך ולד]: ועולה הבאה מן המותרות . כדאמרינן בפירקין לעיל (מנחות דף צ:): ותמורתן . היינו שהמיר את העולה: ואשם שניתק לרעייה . ושחטו לשם עולה ולעשותו כליל כעולה הילכך טעון נסכים: וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן . שהן כשרים אלא שלא עלו לבעלים שטעונין נסכים: והשתא דאמרת או . מן הצאן אתי לדרשא לחלק או דלפלא נדר או נדבה למה לי לחלק איצטריך דסד"א כו': הניחא לרבי יאשיה . דאמר אע"ג דלא כתיב יחדו כמו דכתיב דמי להכי איצטריך האי או לחלק: אי נמי איפכא . דאייתי שלמים בנדר עולה בנדבה בעי נסכים כל חד וחד: או זבח . או למה לי: או שלמים . או למה לי: ורבי יאשיה . דנפקא ליה מיעוט עולת העוף מן הבקר או למה לי דבשלמא לרבי יונתן דדריש האי או לחלק ורבי יאשיה נפקא ליה לחלק מן ואם מן הצאן ומאם עולה קרבנו מן הבקר ולמעוטי עולת העוף נפקא ליה ממן הבקר ומן הצאן: [בתרי מיני . הוא] דבעי נסכים לכל חד בחד מן הצאן או בקר תסגי ליה כו': ככה תעשו לאחד . דמשמע נמי לכל אחד נסכיו בפני עצמו למה לי והדר פירש דינו של כל אחד: אבל אייתי בבת אחת . נדר ונדבה אימא תסגי וכו': ושלשה עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן . במצורע עשיר כתיב: במנחה הבאה עם הזבח . כלומר שזקוקה לזבח שקריבה עמו: או אינו אלא במנחה הבאה בפני עצמה . כלומר שהמנחה אינה זקוקה לזבח אלא מנחה בפני עצמה היא: ועדיין איני יודע אם טעונים נסכי יין אם לא . דהא לא כתיב בה יין בפירוש: תלמוד לומר . בפרשת שלח ויין לנסך רביעית ההין וגו' לא הוה צריך קרא למימר דכבר כתיב בראש הפרשה עולה או זבח מה תלמוד לומר על העולה או לזבח: אלא עולה . זו עולת מצורע: זה אשם מצורע . ששלשתן טעונים נסכים: ותיפוק ליה תרוייהו . חטאת ואשם מזבח ולא ליבעי קרא לכל חד וחד:

הואיל וכתיב ומן הצאן כמאן דכתיב יחדו. דמדכתיב מן הבהמה והדר כתיב מן הבקר ומן הצאן משמע שניהם (ובקונטרס פירש בע"א) דתרוייהו אפירושא דבהמה מדלא כתיב מן הבקר והצאן משמע שניהם דאתא לפרש מאיזו בהמה מן הבקר ומן הצאן מזה אחד ומזה אחד ואף ע"ג דדרשי' בתמורה (דף כח:) כוליה דוי"ו דידיה נמי דריש התם מ"מ אי לא כתיב הכא או לחלק הוה דרישנא ליה למימר דבעינא יחדו: וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן. תימה הא למה לי קרא כיון דדרשינן בריש מכילתין (דף ב.) אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהא נדבה ליבעי נסכים כנדבה וכי תימא דלגבי נסכים לא הוה מוקי ליה לקרא הא על כרחיך צריך לאוקומי הכי שאם אי אתה אומר כן פסלתו כדאמר רבי יוחנן לעיל גבי אשם מצורע ונראה דכדי נסביה משום דאי לאו קרא דמוצא שפתיך מהכא הוה נפקא ליה ועיקר קרא לאחרינא אתא:

דאמר מר . גבי נזיר ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים אין לי אלא תחת זבח השלמים תחת הדוד של חטאת ואשם מנין ת"ל זבח: ה"מ . דנפקי תרוייהו חטאת ואשם של נזיר דכי הדדי נינהו דתרוייהו (חטאת דנזיר טהור ואשם דנזיר טמא) להכשירו ביין וליטמא במתים אתו אבל הכא במצורע דאשם להכשירו לבא במחנה אתי וחטאת לכפר דעל ז' דברים נגעים באין: חטאת דנזיר טהור ואשם דנזיר טמא: לא ס"ד . דמנחתם ונסכיהם דכתיב בנזיר טהור בעולתו ושלמיו הכתוב מדבר דטעונים נסכים ולא חטאתו של טהור ואשמו של נזיר טמא: איל בכלל היה . דהא כתיב ברישא ואיל אחד תמים לשלמים: מה איל . שהוא שלמים מיוחד שבא בנדר ונדבה: אף כל בא בנדר ונדבה . אוציא חטאת ואשם שאין באין בנדר ובנדבה שאין טעונין נסכים הילכך ליכא לרבות לנסכים מזבח אלא חטאת מצורע: זו עולת יולדת . שטעונה נסכים: זה אחד עשר של מעשר . דטעון נסכים כדתנן (בכורות דף ס.) קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולי"א עשירי שלשתן מקודשין התשיעי נאכל במומו והאחד עשר קרב שלמים וטעון נסכים: שיהא טפל חמור מן העיקר . אלא זה דמעשר גופיה לא בעי נסכים והאי דאתי מכחו טעון נסכים: רבא אמר . לא מצית למימר לא חטאת ואשם דנזיר ולא עולה דיולדת דג' ריבויין יש בפסוק העולה ואו לזבח: ואיזהו דבר שצריך שלשה רבויין הוי אומר זה מצורע . דאית ביה שלשה קרבנות חטאת ועולה ואשם דאי בנזיר ארבע ריבויין מיבעיא ליה דהא אית ביה חטאת ועולה ואשם ושלמים: לאיל . דכתיב או לאיל תעשה מנחה למה לי ליכתוב וכי תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין ואנא ידענא דהיינו איל דצריך שני עשרונים אלא לרבות אילו של אהרן: מבמועדיכם נפקא . כל הבא במועדיכם ואילו של אהרן הוא בא במועד ביום הכפורים: ה"מ . דדבר הבא במועד טעון נסכים דציבור אבל ביחיד באילו של אהרן אימא לא: ומאי שנא . אילו של אהרן דמשום דהוי דיחיד הוה אמינא דלא יטעון נסכים: מעולת יולדת . דמרבינן לעיל אף ע"ג דשל יחיד היא טעונה נסכים אף של אהרן נמי לא ליבעי איל לרבוייה: איצטריך סד"א כו' . אילו של אהרן קבוע לו זמן: או לאיל למה לי לרבות את הפלגס . לנסכים פלגס שעברה שנתו ולא בא לכלל שנים: הניחא לרבי יוחנן . דאמר בריה בפני עצמו הוא וטעון נסכים: דתנן הקריבו . לפלגס היכא דנדר איל או כבש והקריב פלגס מביא עליו נסכי איל ואין עולות לו מזבחו לשם חובת נדרו וצריך להביא איל ודאי או כבש ודאי דאף על גב דבריה בפני עצמו הוא קמרבי ליה קרא: אלא לבר פדא דאמר מייתי נסכי איל ומתני . אם כבש הוא יקדישו נסכים הראויין לו והמותר יהו נדבה ואם (לאו) איל הוא הרי נסכיו דקסבר לאו בריה הוא אלא ספיקא מי איצטריך קרא למיכתב או לרבויי ספיקא והלא לפני המקום הכל גלוי ואין ספיקא לפניו ולא אשכחן קרא דכתיב משום ספיקא: ודאי לבר פדא קשיא . דלדידיה לא ידעינא או למה לי: לשור האחד מה תלמוד לומר . והא כבר נאמר (במדבר טז) והקריב על בן הבקר מנחה וגו': תלמוד לומר לשור האחד . דבין גדול בין קטן נסכיו שוין: או לאיל האחד מה תלמוד לומר . והלא כבר נאמר (שם) או לאיל תעשה מנחה: [או לשה בכבשים מת"ל . והלא כבר נאמר או לזבח לכבש האחד]: או בעזים מה ת"ל . והלא עזים בכלל כבשים הם: גדי . היינו בחור שעיר היינו זקן:

דאמר מר חטאת ואשם מנין ת"ל זבח. בפ' כל הפסולין (זבחים לו, א) גבי נאכל ליום ולילה ובקונטרס פירש בנזיר בפ' ג' מינין (דף מה:) גבי חטאת נזיר ואשמו: אבל היכא דחטאת לכפר ואשם להכשיר בעי תרי קראי. והא דלא מבעיא לן תרי קראי לחטאת ואשם של מצורע בפרק כל הפסולין (זבחים דף לו.) אלא נפקא לן מחד קרא כולהו חטאות ואשמות דנאכלים ליום ולילה היינו היכא דלא משנינן להו מדין שאר חטאות ואשמות אבל הכא משנינן להו דשאר חטאות ואשמות לא בעו נסכים והני בעו נסכים: אימא חטאת ואשם דנזיר. אחטאת ואשם דעלמא לא פריך אלא מהני משום דאית בהו מנחה וגם דמו לנדבה דנזירות נדבה היא: איל בכלל היה ולמה יצא. דכתיב ביה מנחתו ונסכו וא"ת והא דרשינן ליה בפ"ק דזבחים (דף ח.) וי"ל דהתם וי"ו קדריש ולעיל פירשתי בפ' התכלת (דף מד:): חמור מן העיקר. דמעשר גופיה לא בעי נסכים: דמייתי ומתני. [פירש] בקונט' מביא נסכי איל ואומר אם איל הוא הרי נסכיו עמו ואם כבש הוא יהו נסכים כשיעור כבש באין חובה לו והשאר יהו נסכי נדבה שהרי מתנדב אדם נסכים בלא זבח ובפ"ק דחולין (דף כג.) הוסיף בקונטרס אע"ג דתנן בפרק המנחות והנסכים (לקמן מנחות דף קד.) אין מתנדב לוג שנים וחמשה אלא שלשה שיהו קרויין נסכי כבש או ארבעה שקרויין נסכי איל או ששה הראויין לפר הכא כי האי גוונא בהדי אחריני קרבי והא דאמרינן לקמן בגמרא (מנחות דף קד.) דהיכא דאייתי חמשה אי אמרת אין קבע לנסכים משיך ארבעה מינייהו דחזו לאיל ומקריב ואידך הוו נדבה ופי' שם בקונטרס נדבת צבור וימכר ויפלו דמיו לשופרות או יקרב הוא עצמו ויצטרף עם שני לוגין אחרים ויקרב לנסכי תמיד דהני נמי לצבור משמע דאותו לוג חמישי אינו קרב עם הארבעה לא דמי להכא דאע"ג דאם כבש הוא השלשה באין חובה לו והרביעי ניתוסף עליהם שאני הכא דהא ארבעה חזו לאיל בעלמא וא"ת והא תניא בסוף כל התדיר (זבחים דף צא:) יין כדברי רבי עקיבא לספלים כדברי רבי טרפון לאשים והשתא לרבי עקיבא ניחא אלא לר' טרפון דאמר לאשים הא לא ידע הי מינייהו נדבה דעביד לאשים וי"ל דכי קאמר רבי טרפון בסתם אבל במפרש לספלים מודה דלספלים ולענין המנחה מייתי שתי מנחות בשני כלים אחת של שני עשרונים לאיל וד' לוגין שמן ואחת של עשרון אחד לכבש ושלשה לוגין שמן והויא חדא לחובתו ואידך נדבה ושתיהן אינן נקמצות דמתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום ואי אפשר לערב כדתנן במתניתין אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים: תלמוד לומר לשור האחד. ושור בן יומו קרוי שור כדכתיב (ויקרא יז) שור או כשב או עז כי יולד: