Talmud BavliBava Batra 175a : Youtube
Daf TubeYoutube
2 video classes :
Bava Batra Page 175a
Bava Batra 175a - Guemara
הכא נמי אדם עשוי שלא להשביע את עצמו כי קאמר רב הונא התם דנקיט שטרא מכלל דרב ושמואל דלא נקיט שטרא אמר תנו נותנין מלוה על פה הוה ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות אלא אמר רב נחמן אידי ואידי דנקיט שטרא ולא קשיא הא דמקויים הא דלא מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה אמר רבה שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומין פרענו נאמנין תנו מנה לפלוני ואמרו יתומין פרענו אין נאמנין כלפי לייא איפכא מסתברא אמר תנו מנה כיון דפסקה אבוהון למילתא איכא למימר דפרעיה מנה לפלוני בידי כיון דלא פסק אבוהון למילתא איכא למימר דלא פרעיה אלא אי איתמר הכי איתמר שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומין חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין מ"ט אדכורי מידכר תנו מנה לפלוני ואמרו יתומין חזר ואמר אבא פרעתי אין נאמנין דאם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו בעי רבא שכיב מרע שהודה מהו צריך לומר אתם עדי או אין צריך לומר אתם עדי צריך שיאמר כתובו או אין צריך לומר כתובו אדם משטה בשעת מיתה או אין אדם משטה בשעת מיתה בתר דבעיא הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו:
מתני׳ המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים על ידי עדים גובין מנכסים בני חורין
Comments from Rashbam - Bava Batra 175a
הכא נמי . גבי הקדש איכא למימר לכך נתכוין ואמאי קאמר רב הונא נאמן ונותנין לו המנה: כי קאמר רב הונא דנקיט שטרא . ההוא מלוה וזה הודה לו: ופרכינן מכלל דרב ושמואל מיירי בדלא נקיט . והלכך אין נותנין לו כי לא אמר תנו אי הכי כי אמר תנו אמאי נותנין מלוה על פה היא כו' ואי (לאו) משום טעמא דמצוה לקיים דברי המת לא היה להם ליתן בשביל דברי אביהם עד לאחר מותו: אלא אמר רב נחמן . בין זה שאמר שכ"מ מנה לפלוני בידי והוא בא ליפרע מן ההקדש ובין זה הבא ליפרע מבניו כולהו שטרי נקיטי דמסקי ביה בהאי שכיב מרע מנה ולא קשיא: הא . דהקדש במקויים דאיכא הנפק: אמר תנו קיימיה לשטריה . ולא צריך מלוה לקיומיה: לא אמר תנו . חיישינן דלמא משום שלא להשביע את בניו אמר הכי ולא גבי עד דמקיימי לשטריה: דכיון דפסקה אבוהון . שגמר דבריו וצוום לפרוע: מ"ט . [דלא] דלמא אידכורי מידכר והלכך לא רצה לומר עדיין תנו: שכיב מרע שהודה . בעל חובו טוען לו מנה לי בידך ואמר לו הן דכה"ג אמרינן בסנהדרין בפ' זה בורר (ד' כט:) דצריך שיאמר אתם עדי ואי לא מצי א"ל משטה אני בך: צריך שיאמר כתובו . דאמרי' בחזקת הבתים (לעיל בבא בתרא מ.) הודאה בפני שנים צריך שיאמר כתובו: ודברי שכ"מ ככתובין וכמסורין . וא"צ לומר כתובו: מתני' המלוה את חברו בשטר . אפי' אין כתוב בו אחריות הא פסקינן הלכתא בשנים אוחזין (ב"מ טו:) דאחריות טעות סופר הוא וכמי שכתוב בו אחריות דמי: משועבדים . מכורין:
Comments from Tosafot - Bava Batra 175a
ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה וכו'. וא"ת והא דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו מאחר דאם כתבו ונתנו היו נותנים השתא אמאי אין נותנים כמחלק כל נכסיו וי"ל לא דמי דהיכא דנותן מטעם מתנה בודאי תקנו שיהיו ככתובין וכמסורין שמא תטרף דעתו עליו אבל מצוה להן ליתן מכח מלוה ולא מטעם אחר אין לו אלא מכח מלוה כאשר בתחלה והלכך אין נותנין: הא דמקויים. וא"ת הא דנקט שטרא מקויים צריכין למימר דנאמן ועוד מה אנו צריכין לנאמנות ממילא גבי ע"י שטר שבידו ועוד למה לי הקדש ועוד מאי איריא שכ"מ דאין אדם חוטא ולא לו כדמפרש בפ' שום היתומים (ערכין דף כג. ושם) אפי' בריא נמי וי"ל דכולהו איצטריך לגבות בלא שבועה דאי לא הוה אלא שטרא הוה בעי שבועה כדתנן (כתובות דף פז.) הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ואפילו הקדש אי לא שכ"מ ואי לא נאמנותו הוה [בעי] שבועה דמה לי משתעבד לגבוה מה לי משתעבד להדיוט והכי מפרש בהדיא בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מב:) על הא דקתני (ברייתא) אבל נשבעים לקטן ולהקדש ליפרע מנכסי הקדש (ופריך) תנינא (כו') מנכסים משועבדים כו' סד"א הנ"מ הדיוט אבל הקדש לא חיישינן לקנוניא קמ"ל ופריך והא א"ר הונא שכ"מ כו' ומשני דוקא שכ"מ דאין אדם חוטא ולא לו ומכאן נראה לרבי הא דמבעיא לן פ' הניזקין (גיטין דף נ:) גבי אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש נכסים בני חורין אפילו הן זיבורית במתנה מאי בההיא דמנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה הוי ודאי ה"ה מתנה דנשבעין כשבאין ליפרע ממנו דפשיטא ליה נמי הכא דמה לי משתעבדי לגבוה מה לי משתעבדי להדיוט אלמא להדיוט בכה"ג בעי שבועה: הא דלא מקויים. וא"ת כי היכי דאי לא מקויים [אמרינן] שהוא מזוייף והאב אמר שלא להשביע את בניו בהא נמי לימא שלא להשביע את בניו ופרוע הוא ומדברי האב אין ראיה ואין לומר דא"כ היו נותנים על ידי שבועה אם היה מקויים שא"צ אלא לישבע שלא נפרע וזה יכול הוא לעשות ולא שייך לומר אין נותנים אבל בלא מקויים דבעי קיום [קודם שיפרע] שייך לומר אין נותנים דהא גבי הקדש אמרו נאמן במקויים ולא טענינן ליה פרוע ויצטרך שבועה אלא נאמן בלא שבועה כדמוכח ההיא דשבועות (דף מב:) שהבאתי לעיל אלא נראה לרבי דהיכא דנקט ההוא מלוה שטרא ומקיים אין הלוה רגיל לעולם לומר שלא להשביע שחייב לו מנה כמו שכתב בשטר היכא דפרעיה שלא יהא סבורים העולם שלא פרעו: אלא אי איתמר כו'. לא בעי למימר אלא איפכא איתמר דידע גמרא שאמר על מנה לפלוני בידי דנאמנים: חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנים דלמא אדכורי מדכר. היינו פרעתי קודם לכן [כדקאמר דלמא] אדכורי מדכר [היינו] באותה שעה כדמוכח בסמוך [דקאמר] אי איתא דפרעיה כו' והכא נאמנים משום שהוא היה נאמן לומר פרעתי קודם לכן מגו דנאמן לומר פרעתי אחרי כן כדתנן מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי נתתיו לך פטור אלא דמשביעין אותו שבועת היסת מדרבנן ואף הם יכולים לומר פרענו אחרי כן והא דאמר אין נאמנים כיון דלא פסקה למילתיה היינו דטפי מסתבר לומר שם אין נאמנין מתנו מנה לפלוני ואומר רבי הא דאמר סוף פ"ק דגיטין (דף יד.) הנהו גנאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי כו' לסוף לא פש גביה ולא מידי ומסיק דהאי דאקני למריה ארעא זוזי דפשו גביה קנין בטעות הוא וחוזר ומפרש ר"ת ורבינו חננאל שהיו הן מודים שטעו תחלה בחשבון שאם לא כן לא היה נאמן שא"כ אין לך קנין מועיל לעולם שיאמר טעיתי וגם יאמר היאך טעה הא לאו הוכחה היא דודאי הוא יכול להיות נאמן בכמה מקומות מגו דהוה מצי למימר פרעתי אחרי כן כדאשכחן הכא אלא נראה דלא מיבעיא שנאמן לומר שטעה כשאמר מנה לפלוני בידי אלא הוא נאמן לומר פרעתי כבר מגו דמצי למימר פרעתי אחרי כן ומ"מ יכול הוא להיות דהתם צריך שיהו מודים שטעה אחרי כן משום דקנין חשוב כתנו דהכא דאי פרעיה לא הוה אמר תנו ומה לי לשקר במקום עדים הוא ה"נ התם אי איתא דטעה דלא פש גביה מידי לא הוה מקני וי"מ דדוקא בשכ"מ שייך למימר אדכורי מדכר שאין דעתו מיושבת עליו אבל בריא לא: ודברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו כו'. האי ככתובין לא הוי ככתובין דלעיל פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנא.) דהתם קאמר שהם ככתובים וכמסורין כבר דלא בעי קנין אבל הכא לא בעי למימר דדוקא ככתובין וכמסורין אלא אלימו טובא כדברים הכתובים הלכך הוי כאילו אמר כתבו והרבה יפוי כח עשו חכמים בשכיב מרע בלא ההוא דלעיל דלא בעי קנין כי ההיא דאמר בפרק קמא דגיטין (דף יד:) דהולך כזכי בשכיב מרע אפילו לא הוי בבריא כזכי: המלוה את חבירו בשטר כו' [על ידי] עדים גובה מנכסים בני חורין. הכא תנן בהדיא דמלוה על פה לא גבי ממשועבדים [מדרבנן] והא דפרש"י פרק הניזקין (גיטין דף נא. ושם) דמזון האשה והבנות גובין מנכסים בני חורין לפי שאין קצובים אבל היו קצובים היו גובין אע"פ שאין כתובים משום דהוה כמלוה ע"פ ליתא ואגב ריהטא לא עיין בה אלא טעמא דאכילת פירות למזון האשה והבנות דגבי אם היו קצובים אפילו אין כתובים משום דקלא אית להו והקשה ה"ר יעקב מקורבי"ל אם כן היאך נשבעין במודה מקצת הטענה והא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ואומר רבי כגון שמחל שעבודו א"נ בדליכא עדים דהא דשעבודא דאורייתא היינו על פי עדים אבל על פי עצמו לא ובפרק קמא דבבא מציעא (דף ד: ושם) הארכתי יותר מבכאן:
Bava Batra 175a - Mishnah translated into english
Here, too, with regard to the Temple treasury, apply the same principle and say: A person is prone to make false statements so as not to make himself appear sated. It is therefore possible that the money was not owed, and payment should not be made from the consecrated property.
The Gemara answers: When does Rav Huna say that payment should be made there, in the case of a person on his deathbed who consecrated all his property? In a case where the creditor, to whom the deceased admitted owing money, holds a promissory note corroborating the deceased’s admission.
The Gemara comments: By inference, the statement of Rav and Shmuel, where the money is not given to the creditor unless the person on his deathbed explicitly requests that it be given, is applicable in a case where the creditor does not hold a promissory note corroborating the admission. The Gemara asks: If so, how can it be that if the deceased says: Give him the money, the children give it to him, i.e., it is collected from the estate left to the heirs, as it is a loan by oral contract, and as Rav and Shmuel both say: One does not collect a loan by oral contract from heirs nor from purchasers who bought land from the debtor after the loan was granted?
The Gemara gives a different answer to this question. Rather, Rav Naḥman said: Both this case and that case are discussing where the creditor holds a promissory note corroborating the deceased’s admission. And yet it is not difficult. In this ruling of Rav Huna, the case is where the creditor’s promissory note has been ratified by the court, and in that ruling of Rav and Shmuel, the case is where the creditor’s promissory note has not been ratified by the court. Therefore, in the latter case, if the person on his deathbed says: Give him the money, he has in effect ratified the creditor’s promissory note, and if he did not say: Give him the money, he has not ratified the creditor’s promissory note.
§ Rabba says that in the case of a person on his deathbed who says: So-and-so has one hundred dinars in my possession, and the orphans who inherited his property subsequently said: We repaid the debt, they are deemed credible. But if the father said: Give one hundred dinars to so-and-so, as I owe it to him, and subsequently the orphans said: We repaid him the money, they are not deemed credible.
The Gemara objects: Isn’t it the opposite [kelappei layya]? The opposite is more reasonable. If the father says: Give one hundred dinars to so-and-so, since their father stated the matter assertively, as he gave an explicit directive, it could be said that the heirs repaid the money. But if he said: So-and-so has one hundred dinars in my possession, since the orphans’ father did not state the matter assertively, it could be said that the heirs did not repay the creditor.
The Gemara reformulates Rabba’s statement: Rather, if Rabba’s statement was stated, it was stated as follows: In a case of a person on his deathbed who says: So-and-so has one hundred dinars in my possession, and the orphans subsequently said: After his admission, Father retracted his words and said to us: I repaid the debt, they are deemed credible. What is the reason for this? At first the father had forgotten, but subsequently he remembered repaying the debt. But if the father says assertively: Give one hundred dinars to so-and-so, and the orphans subsequently said: Afterward Father retracted his words and said: I repaid the debt, they are not deemed credible. The reason is that if it is so that the father repaid the debt or was uncertain about the matter, he would not say with such assertiveness: Give the money to him.
§ Rava raises a dilemma: With regard to a person on his deathbed who, upon hearing someone’s monetary claim against him, admitted owing the money to him, what is the halakha? Is it required for him to say to two people: You are my witnesses, as is usually necessary in order to prove that an admission is stated in earnest and not in jest? Or is it perhaps not required for him to say: You are my witnesses, since he is a person on his deathbed, whose instructions are generally binding? Is it required that he say to two people: Write my admission in a document, as is usually required, or is it not required for him to say: Write my admission in a document? The issue in question here is: Does a person sometimes jest at the time of death, i.e., while on his deathbed, or can it be assumed that a person does not jest at the time of death?
After Rava raised the dilemma, he then resolved it, and ruled: A person does not jest at the time of death, and therefore the statements of a person on his deathbed are considered as if they were written in a document and transmitted to the relevant party.
MISHNA: One who lends money to another by means of a promissory note can collect the debt from liened property that had been sold to others by the debtor after the loan was granted. One who lends money by means of witnesses, without recording the loan in a promissory note, can collect the debt only from unsold property.
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.