Talmud BavliBava Batra 87b : Youtube
Daf TubeYoutube
2 video classes :
Bava Batra Page 87b
Bava Batra 87b - Guemara
והתנן הרכינה ומיצה הרי זו תרומה א"ל הא איתמר עלה אמר רבי אבהו משום יאוש בעלים נגעו בה:
והחנווני אינו חייב להטיף וכו':
איבעיא להו רבי יהודה ארישא קאי ולקולא או דלמא אסיפא קאי ולחומרא ת"ש דתניא רבי יהודה אומר ערב שבת עם חשכה חנווני פטור מפני שחנווני טרוד:
מתני׳ השולח את בנו אצל חנווני (ופונדיון בידו) ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר שבר את הצלוחית ואבד את האיסר חנווני חייב רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו ומודים חכמים לר' יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנווני לתוכה שחנווני פטור:
גמ׳ בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי דרבנן סברי לאודועי שדריה ור' יהודה סבר לשדורי ליה שדרי' אלא שבר צלוחית אבדה מדעת היא אמר רב הושעיא הכא בבעל הבית מוכר צלוחיות עסקינן וכגון שנטלה חנווני על מנת לבקרה וכדשמואל דאמר שמואל הנוטל כלי מן האומן על מנת לבקרו ונאנס בידו חייב לימא דשמואל תנאי היא אלא רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הכא בחנווני מוכר צלוחיות עסקינן ואזדא רבי יהודה לטעמיה ורבנן לטעמייהו אי הכי אימא סיפא מודים חכמים לר' יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנווני לתוכה שהחנווני פטור והא אמרת לאודועי שדריה אלא אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו הכא במאי עסקינן
Comments from Rashbam - Bava Batra 87b
והתנן . גבי מפריש תרומה שתי מדות ממאה אם הרכינה בעל הבית לאותה מדה שמדד בה התרומה ומיצת הרי הוא של תרומה ונותנו לכהן ובמתניתין נמי תיהוי של לוקח: משום יאוש בעלים . שהלוקח מתיאש ומפקיר אותו מיצוי מפני שטורח לו להמתין עד שיתמצה אבל תרומה לא שייך יאוש דמ"מ תרומה היא ואסורה לזרים: ארישא קאי . דקתני חייב להטיף שלש טיפין לעולם ואתא רבי יהודה למימר דבערב שבת אינו חייב: או אסיפא קאי . דקתני דחנווני פטור מלהטיף ואתא איהו למימר דאינו פטור אלא בערב שבת עם חשיכה: ת"ש . דאסיפא קאי: מתני' מצאתי הגהת רבינו זקני אבי אמי מ"כ השולח בנו אצל חנווני ופונדיון בידו שהוא שני איסרין להביא לו באיסר שמן ואיסר יתן לו החנווני וכן עשה מדד לו באיסר שמן והאיסר מסר לתינוק להביא לאביו האיסר והשמן ומי שמפרש ונתן לו תינוק את האיסר לחנווני וגם מפרש ואבד את האיסר הוא השמן הלקוח באיסר טעות הוא ואינו לשון משנה וגם כשבעל הגמרא תמיה בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי מאי קאמר מי איכא פלוגתא באיסר והלא לא אבד אלא השמן ואם תאמר לתניי' לפונדיון במתני' לא הוצרך שכן דרך רוב סחורותן כי איסרין לא היו מצויין כפונדיונין כמו שנוהגין במחציות שנותן פשוט ומקבל מחצה ואוכל בדמי מחצה כן פירש זקני מ"כ: ושבר התינוק את הצלוחית . ונשפך השמן: ואבד האיסר . שנתן לו החנווני עם השמן בדמי הפונדיון שהביא לו: החנווני חייב לשלם . הצלוחית והשמן והאיסר וטעמא מפרש בגמ': שעל מנת כן שלחו . האב לבן אצל חנווני שימסור החנווני לבן האיסר והשמן: ומודים חכמים לר' יהודה כו' שחנווני פטור . בצלוחית לבד אבל בשמן ואיסר חייב ה"ג בפי' רבינו חננאל ובספרים ישנים: גמ' בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי כו' . האיסר שנתן החנווני לתינוק והשמן שבצלוחית: לאודועיה . לחנווני שצריך לשמן שדריה האב לבנו כדי שישלח לו חנווני מה שישלח לו על ידי שלוחו פקח ורבי יהודה סבר לשדורי ליה ביד בנו שדריה: אלא צלוחית . אמאי חייב חנווני לשלם: אבדה מדעת היא . דכי מסרה לתינוק שאינו יודע לשמרה הפקר הוא זה ואינו חושש אם יחזירנה בנו בידו ריקנית אלא שישלח לו החנווני מה שישלח משלו הן שמן הן איסר ביד פקח ופונדיון שנטל בנו בהליכה נהי נמי דאבדה מדעת היא מכל מקום בחזרה יפה מחייבין חכמים הואיל ואמרינן לאודועיה שדריה: בבעל הבית . האי שולח בנו מוכר צלוחיות הוא וניחא ליה שיקנה אותה חנווני אם ירצה לקנותה: שנטלה חנווני . מיד התינוק: לבקרה . אם שלימה היא על מנת לקנותה: כדשמואל . היא פלוגתא דרבנן ורבי יהודה דבנטילה קנאה מיד שהרי מסתמא ימצאנה שלימה ויתכוין לקנותה והוא דקיצי דמיה כדלקמן דקני ליה מיד וכשמחזירה ליד התינוק הרי הוא כמשליכה לאיבוד ונאנס בידו קרינא ביה ולא מיפטר עד שיחזירנה ליד בעלים עצמן שהרי משנטלה נתחייב באחריותה (ואע"ג דתניא כוותיה דשמואל בפ' ד' נדרים (נדרים לא:) בהליכה חייב כו'): ע"מ לבדקו . ולעכבו: ונאנס בידו . כגון שנפל מידו ונשבר: חייב . והוא דקיצי דמיה כדמפרש לקמן דסמכא דעתיה לקנותה אחרי שפסק דמיו ואפילו אם חוזר בו ואומר איני חושש בכלי זה לקנותו ונאנס בידו קודם שהחזירו לבעליו חייב דמדאגביה ע"מ לבדקו ולקנותו אחרי כן הוא דאיחייב ליה באחריותו וכיון דאיחייב באחריותו היכי מיפטר תו עד שיחזירנו לבעליו וה"נ רבנן מחייבי כדשמואל ורבי יהודה לית ליה דשמואל והיינו דקתני סיפא ומודים חכמים לר"י כו' הכי קאמר מודים חכמים לרבי יהודה שאם נטלה על מנת שלא לבדקה הרי הוא כאילו צלוחית ביד תינוק ומדד חנווני לתוכה שפטור: הכא בחנווני מוכר צלוחיות . והך צלוחית דמתניתין של חנווני היא ששלח לו בעל הבית הדמים ביד בנו לקנות צלוחית ממנו ולהביא בה שמן והלכך האי צלוחית ליכא אבדה מדעת: דרבנן לטעמייהו . דאמרי גבי איסר ושמן חייב דלאודועיה שדריה והוא הדין לצלוחית ורבי יהודה לטעמיה דלשדורי יין ושמן וצלוחית ביד בנו שדריה לבנו: והאמרת לאודועיה שדריה . ולא היה לו למסור הצלוחית לבנו של בעל הבית: אלא אביי בר אבין ורב חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו . לא תוקמה לא בחנווני מוכר צלוחיות ולא בבעל הבית מוכר צלוחיות אלא הכא בצלוחית המיוחדת למדה עסקינן ונטלה חנווני מיד תינוק למוד בה לצורך התינוק ואע"ג דאבדה מדעת היא כיון שנטלה נתחייב בשמירתה עד שיחזירנה לידו של בעל הבית:
Comments from Tosafot - Bava Batra 87b
והתנן הרכינה ומיצה הרי היא של תרומה. תימה אמאי הוי של תרומה והא אינו חייב לתרום אלא אחד מן נ' א"כ כמו אותן מדות של חולין תהיה של תרומה ושל חולין היו בלא הרכינה ומיצה וי"ל דכשקרא שם על אותה מדה גמר. בדעתו שתהיה כולה תרומה עם המיצוי ודוקא בתרומה אמר הרכינה ומיצה הוי תרומה אבל לענין מעשרות לא דהמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין: משום יאוש בעלים נגעו. הוי מצי לשנויי דהוי תרומה משום דאין ברירה דכשקרא שם אין ידוע איזה יהא למטה: אלא צלוחית אבדה מדעת היא. ואע"ג דפונדיון נמי אבדה מדעת היא שמשלחו ביד תינוק מ"מ כיון שהפונדיון של בעל הבית נשאר ביד החנווני אינו פוטרו עד שיביאו לידו שוה פונדיון שמן ואיסר ואם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתינוק הכי נמי דהוה פטור: וכגון שנטלה חנווני על מנת לבקרה כדשמואל כו'. וסיפא דקתני ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית ביד תינוק דפטור לאו דוקא ביד תינוק אלא אפי' נטלה נמי ע"מ שלא לבקרה: הלוקח כלי מבית האומן ע"מ לבקרו ונאנס בידו חייב. לכאורה נראה דחייב משום דחשיב כשואל דס"פ ד' נדרים (נדרים דף לא.) מפרש טעמא דשמואל דקסבר הנאת לוקח היא היינו כשואל שכל ההנאה שלו ועוד דבפ' האומנין (ב"מ דף פ:) גבי הא דאמר רב חסדא לא שנו הא דקתני שלחה ומתה חייב אלא כשהחזיר' בתוך ימי שאלתה אבל לאחר ימי שאלתה פטור ומסיק אמימר דמסתברא דפטור משואל וחייב כנושא שכר הואיל ונהנה מהנה תניא כוותיה [דאמימר] הלוקח כלי מבית האומן כו' ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר פירוש לכך פטור בחזרה כשנאנסו שאינו אלא שומר שכר ומדמייתי מינה אההיא דהחזירה לאחר ימי שאלתה משמע דהא דקתני נאנסו בהליכה חייב דהוי מטעם שואל א"כ מילתיה דשמואל נמי הוי מטעם שואל דהא מההיא ברייתא מייתי בנדרים (שם:) סייעתא לשמואל מיהו רש"י פירש בב"מ (שם) דנאנסו בהליכה חייב משום דחשיב כלוקח ומ"מ מייתי מינה שפיר אההיא דאמימר כי היכי דחשיב ליה ברייתא נושא שכר בחזרה אע"פ שבטל המקח משום דעד השתא היה כלוקח הכי נמי שואל אחר שכלו ימי שאלתה הוי שומר שכר כיון שנהנה בשאלה עד עכשיו וכן נראה לר"י דחשיב לוקח ומייתי ראיה מההיא דלקמן דאייתי קרי לפום נהרא דאמר רב כהנא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואי שואל הוי אמאי לא יוכל להקדיש מה שהשאיל ביד אחרים כמו שהמשכיר יכול להקדיש כדאמרי' בפ' האומר משקלי עלי (ערכין דף כא. ושם) ואין נראה לרשב"א ראיה דהתם לא על מנת לבקרם נטלם אלא על מנת לקנות מיד ולכך אין יכול המוכר להקדישו והשיב לו ר"י דמשמע שנטלם כדי לבקרם מדמייתי ליה אדשמואל ואין להקשות אי שואל הוי אמאי לא פטור החנווני כשנטלה על מנת לבקרה והחזירה ליד התינוק דכלתה שאלתו כיון שהחזירה למקום שלקחה דהא אמר בסמוך לרבי יהודה שואל שלא מדעת שואל הוי החזירה ליד התינוק פטור דהתם ודאי הוי שואל שלא מדעת אינו חייב להחזירה אלא למקום שנטל אבל הכא דשואל מדעת הוא חייב להחזיר ליד בעלים: אי הכי אימא סיפא ומודים חכמים לר' יהודה כו'. ורבה ורב יוסף סברי כו' בזמן שהצלוחית ביד התינוק דהיינו שהביאה מבית אביו:
Bava Batra 87b - Mishnah translated into english
But didn’t we learn in a mishna (Terumot 11:8): If one poured oil or wine of teruma from one vessel to another and turned the vessel on its side and drained out the last bits of liquid inside, this is teruma and must be given to the priest? This indicates that the last remnants of the liquid in the vessel belong to the one who receives the oil or wine, not the owner, i.e., the seller. Why, then, does the mishna here teach that the last remnants belong to the seller?
Rav Yitzḥak bar Avdimi said to Rabbi Elazar: But wasn’t it stated with regard to that mishna that Rabbi Abbahu says: Due to of the despair of the owner, who relinquishes his right to such a small amount of wine or oil, the Sages touched upon it and ruled that any remnants extracted from the vessel belong to the seller? By contrast, with regard to teruma, which is forbidden to non-priests, the despair of the buyer is irrelevant, and therefore anything that remains in the vessels is teruma.
§ The mishna teaches: And a storekeeper is not obligated to drip three drops. Rabbi Yehuda says: If the sale occurs on Shabbat eve as nightfall arrives, one is exempt from dripping these three drops. A dilemma was raised before the Sages: Is Rabbi Yehuda referring to the first clause of the mishna, and if so his ruling is lenient, as the mishna states that one must drip three drops and he states that on Shabbat eve one is exempt from doing so? Or perhaps he is referring to the latter clause and is stringent, as the mishna teaches that a storekeeper is always exempt, whereas Rabbi Yehuda rules that this is the halakha only on Shabbat eve?
The Gemara answers: Come and hear a resolution of this dilemma, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: On Shabbat eve at nightfall a storekeeper is exempt because the storekeeper is busy. This proves that Rabbi Yehuda was referring to the latter clause of the mishna, i.e., he exempts the storekeeper from dripping the drops only on Shabbat eve.
MISHNA: With regard to one who sends his son to a storekeeper with a pundeyon, a coin worth two issar, in his hand, and the storekeeper measured oil for him for one issar and gave him the second issar as change, and the son broke the jug and lost the issar, the storekeeper must compensate the father, as he gave the jug and coin to one who is not halakhically competent. Rabbi Yehuda exempts him from liability, as he holds that the father sent his son in order to do this, i.e., to bring back the jug and coin. And the Rabbis concede to Rabbi Yehuda with regard to a case when the jug is in the hand of the child and the storekeeper measured the oil into it that the storekeeper is exempt if the child breaks the jug.
GEMARA: Granted, with regard to the issar and the oil, one can explain that they disagree over this matter: As the Rabbis hold that the father sent his son to inform the storekeeper that he needed oil but did not intend for the storekeeper to send the oil with the boy. For this reason, if the storekeeper gave the child the oil he is liable for its loss. And Rabbi Yehuda holds that he sent his son so that the storekeeper would send him back with the oil, and therefore the storekeeper is exempt from liability. But if the child broke the jug, why do the Rabbis hold that the storekeeper is responsible for it? It is a deliberate loss on the part of the father, as he entrusted the jug to his young son, who is not responsible enough to care for it.
Rav Hoshaya said: Here we are dealing with a proprietor who sells jugs, and the father sent his son with a jug in case the store owner might want to buy it. And this is a case where the storekeeper took the jug in order to examine it, and the ruling is in accordance with a statement of Shmuel. As Shmuel says: With regard to one who takes a vessel from a craftsman in order to examine it and buy it if he chooses, and an accident occurred while it was in his possession and it broke, he is liable to pay restitution for the vessel. He has the halakhic status of a borrower, and therefore he bears financial responsibility for the loss.
The Gemara asks: Shall we say that the opinion of Shmuel is subject to a dispute between tanna’im? Since Rabbi Yehuda disagrees with the Rabbis, his opinion evidently differs from that of Shmuel. Rather, Rabba and Rav Yosef both say that the disagreement in the mishna should be explained as follows: Here, we are dealing with a storekeeper who sells jugs, and the father sent his son to buy from him a jug filled with oil. And Rabbi Yehuda follows his line of reasoning, as explained above, that the father sent his son to bring back the merchandise, and the Rabbis follow their line of reasoning, that the father sent the son to inform the storekeeper what he needed, but not to carry it back.
The Gemara asks: If that is so, say the last clause: The Rabbis concede to Rabbi Yehuda in a case when the jug was in the hand of the child, and the storekeeper measured the oil into it, that the storekeeper is exempt. Why would the Rabbis rule that the storekeeper is exempt? But you said that the father sent his son only to inform the storekeeper of his order, but he did not intend for the storekeeper to give anything to his son. Rather, Abaye bar Avin and Rabbi Ḥanina bar Avin both say that the disagreement in the mishna should be explained as follows: With what are we dealing here?
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.