Bava Batra 130b : Youtube
Daf TubeYoutube
2 video classes :
Bava Batra Page 130b

Bava Batra 130b - Guemara
מה תלמוד לומר (דברים כא, טז) לא יוכל לבכר לפי שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו שיכול והלא דין הוא ומה פשוט שיפה כחו שנוטל בראוי כבמוחזק התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה בכור שהורע כחו שאינו נוטל בראוי כבמוחזק לא כל שכן תלמוד לומר לא יוכל לבכר ויאמר לא יוכל לבכר מה ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו שיכול והלא דין הוא ומה בכור שהורע כחו שאינו נוטל בראוי כבמוחזק אמרה תורה לא יוכל לבכר פשוט שיפה כחו שנוטל בראוי כבמוחזק לא כל שכן ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה א"ר זריקא א"ר אמי א"ר חנינא אמר רבי הלכה כר' יוחנן בן ברוקה אמר ליה ר' אבא הורה איתמר במאי קמיפלגי מר סבר הלכה עדיפא ומר סבר מעשה רב תנו רבנן אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה מאי ובלבד שלא ידמה והא כל התורה כולה דמויי מדמינן לה אמר רב אשי הכי קאמר ובלבד שלא ידמה בטרפות דתניא אין אומרים בטרפות זו דומה לזו ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה א"ל ר' אסי לר' יוחנן כי אמר לן מר הלכה הכי נעביד מעשה אמר לא תעבידו עד דאמינא הלכה למעשה אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי אי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בי לאחר מיתה לא מיקרע תקרעוהו ומגמר נמי לא תגמרו מיניה לא מיקרע תקרעיניה דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא
Comments from Rashbam - Bava Batra 130b
לא יוכל לבכר מה תלמוד לומר . והלא כתיב בתריה הבכור בן השנואה יכיר: לפי שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו . דמשמע שיכול לתת לכל אחד מבניו מה שירצה ויכול אני לדון שאף הבכורה יעביר מן הבכור לתת לכל מי שירצה עם שאר נחלה דמה פשוט שיפה כחו כו' שנוטל בראוי דבחלק פשוט לא כתיב בכל אשר ימצא לו: ויאמר לא יוכל לבכר . ולא אצטריך ביום הנחילו כאביי דהוה דייקינן בכורה לא יוכל לבכר אבל חלק פשוט ינחיל למי שירצה: הורה . כר' יוחנן בן ברוקה איתמר: במאי קא מיפלגי . נהי דמר שמיע ליה הכי ומר שמיע ליה הכי מאי בינייהו: הלכה עדיפא . שפוסק הלכה לעשות כן אבל כי אמרינן הורה איכא למימר דטעה הרואה דשמא אותו הדין לא נפסק כרבי יוחנן בן ברוקה אלא על ידי טענות אחרות זיכה את כל הנכסים לאחד מן הבנים כגון שאמר האב לשון מתנה עם לשון ירושה דלדברי הכל דבריו קיימין וכדאמרינן (לעיל בבא בתרא דף קכו.) נמי לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דההוא בכור דאזיל וזבין בנכסי דידיה כו' דסבר הרואה דמשום האי טעמא נפסק כן והמעשה משום טעמא אחרינא אבל כיון דקבע הלכה אז אין לפשפש בדבר: ומר סבר מעשה רב . כשמורין לעשות מעשה אז יש לסמוך ולעשותו אבל כשאומר הלכה כפלוני אין סומכין לעשות כן עד שיאמרו הלכה למעשה כדלקמן דאי אמר הלכה איכא למימר דדרך למודו אמר הכי אבל אם בא מעשה לידו הוה מדקדק יותר כדאמרי בסמוך אין למדין הלכה מפי למוד אבל משהורה לעשות שוב אין לפשפש אחריו: אין למדין הלכה . כלומר אין למדין לעשות: לא מפי גמרא . שאם לומד הרב דרך לימודו ואמר מסתבר טעמא דפלוני חכם אין תלמידיו למדין משם הלכה דשמא אם יבא לידו מעשה ידקדק יותר ויראה טעם אחר בדבר: ולא מפי מעשה . אם יראה רבו עושה מעשה אל יקבע הלכה בכך דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותו המעשה דהרבה טועין בדבר הלמוד כדאמרי' והא דפלוני לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר וטעה בסברא: עד שיאמרו לו הלכה למעשה . דכיון ששאל ע"י מעשה ואינן יודעין בדבר אלא מה שהוא אומר להם אין לומר טעם חזו ביה דלא ידע ובמקום אחר אמרי' אין למדין הלכה מתוך משנה כגון זה שכתב במשנה והלכה כדבריו כגון הא דתנן במסכת נדה (דף ז.) רבי אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן כו' והמשפה כמה תשפה ותהא זבה גבי יולדת בזוב מעת לעת דברי ר' אליעזר (נדה לו:) וזב וזבה שבדקו יום ראשון ומצאו טהורה וכו' (שם סח:) ובשלשתן תנן במשנה הלכה כדבריו ואפ"ה קבע שמואל הלכה כמותו בגמ' ואשמעי' דאין מורין הלכה מתוך משנה אי לאו דקבע הלכה כמותו וביבמות (דף מט.) תנן איזהו ממזר שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת והלכה כדבריו ואי לאו דפסיק בגמרא הלכה כמותו לא סמכינן אפסק דמתניתין אבל בהלכות הפסוקות בדברי האמוראין ודאי סמכי' דכיון שפסקום וכתבום רב אשי ורבינא שהם סוף הוראה ודאי עלייהו סמכי' מצינו למדין היכא דפליג יחיד אצל רבים כי הני לא סמכי' אפסק הלכה של משנה אלא א"כ פוסק בגמ' אבל אפסק דגמ' סמכי' דכולהו הוו הלכה למעשה אלא שר' יוחנן לבדו היה מחמיר לעצמו ואמר לתלמידיו כדלקמן שלא יעשו דבר עד שיאמר להם הלכה למעשה והיינו טעמא דדלמא הדר ביה מההוא פסק הלכה שפסק ויראה לו טעם אחר בעיניו ומיהו לאחר פטירתו יש להם לעשות מה שפסק להם דהא כל ימי חייו לא הדר ביה וכל שכן שיש לנו לסמוך על הלכות הכתובות בגמ' כמו שסידרן רב אשי דהא קיימא לן בבבא מציעא (דף פו.) רב אשי ורבינא סוף הוראה ולמי נשאל עוד בשעת מעשה אם לא נסמוך על ההלכות הפסוקות בגמ' כמו שסדרן רב אשי דקתני עד שיאמר לו הלכה למעשה הא אין אדם רשאי לחדש דבר מעתה אלא ודאי כמו שפסקו האחרונים כך נעשה והכי אמרי' (בתחלת פאה) ירושלמי ר' זעירא בשם שמואל אמר אין למדין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמ' כלומר מדברי האמוראין ולא מפי מעשה הכתוב במשנה וברייתא כגון דפליגי רבים עליה עד שיאמרו הלכה למעשה כלומר כן הלכה לך ועשה כן אי נמי שיאמרו לו הלכה כדי לעשות מעשה כגון שבא ושאל לחכמים מעשה בא לידי היאך הלכה כדי לעשות כך ואמרו לו הלכה כפלוני אע"פ שאמרו סתם זהו הלכה למעשה: ילך ויעשה מעשה . כל ימיו יעשה עוד כן ולא יהא צריך עוד לשאול לכל מעשה ומעשה שבא לידו: ובלבד שלא ידמה . לדון דבר מתוך דבר: הא כל התורה כולה וכו' . כדאמרי' בעירובין (דף כא:) גבי שלמה ואסברא בדדמי: בטרפות . ללמד זו מזו כגון טרפות הכבד מן הריאה כדאמרי' וחילופא בכבדא שאין חיות האיברים שוה אין אומרים בטרפות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן בצומת הגידין ומתה דמיטרפה בכך חותכה מכאן למעלה מצומת הגידין וחיתה שחתך הבשר עד העצם כשרה כדאמרי' בבהמה המקשה (חולין דף עו.) ומקל וחומר היה לנו לומר שהיא טריפה: אי אמר מר הלכה הכי . בשעה שאנו למדין לפניו מי עבדינן עובדא ע"פ אותה הוראה: עד דאמינא לכו הלכה למעשה . שאומר לכם הלכה בשעה שתשאלו לי על ידי מעשה דבשעת מעשה אדם ירא לידון ומכוין לבו יותר כדאמרן לעיל אין למדין הלכה מפי גמרא עד שיאמרו לו הלכה למעשה: פסקא דדינא . שפסקתיו ומסרתיו לאדם להיות לראיה בידו אל תקרעוהו לבטל דבריי: דאי הוה וכו' . ושמא גם אתם תמצאו תירוץ לקושייתכם:
Comments from Tosafot - Bava Batra 130b
שיכול. ל"ג והלא דין הוא: תלמוד לומר לא יוכל לבכר. וא"ת ולרבנן למה לי לא יוכל לבכר דמהי תיתי שיוכל לשנות חלק בכורה דאצטריך קרא למעוטי ולר' יוחנן בן ברוקה נמי למה לי ביום הנחילו דעל כרחך ליכא למימר דמקל וחומר ילפי' שלא יוכל לשנות חלק פשיטות דא"כ לישתוק מלא יוכל לבכר וממילא ידעינן שאין יכול לשנות לא חלק בכורה ולא חלק פשיטות משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ואם כן ע"כ לא יבכר לא אצטריך אלא למעוטי חלק פשיטות ויש לומר דאי לאו לא יבכר הוה אמינא דיכול לשנות חלק בכורה משום דהורע כחו שאינו נוטל בראוי והשתא אצטריך שפיר ביום הנחילו לרבי יוחנן בן ברוקה דלא נילף חלק פשיטות בקל וחומר מחלק בכורה דאין יכול לשנות: שהרי חותכה מכאן. אין לפרש כפי' רבינו שמואל חותכה מכאן וחיה דהיינו למעלה מצומת הגידין דהא בפרק אלו טרפות (חולין דף נו) אצומת הגידין גופא קאמר תדע שהרי חותכה מכאן כו' אלא יש לפרש כגון בטחול דקיימא לן (שם דף נה:) ניקב בסומכיה טריפה בקולשיה כשרה:
Bava Batra 130b - Mishnah translated into english
Why must the verse state: “He may not make the son of the beloved the firstborn” (Deuteronomy 21:16)?
Abba Ḥanan explains: It is necessary because it is stated previously in the verse: “Then it shall be, in the day that he causes his sons to inherit,” as one might have thought: Could this not be derived through an a fortiori inference, as follows: And if with regard to an ordinary son, one who is not a firstborn, whose power is enhanced in that he takes in inheritance the property due the deceased as he does the property the deceased possessed at the time he died, nevertheless, the Torah gave the father permission to bequeath his estate to whichever of his sons he wishes, depriving his other sons of their portions, then with regard to a firstborn, whose power is diminished in that he does not take a double portion of the property due his father as he takes of the property the deceased possessed at the time of his death, is it not clear all the more so that his father can deprive him of the double portion he receives as a firstborn? Therefore, the verse states: “He may not make the son of the beloved the firstborn.”
Abba Ḥanan continues: And let the verse state only the prohibition of: “He may not make the son of the beloved the firstborn.” Why must the verse state: “Then it shall be, in the day that he causes his sons to inherit”?
It is necessary because one might have thought: Could this not be derived through an a fortiori inference, as follows: And if with regard to a firstborn, whose power is diminished in that he does not take a double portion of the property due his father as he takes of the property the deceased possessed, nevertheless the Torah states: “He may not make the son of the beloved the firstborn,” i.e., the firstborn may not be deprived of his double portion, then with regard to an ordinary son, whose power is enhanced in that he takes in inheritance the property due the deceased as he does the property the deceased possessed, is it not clear all the more so that his father cannot deprive him of his portion of the inheritance?
Therefore, the verse states: “Then it shall be, in the day that he causes his sons to inherit,” indicating that the Torah gave the father permission to bequeath his estate to whichever of his sons he wishes. Consequently, the prohibition “he may not make the son of the beloved the firstborn” is not available to prove that one may bequeath his estate to whichever of his sons he wishes.
§ The Gemara resumes discussion of the halakhic ruling: Rabbi Zerika says that Rabbi Ami says that Rabbi Ḥanina says that Rabbi Yehuda HaNasi says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka. Rabbi Abba said to Rabbi Zerika: It was stated that Rabbi Yehuda HaNasi ruled in an actual case in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka.
The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? Since both Rabbi Zerika and Rabbi Abba agree that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, why did Rabbi Abba state that Rabbi Yehuda HaNasi ruled as much in an actual case? The Gemara answers: One Sage, Rabbi Zerika, holds that a ruling in principle is a preferable source for a halakha, rather than a ruling from an incident; and one Sage, Rabbi Abba, holds that a specific incident ruled upon by a Sage is a preferable source.
The Gemara examines which source is preferable. The Sages taught in a baraita: One may derive the halakha neither from a statement nor from an incident where one saw a ruling issued in a certain manner, unless the Sages explicitly tell him that it is the practical halakha. If he asked the Sages and they told him the practical halakha, he may go and act upon the ruling in those circumstances, provided that he does not compare between cases and apply the ruling to other circumstances.
The Gemara asks: What is the meaning of the statement: Provided that he does not compare? But don’t we compare cases throughout the entire Torah? The main method of halakhic derivation is through comparing cases where the halakha was already established to cases where the halakha is unclear.
Rav Ashi said that this is what the baraita is saying: Provided that he does not compare between various cases of animals with wounds that will cause them to die within twelve months [tereifot], which are forbidden for consumption. In general, one may compare cases, but with regard to the definition of a tereifa, one may not compare.
This is as it is taught in a baraita: With regard to tereifot, one does not say: This wound is similar to that wound. Every type of wound has its own halakhot. And do not wonder about this principle, as there are organs with regard to which one cuts it from here, i.e., one side, and the animal dies within twelve months, but one cuts it from there, i.e., another side, and it lives.
Rabbi Asi said to Rabbi Yoḥanan: When the Master, i.e., Rabbi Yoḥanan, says to us: This is the halakha, should we act upon the ruling? Rabbi Yoḥanan said: Do not act upon the ruling unless I say that it is a practical halakha.
Rava said to Rav Pappa and to Rav Huna, son of Rav Yehoshua: When a legal ruling of mine comes before you and you perceive a refutation of it, do not tear it up until you come before me to discuss it. If I have a valid explanation, I will tell you, and if not, I will retract my ruling. If a ruling of mine comes before you after my death, when you can no longer discuss it with me, do not tear it up, but do not learn from it either, i.e., do not rule in accordance with it. Do not tear it up, as had I been there, perhaps I would have told you a valid explanation that you would have accepted;
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.
Talmud Bavli