Talmud BavliBava Batra 48b : Youtube
Daf TubeYoutube
2 video classes :
Bava Batra Page 48b
Bava Batra 48b - Guemara
בשדה סתם אבל בשדה זו לא ובשדה זו נמי לא אמרן אלא דלא ארצי זוזי אבל ארצי זוזי לא ולא אמרן אלא דלא הוה לאישתמוטי אבל הוה ליה לאישתמוטי לא והלכתא בכולהו דהוו זביניה זביני ואפילו בשדה זו דהא אשה כשדה זו דמיא ואמר אמימר תליוה וקדיש קדושיו קדושין מר בר רב אשי אמר באשה ודאי קדושין לא הוו הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה אמר ליה רבינא לרב אשי תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר אמר ליה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות טאבי תלא לפאפי אכינרא וזבין חתם רבה בר בר חנה אמודעא ואאשקלתא אמר רב הונא מאן דחתים אמודעא שפיר חתים ומאן דחתים אאשקלתא שפיר חתים מה נפשך אי מודעא לא אשקלתא ואי אשקלתא לא מודעא הכי קאמר אי לאו מודעא מאן דחתים אאשקלתא שפיר חתים רב הונא לטעמיה דאמר רב הונא תליוהו וזבין זביניה זביני איני והא"ר נחמן העדים שאמרו אמנה היו דברינו
Comments from Rashbam - Bava Batra 48b
בשדה סתם . שהכריחוהו למכור אחת משדותיו והוא בירר מעצמו ומכר את זאת דכיון דמדעתו בירר רעה שבהן בירר שאינו חושש בה כל כך וגמר ומקני: בשדה זו . הכריחוהו למכור שדה זו ואותה מכר: דלא ארצי זוזי . לא מנה המעות גילה דעתו דבעל כרחו מקבל: ואפי' בשדה זו ולא ארצי זוזי לא אמרן דלא הוי זביני אלא דלא הוה ליה להאי לאישתמוטי מן התולה בשום דיחוי שבעולם כגון המתן לי עד למחר או עד שתבוא אשתי או שום דיחוי שיכול לטעות בו האנס: והלכתא בכולהו הוו זביניה זביני ואפי' בשדה זו . ולא ארצי זוזי ולא הוה ליה לאישתמוטי דהוי אונס גמור וכגון דאמר רוצה אני: דהא אשה . כשמכריחה אדם לקבל קדושיו ולהתקדש לו: כשדה זו דמיא . שאינו חפץ כי אם בה: ואמר אמימר . כלומר קיימא לן הכי: תליוה וקדיש . קבלה קדושין קדושיה קדושין דדמי לזביני שמוכרת עצמה לזה: מר בר רב אשי אמר . במכר מודינא דהוו זביני אבל גבי אשה תקון רבנן דלא ליהוו קדושין דהוא עשה שלא כהוגן שהכריחה לפיכך נעשה עמו שלא כהוגן שלא כדין דאע"ג דמן התורה ליהוו קידושין רבנן עקרינהו והפקירו אותן ועשו מעות מתנה ובמקום אחר מפרש דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כדת משה וישראל ורבנן אמור לא ליהוו קדושין נמצא שלא קדשה זה שהרי בדעת חכמים תלה והם אינם חפצים בקידושין הללו: תינח דקדיש בכספא . יכולין חכמים להפקיע הקדושין דהפקר ב"ד הפקר גבי ממון וכאילו קדשה בגזל ובחמס דמיא דלא הוו קדושין אבל קדיש בביאה שעשה מעשה בגופה היאך יאמרו חכמים שלא תהא ביאה הרי בעל כרחנו ביאה היא:
ואית דמפרש תינח דקדיש בכספא דקידושי כסף דרבנן הם אמרו והם אמרו וקידושין דדבריהן יכולין לעקור אבל קדיש בביאה דהוו קידושי דאורייתא מאי איכא למימר וטעות הוא בידם דמגזירה שוה ילפינן לקידושי כסף במסכת קדושין (דף ב.). וגם לכל דבר אתקוש הוויות להדדי ואמרינן בכריתות (דף ה.) אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך שהרי נותר אחד מגופי תורה ולא למדה הכתוב אלא בגזירה שוה ועוד מאי האי דקמהדר ליה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות הא כיון דמדאורייתא היא היאך יכולין לעשות ביאתו זנות אלא כיון דאדעתא דרבנן מקדש לא הוי קידושין דאמרי רבנן לא ליהוו קידושין ומתוך כך נמצאת מעצמה בעילת זנות: טבי . גברא אלמא הוי: תלי לפפי . באילן ששמו כינרא למכור לו שדהו ל"א תלה אותו בשביל הכינרא שימכרנו לו: וזבין . כלומר וכן עשה שמכרה לו: חתם רבה בר בר חנה . ועד אחר עמו אמודעא שמסר פפי קודם שנכתב שטר המכירה: ואאשקלתא . וגם על שטר המכירה חתם: מאן דחתם אמודעא שפיר חתם . דאע"ג דתליוהו וזבין זביניה זביני הני מילי היכא דלא מסר מודעא אבל המודעא שכתב בה תבטל המכירה: ומאן דחתם אאשקלת' שפיר חתם . דתליוהו וזבין זביניה זביני וכדמסיק לקמיה: רב הונא לטעמיה כו' . מהכא שמעינן דכתבינן מודעא אזביני אפילו בתליוהו וזבין ודלא כרבא דאמר לעיל (בבא בתרא דף מ:) לא כתבינן מודעא אזביני כדפרישית בפירקין לעיל אלא היכא דאניס כמעשה דפרדיסא והכא חזינן עובדא אפי' בתליוהו וזבין דכתבי מודעא וג"כ נראין הדברים שהרי פסקותיו של רבא לא עמדו מאי דפסיק לעיל בתליוהו וזבין [בבא בתרא לא אמרן אלא בשדה סתם] שאחר פסק שלו אמר לא כתבינן מודעא אזביני כדפרישי' לעיל: איני . כלומר היאך בטלה מודעא שחתם בה רבה בר בר חנה את האשקלתא שחתם הוא עצמו בה: והא אמר רב נחמן כו' . והכא נמי רבה בר בר חנה קמסהיד עכשיו על האשקלתא מודעא היו דברינו ואמאי נאמן: עדים . החתומין בשטר: ואמרו אמנה היו דברינו . לא הלוהו כלום אלא כתבנו לו ולכשיצטרך ילוה בו והאמינו לוה למלוה שלא יוציא עליו שטר מלוה זו לגבות הימנו אא"כ ילוה לו וזה שעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה אפי' לאחר זמן דלאו מוקדם הוה לטרוף שלא כדין:
Comments from Tosafot - Bava Batra 48b
אבל שדה זו לא. והא דאמרי נהרדעי לעיל (בבא בתרא דף מ.) כל מודעא דלא כתב בה אנא ידענא ביה באונסין דפלוני לאו מודעא היא לא משכחת אליבא דרבא לעיל אלא כי ההוא מעשה דפרדיסא דבסתם שדה לא מהניא מודעא ובשדה זו לא צריך מודעא אלא דלידעו אונסיה: ואפי' בשדה זו לא אמרינן אלא דלא ארצי זוזי. לפי הספרים דגרסי לא ארצי ליה משמע דבעי למימר דכי אמרי עדים בפנינו מנה לו הוי זביני אפי' בשדה זו וכי קאמר רבא דלא הוי זביני היינו כי אמרו בפנינו הודה לו שלא ראו נתינת המעות וא"כ משמע דבשדה סתם אפילו כי אמרו בפנינו הודה שלא ראו נתינת המעות הוי זביני ואין נראה דבהודאה לא שייך לחלק בין שדה סתם לשדה זו דבתרוייהו שייך למימר אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמרי' לשחוור ע"כ נראה דגרסינן ולא ארצי זוזי ולא גרסינן ליה וכן פירש בקונטרס: תינח דקדיש בכספא. הכא לא קאמר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכן בפרק בית שמאי (יבמות דף קי. ושם ד"ה לפיכך) גבי עובדא דנרש דקדשה כשהיא קטנה וגדלה ואתא איניש אחרינא וחטפה מיניה כדאמר בריש כתובות (דף ג. ושם ד"ה תינח) ובהשולח (גיטין דף לג. ושם) משום דהכא ובפ' בית שמאי לא קדש אדעתא דרבנן כדקאמר הוא עשה שלא כהוגן וצריך לומר דסבר הכא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כיון דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה ואע"ג דלא קדש אדעתם והכי פירושא בשלמא דקדיש בכספא מצו רבנן להפקיר הכסף ולתת במתנה לאשה אלא דקדיש בביאה אע"ג דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה היינו היכא דליכא עבירה כגון (יבמות פט.) ההוא גריווא דהדר לטיבלא אבל ביאה וכי יעשו חכמים ביאתו ביאת עבירה ומשני אין ודאי דשוויוה ביאתו ביאת זנות ובההיא דכתובות (שם) ובהשולח (שם) לכאורה פליגי אהך דשמעתין דאיצטריך למימר טעמא דאדעתא דרבנן מקדש משמע דאי לאו דאדעתא דרבנן מקדש לא היה כח בידם להפקיע הקדושין ומיהו נראה דלא פליגי ואיצטריך טעמא דאדעתא דרבנן מקדש משום דהתם כיון דקדושין נעשו כהוגן לא היה כח לחכמים להפקיעם אי לאו משום דאדעתא דרבנן מקדש: קדיש בביאה מאי איכא למימר. תימה לרשב"א דקדיש בביאה בלא הפקעה לא להוו קדושין דהוי תליוהו ויהיב דכנגד גופה שקנוי לו אינו נותן לה כלום ודוחק לומר לפי שיש לה הנאת ביאה ועוד דאם כן הא דאמר אמימר תליוה וקדיש קדושיו קדושין לא הוי אלא דקדיש בכסף או בביאה אבל בשטר לא דהוי כמו תליוהו ויהיב וי"ל דכנגד גופה שקנוי לו מתחייב לה שאר כסות ועונה ואע"ג דפרי' לעיל גבי גט דלא חשיב זביני מה שהבעל נפטר משאר כסות ועונה ה"מ גבי בעל שהיה נותנם ברצון ולא היה מגרשה: אמר רב הונא מאן דחתים אמודעא שפיר חתים. הא דרב הונא פליגא אדרבא דאמר (לעיל בבא בתרא מ:) דלא כתבינן מודעא אזביני: אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין. על כרחך באין כתב ידם יוצא ממקום אחר איירי דאי יוצא ממקום אחר פשיטא דהכי פריך בפ' שני דכתובות (דף יט. ושם: ד"ה אמר) גבי האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דקאמר מאן אי דקאמרי עדים אי כתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא ועוד דמר בר רב אשי דקאמר אמנה היו דברינו אינו נאמן משום דלא ניתן ליכתב ואי כתב ידן יוצא ממקום אחר אפי' ניתן ליכתב אינו נאמן וקשה דאמאי לא מהימני במיגו דאי בעו אמרי אין זה כתב ידינו דהא רב נחמן גופיה אית ליה מיגו לפסול השטר בפ' שני דכתובות (שם) דקאמר כי אתו לקמן לדינא אמינא להו זילו קיימו שטרייכו וא ותו לדינא דמהימן לומר פרוע הוא מיגו דאי בעי אמר מזוייף הוא וכ"ש עדים דאלימי לאורועי שטרא דהכי אמר בהדיא בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא דף קנד. ושם) ותי' ר"י דהיינו טעמא במודעא ואמנה לר"נ הואיל ואמר שהשטר נכתב ונמסר כהלכתו שוב לא אתי על פה ומרע לשטרא אפילו במיגו ודמי נמי לחוזרין ומגידין הואיל ואמרו שחתמו על השטר כדין ומדאורייתא עדים החתומין על השטר נעשה כנחקרה עדותן בבית דין ומדרבנן הוא דאצרכוהו קיום דוקא כי טעין מזוייף אבל כשאומר שהשטר נכתב ונמסר כהלכתו אין נאמן לומר מודעא ואמנה היו דברינו במיגו דמזוייף ולא דמי לקטנים ואנוסים היינו דמתני' בפ"ב דכתובות (דף יח: ושם ד"ה הרי) דאין מודין כלל שהשטר נכתב כדין שאומרים שאנוסים וקטנים ופסולים היו ולא נכתב מעולם כדין הלכך מיגו מהני דלא שייך כאן לומר לא אתי על פה ומרע לשטרא שהרי אינן מודים שהיה שטר כדין והא דאית ליה בפ' שני דכתובות (דף יט.) דנאמן לומר פרוע הוא במיגו דמזוייף התם נמי לא מרע לשטרא כלל ורב הונא דקאמר התם מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו סבר דאפילו פרוע הוא אינו נאמן לומר במיגו אע"ג דלא מרע לשטרא אלא א"כ טוען מזוייף וא"ת כיון דר"נ מודה דאין נאמן לומר שהוא שטר אמנה ומודעא מאי קא"ל לרב הונא דאמר א"צ לקיימו גנובא גנבי למה לך אי סבירא לך כר"מ אימא הלכה כר"מ דלמא רב הונא נמי אאמנה ומודעא קאמר דא"צ לקיימו דמודה ביה ר"נ וי"ל דרב הונא אפי' אטענת פרוע קאמר דא"צ לקיימו מדלא מפליג מידי והשתא לר"נ אפילו לרבנן דפליגי אר"מ התם באמנה ומודעא מודו וההיא ברייתא דתניא פ' מי שמת (לקמן בבא בתרא דף קנד: ושם) האומר דשטר אמנה הוא זה אינו נאמן ובעי לאוקומה בפלוגתא דר"מ ורבנן רב נחמן הוי מוקי לה כדברי הכל:
Bava Batra 48b - Mishnah translated into english
in a case where the seller was compelled to sell an unspecified field. Since he had a choice as to which field to sell, the presumption is that he sold it sincerely. But in a case where the one coercing him specified this specific field to be sold, the sale is not valid, as the seller did not decide freely on any aspect of the sale.
And even in a case where the one coercing him specified this specific field to be sold, we said that the sale is invalid only where the seller did not count [artzei] the money for the field, but if the seller did count the money, then we do not say that the sale is invalid.
And we said that the sale is invalid in the case of a specified field when money was not counted only where the seller had no way to avoid the coercion. But if the seller had a way to avoid the coercion and did not avoid it, then we do not say that the sale is invalid.
The Gemara concludes: And the halakha in all of these cases is that the sale is valid, and this is so even in the case of a specified field. This can be inferred because the case of a woman forced to accept betrothal is comparable to the case of a specified field, as a specific man is performing the betrothal, and Ameimar says: If a man suspended a woman and betrothed her, his betrothal is valid, despite the fact that she was coerced.
Mar bar Rav Ashi said: In the case of a woman who was forced to accept betrothal, the betrothal is certainly not valid. This man acted improperly; consequently, the Sages acted improperly with him, and the Sages expropriated her betrothal from him.
Ravina said to Rav Ashi: This works out well in a case where he betrothed his wife with money, as it is possible to say that the Sages expropriated from the possession of its owner the money used for the betrothal, resulting in a retroactive cancellation of the betrothal. But if he betrothed her by means of sexual intercourse, then what is there to say? Rav Ashi said to him: The Sages deemed his sexual intercourse as licentious sexual intercourse, which does not create a bond of betrothal.
§ The Gemara relates: Someone named Tavi suspended another person named Pafi on a kinara and compelled him to sell his field. Rabba bar bar Ḥana signed both on Pafi’s preemptive declaration nullifying the sale (see 40b) and on the bill of sale [ashkalta]. Rav Huna said: The one who signed on the preemptive declaration acted well by signing, and the one who signed on the bill of sale acted well by signing.
The Gemara challenges: Whichever way you look at it, Rav Huna’s statement is problematic. If the preemptive declaration is valid, then there is no place for a bill of sale. And if the bill of sale is valid, then there is no place for a preemptive declaration. How can Rav Huna commend signing on both of these mutually exclusive documents? The Gemara explains: This is what Rav Huna is saying: If it were not for his also having signed the preemptive declaration, the one who signed on the bill of sale acted well by signing. In this statement, Rav Huna conforms to his line of reasoning, as Rav Huna says: If one was suspended and thereby coerced to sell a certain item and he sold it, his sale is valid.
The Gemara asks: Is that so that Rabba bar bar Ḥana can, by means of the preemptive declaration, invalidate the bill of sale that he himself signed? But doesn’t Rav Naḥman say: With regard to witnesses who said: Our statement that we signed was a document of trust, i.e., a false promissory note given by one person to another, trusting that he will not make use of it until there is an actual loan,
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.