Talmud BavliThe learning on the whole site is dedicated : L'ilui Nishmat Margalit bat Ledicia
The learning on the whole site is dedicated : L'ilui Nishmat Ledicia bat David Banoun
The learning on the whole site is dedicated : L'ilui Nishmat Amram ben Itshak Loubaton
Sanhedrin 80b : Youtube
Daf TubeYoutube
2 video classes :
Sanhedrin Page 80b
Sanhedrin 80b - Guemara
אלא למ"ד זה וזה גורם מותר מאי איכא למימר אלא אמר רבינא אימא אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה ולדה מותר ואם עד שלא נגמר דינה עיברה ומשנגמר דינה ילדה ולדה אסור עובר ירך אמו הוא:
כל חייבי מיתות:
ש"מ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל א"ר ירמיה הכא במאי עסקינן כגון שהתרו בו סתם והאי תנא הוא דתניא ושאר חייבי מיתות שבתורה אין ממיתין אותן אלא בעדה ועדים והתראה ועד שיודיעוהו שהוא חייב מיתת ב"ד רבי יהודה אומר עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג ת"ק יליף ממקושש ורבי יהודה אומר מקושש הוראת שעה היתה:
הנסקלין בנשרפין:
מתני ליה רב יחזקאל לרמי בריה הנשרפין בנסקלין ר"ש אומר ידונו בסקילה שהשריפה חמורה אמר ליה רב יהודה אבא לא תיתנייה הכי מאי איריא דשריפה חמורה תיפוק ליה דרובה נסקלין נינהו אלא היכי אתנייה הנסקלין בנשרפין ר"ש אומר ידונו בסקילה שהשריפה חמורה אי הכי אימא סיפא וחכ"א ידונו בשריפה שהסקילה חמורה תיפוק ליה דרובה נשרפין נינהו התם רבנן הוא דקאמרו ליה לר"ש לדידך דאמרת שריפה חמורה לא סקילה חמורה אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא
Comments from Rashi on Masechet Sanhedrin Page 80b
מאי איכא למימר . דהא כשנוצר לאחר גמר דין לאו איהו לחודיה גרמא ליה שאף מן הזכר הוא בא דהיתר ואיסור גרמו לו שיבא: ואם עד שלא נגמר דינה הוכר עוברה . דהיינו בין נגיחה לגמר דין: ומשנגמר דינה ילדה ולדה אסור . אע"ג דלא הוה בשעת נגיחה כיון דהוה בשעת גמר דין נאסר בגמר דין עם אמו דעובר ירך אמו הוא: ש"מ . מדקתני ידונו בסקילה מותרה למיתה חמורה הוי מותרה למיתה קלה משום דקלה בכלל חמורה דאי לא הוי מותרה למיתה קלה הנך דנתחייבו חמורה היאך נתחייבו בסקילה הא לא אתרו בהם מיתה זו ונפטרי' לגמרי אלא נילף מהכא דהוי מותרה: א"ר ירמיה . מהכא ליכא למילף הכא בהתרו בהם מיתה סתם ולפיכך קלה וחמורה במשמע: והאי תנא הוא . דקאמר לא בעינן להזכיר שם אותה מיתה: ושאר חייבי מיתות . חוץ ממסית שאינו צריך התראה דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו: עדה ועדים . לאו דוקא דמסית נמי עדים ועדה קא בעי והא דנקט ושאר משום התראה נקט לה: יליף ממקושש . שהמוצאים אותו לא התרו בו שם מיתתו דלא הוו ידעי לה אלא מיתה סתם: הוראת שעה היתה . ועל פי הדבור מחייב ולא גמרינן מינה לדורות הואיל ונפקא לן התראה מיומת המת שיתיר עצמו למיתה אותה מיתה משמע: הנשרפין בנסקלין . משמע כגון דהוו נסקלין רובא ואיערבא בהו מיעוטא נשרפין: תיפוק ליה דרובא נסקלין נינהו . היכי נקט טעמא משום דאי אתה רשאי למושכו למיתה חמורה בלאו הכי נדיינינהו בסקילה (הוה) בתר רובא: אלא היכי איתנייהו . אבוה מהדר ליה אלא היכי אלמדנו: אמר ליה רב יהודה הנסקלין בנשרפין . דאע"ג דנשרפין רובא מדתני לר' שמעון בסקילה מפני שהשריפה חמורה: התם . הוא דקא מסיימי רבנן שהסקילה חמורה לאו למיתב טעמא למילתייהו מסיימי הכי אלא הכי קאמרי ידונו בשריפה כדינייהו בתר רובא ודקאמרת למיזל בתר מיעוטא משום דשריפה חמורה ואין אנו רשאין למשוך את הקלים לאו חמורה היא אלא קלה היא:
Comments from Tosafot - Sanhedrin 80b
אלא למ"ד זה וזה גורם כו' . נראה דהא דחשיב ליה זה וזה גורם היינו כמאן דאמר חוששין לזרע האב דלמאן דאמר אין חוששין חד גורם הוא ותימה ומאי קשיא ליה הא הך ברייתא כר' יהודה דאמר כונסין לכיפה ושמעינן ליה בפ' אותו ואת בנו (חולין דף עט.) דאמר אין חוששין לזרע האב ומיהו התם מיבעיא לן אי מיפשט פשיטא ליה לרבי יהודה או ספוקי מספקא ליה ועוד יש לחלק דהתם בדבר דכל חד באפי נפשיה התירא הוא פליגי אבל הכא דחד איסורא וחד התירא כולי עלמא מודו דחוששין תדע דבפ' כל האיסורין (תמורה דף ל: ושם) איכא מאן דשרי לר' אליעזר נרבעו ולבסוף עיברו ובפ' אותו ואת בנו (חולין דף עט:) מספקא ליה לרבי אליעזר אי חוששין או לא ומיהו בפרק בהמה המקשה (שם דף סט.) איבעיא להו מהו לחוש לזרעו: עובר ירך אמו . משמע שכן הלכה מדלא פריך הניחא למ"ד ירך אמו אלא למ"ד לאו ירך אמו מאי איכא למימר כדפריך מזה וזה גורם ומיהו יש לדחות דכולה שמעתא לא מסיק לשנות הברייתא מפשטא אלא לתרצה אליבא דרבא דאמר ולד הנוגחת אסור היא וולדה נגחו דטעמא משום דעובר ירך אמו הוא וכדמוכח בתמורה (דף ל:) ומיהו מדרבא גופיה יש לדקדק דקאמר היא וולדה נגחו היא וולדה נרבעו וכן בפרק הפרה (ב"ק דף מז. ושם) דאמר רבא פרה שהזיקה גובה מוולדה מאי טעמא גופה הוא אלמא עובר ירך אמו ותימה דבאלו טריפות (חולין דף נח. ושם) מייתי פלוגתא דוולד טריפה ר' אליעזר אומר לא יקרב ורבי יהושע אומר יקרב ומשמע התם דלמ"ד טריפה אינה יולדת פליג בעובר ירך אמו כשעיברה ולבסוף נטרפה דרבי יהושע סבר עובר לאו ירך אמו והכי קיימא לן דטריפה אינה יולדת כדאית' התם בהדיא הלכתא בזכר כל י"ב חדש בנקבה כל שאינה יולדת וקיימא לן נמי כר' יהושע דרבי אליעזר שמותי הוא ועוד אשכחן בפ"ק דביצה (דף ו. ושם) דאמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה ביום טוב שהוא מותר וי"ל דבכל דוכתי עובר ירך אמו הוא בר מלענין טרפות שהוא תלוי בחיות והעובר יש לו חיות בפני עצמו ולא אמרינן עובר ירך אמו שנטרף עם אמו תדע דרבא גופיה שמעינן ליה בפרק בהמה המקשה (חולין דף עה.) השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי מותר וכו' ואע"ג דבשאר מילי נמי משמע בפרק כל האסורין (תמורה דף ל: ושם) דעובר לאו ירך אמו לר' יהושע דאמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן מחלוקת בשעיברו ולבסוף נרבעו דר' אליעזר סבר עובר ירך אמו ורבנן סברי לאו ירך אמו אין הלכה כן אלא כדקאמר התם רבא אמר רב נחמן דבנרבעו ולבסוף עיברו פליגי אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסור דעובר ירך אמו אפילו לר' יהושע דרבנן דהתם היינו רבי יהושע בר פלוגתיה דרבי אליעזר ורבא נמי אית ליה דעובר ירך אמו הכא והתם ואותו לשון דרבא אמר רב נחמן הוא עיקר דמייתי ליה בפ' כל הצלמים (ע"ז דף מו:) גבי משתחוה לקמה ומהא דאמר ר' יוחנן שלהי פ"ב דגיטין (דף כג: ושם) גבי שפחה דאם היתה עוברה זכתה לו משום דעובר ירך אמו ונעשה כמו שהקנה לה אחד מאבריה אין ראיה שכן הלכה דהתם אליבא דרבי קאמר ושמא אין הלכה כמותו ור' יוחנן גופיה שפירשה כן אית ליה בתמורה בפ' כיצד מערימין (דף כה.) עובר לאו ירך אמו דאמר ר' יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בוולדה ומפרש טעמא משום דסבר אם שיירו משויר עובר לאו ירך אמו והוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות מיהו יש לדקדק מזה דמותיב התם תיובתא דר' יוחנן תיובתא ואע"ג דקאמר בתר הכי לימא אם שיירו משויר תנאי היא מ"מ הרי איתותב אלמא אין הלכה כן וכן דרך הש"ס כשאין הדברים עיקר אומר תיובתא אע"פ שיכול למצוא תנאי דפליגי כדאשכחן בהניזקין (גיטין דף נג: ושם) דמסיק תיובתא דמאן דאמר היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ובתר הכי קאמר נימא תנאי היא ובפ' השולח (שם דף מא:) פליגי בהדיא בהיזק שאינו ניכר אליבא דעולא גבי עבד שעשאו רבו אפותיקי ואע"ג דבפ' הערל (יבמות דף עח.) מייתי מילתיה דר' יוחנן דתמורה ופריך עלה אלא הא דאמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך וכו' ודחיק לשנויי שאני עובר דהיינו רביתיה לאו משום שיהו עיקר דברי ר' יוחנן אלא משום דבעי לאוקמי מלתיה דרבא דנכרית אליבא דדברי הכל ורבא גופיה אית ליה הכא עובר ירך אמו ובתמורה (דף ל:) ובפ' הפרה (ב"ק דף מז.) ור"ת מפרש דבכל דוכתי קי"ל דלאו ירך אמו כדמשמע בחולין ובההיא דיבמות (דף עח.) ובפ' כיצד מערימין (תמורה דף כה.) לא גריס תיובתא בתרא אלא הכי תיובתא דר' יוחנן לימא אם שיירו משויר תנאי היא והא דאמר רבא הכא ובתמורה (דף ל:) ולד הנוגחת והנרבעת אסור לא פליגא והיינו טעמא כיון דעד עכשיו היה חיות הולד תלוי באם הוי כאילו נגמר דין שניהם להריגה ולאו משום דהוי ירך אמו וכן הא דתנן בפ"ק דערכין (דף ז.) האשה היוצאת ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד ופריך בגמ' פשיטא גופה הוא התם נמי טעמא כדפרישית ומיהו ההיא דפ' הפרה (ב"ק דף מז. ושם) קשה אמאי כי ליתא לפרה משתלם רביע נזק מן הולד כיון דלאו ירך אמו אע"ג דהוא נמי אזיק למה ישלם חלקו וחלק פרה אטו שני שוורים תמים שהזיקו אם אבד אחד מהן מי הוה משלם אידך חלקו וחלק חבירו פשיטא דלא משלם: הוי מותרה לדבר הקל . פלוגתא בפ' אלו נערות (כתובות דף לג. ושם) במותרה למיתה אי הוי מותרה למלקות וא"ת ותפשוט מהא דתניא בפ' בן סורר (לעיל סנהדרין דף עא:) עשה כן בישראל ונתגייר חייב אם בא על אשת איש ישראל ואח"כ נתגייר משום דאי עביד השתא בר קטלא הוא ועל כרחיך בדאתרו ביה דאי לא אתרו ביה אי עביד השתא לאו בר קטלא הוא אלמא מותרה לסייף הוי מותרה לחנק וי"ל דאפילו לא אתרו בהיותו נכרי יש לנו לחייבו אע"פ שנתגייר הואיל וכבר נתחייב ולא מיפטר משום דלא אתרו ביה ומאחר דהשתא נמי אי אתרו ביה יש בעון זה חיוב מיתה. וא"ת כי לא הוי נמי מותרה לדבר קל תיפוק ליה דהכא חייב כדאמר בפ' נגמר הדין (לעיל סנהדרין דף מה:) שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתות שאתה יכול ושם פירשתי: הנסקלין בנשרפין . שאל הרב ר' יצחק בן הרב ר' מרדכי את רבינו תם אמאי קאמר רבי שמעון ידונו בסקילה שהשריפה חמורה ניזיל בתר רובא להחמיר בדיני נפשות כדאיתא בפרק קמא דחולין (דף יא.) ותירץ דלא אזלינן בתר רובא לחייב אותו שהוא זכאי מכל וכל שלא הרג כלל ולא דמי לאותן שהרגו ודאי אלא דלא ידעינן אי טריפה הוה אי שלם הוה ועוד י"ל דהוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ופטור מדאורייתא דספק נפשות להקל וכ"ת ניכבשינהו ונימא כל דפריש אי אתה רשאי למושכו להחמיר עליו ועוד גזירה שמא יקח מן הקבוע והא דפריך בגמ' תיפוק ליה דרובא נסקלין נינהו ה"פ לכל הפחות לא גרע משום דרובא נסקלין:
Sanhedrin 80b - Mishnah translated into english
But according to the one who says that in a case where this permitted factor and that forbidden factor cause an outcome to be produced, that outcome is permitted, what can be said? Since deriving benefit from the bull that sired the offspring is permitted, deriving benefit from the offspring should be permitted as well.
Rather, Ravina says: Emend the baraita and say that the distinction in the baraita is: If before its verdict was finalized, the cow was impregnated and calved, its offspring is permitted. If before its verdict was finalized, the cow was impregnated and after its verdict was finalized it calved, its offspring is forbidden because the legal status of the fetus is not that of an independent entity; rather, its status is like that of its mother’s thigh, i.e., a part of its body. Therefore, when the mother is sentenced to death, the offspring is also forbidden once it is born.
§ The mishna teaches: All those liable to be executed with different court-imposed death penalties who became intermingled are sentenced to the most lenient form of execution. The Gemara notes: Conclude from the mishna that an individual who is forewarned for a severe matter is forewarned for a lesser matter. If one is forewarned that if he violates a certain prohibition then he is liable to be stoned, while in fact, he is liable to be executed with a less severe form of execution, the forewarning is effective and he is executed with the less severe form of execution. That is the reason for the halakha in the mishna that even those liable to be executed with a more severe form of execution are executed with the less severe form of execution.
Rabbi Yirmeya rejects that proof and says: With what are we dealing here? It is a case where the witnesses forewarned the individual that if he violates the prohibition he is liable to be executed, without specification of the mode of execution. And this halakha is in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita: With regard to all the others, those who are liable for the various death penalties stated in the Torah other than the inciter to idol worship, the court executes them only when the following elements are present: The congregation, represented by the court, and witnesses, and forewarning just before the defendant commits the transgression. And the court does not execute him unless the witnesses informed the defendant that he is liable to receive the death penalty from the court. Rabbi Yehuda says: The defendant is not executed unless the witnesses informed the defendant by which form of death penalty he is to be executed.
Based on the statement of Rabbi Yehuda, it may be inferred that according to the first tanna, although they must inform him that he is liable to be executed, they are not required to inform him of the specific mode of execution. The Gemara explains the basis for the dispute between the first tanna and Rabbi Yehuda: The first tanna derived forewarning from the incident of the wood gatherer (see Numbers 15:32–36), who was executed even though even Moses did not know with which death penalty he was to be executed. Clearly, the mode of execution could not have been included in his forewarning. Rabbi Yehuda says: The execution of the wood gatherer was a provisional edict based on the word of God. The halakha throughout the generations cannot be derived from it.
§ The mishna teaches: In a case where those who are liable to be stoned were intermingled with those who are liable to be burned, Rabbi Shimon says: They are all sentenced to be executed by stoning, and the Rabbis say: They are all sentenced to be executed by burning. Rav Yeḥezkel taught a different version to Rami, his son: In a case where those who are liable to be burned were intermingled with those who are liable to be stoned, Rabbi Shimon says: They shall all be sentenced to execution by stoning, as burning is a more severe form of execution.
Rav Yehuda, son of Rav Yeḥezkel, said to him: Father, do not teach it in that manner, as it is difficult to understand: Why does Rabbi Shimon teach that the reason is specifically that burning is a more severe form of execution than stoning? Derive this halakha, that they are stoned, for a different reason: The principle with regard to a mixture is to follow the majority, and in this case the majority of the intermingled group is liable to be stoned. Rav Yeḥezkel asked Rav Yehuda: Rather, how then shall I teach it?
Rav Yehuda said: You should teach: In a case where those who are liable to be stoned were intermingled with those who are liable to be burned, where the majority is liable to be burned, Rabbi Shimon says: They shall all be sentenced to execution by stoning, as burning is a more severe form of execution. Rav Yeḥezkel, his father, asked: If so, say the latter clause of the mishna: And the Rabbis say: They shall all be sentenced to execution by burning, as stoning is a more severe form of execution. If so, derive this halakha, that they are burned because in this case the majority of the intermingled group is liable to be burned, not because stoning is a more severe form of execution.
Rav Yehuda answered: There, in the latter clause, it is the Rabbis who say to Rabbi Shimon: According to you, who say that burning is a more severe form of execution than stoning, the fact that the majority is liable to be burned does not warrant the execution of the entire group by burning, since the minority was sentenced to stoning, which is more lenient in your opinion. That is not so, as stoning is a more severe form of execution. And that reason is extraneous, as in this case, they are burned because the majority of the group is liable to be burned.
When this narrative was heard, Shmuel said to Rav Yehuda: Long-toothed one:
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.