Talmud BavliYevamot 66b : Youtube
Daf TubeYoutube
2 video classes :
Yevamot Page 66b
Yevamot 66b - Guemara
הדין עמה ור' אמי אמר הדין עמו רב יהודה אמר הדין עמה משום שבח בית אביה דידה הוי ר' אמי אמר הדין עמו כיון דאמר מר אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו הואיל וחייב באחריותן יאכלו אמר רב ספרא מי קתני והן שלו הואיל וחייב באחריותן קתני ולעולם לאו דידיה נינהו וכל היכא דחייב באחריותן אכלי בתרומה והתנן ישראל ששכר פרה מכהן הרי זה יאכילנה כרשיני תרומה כהן ששכר פרה מישראל אע"פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה ותסברא נהי נמי דמחייב בגנבה ואבדה באונסיה בכחשה ובנפחת דמיה מי מיחייב הא לא דמיא אלא לסיפא ישראל ששם פרה מכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה אבל כהן ששם פרה מישראל יאכילנה כרשיני תרומה יתיב רבה ורב יוסף בשילהי פרקיה דרב נחמן ויתבי וקאמרי תניא כותיה דרב יהודה ותניא כותיה דרבי אמי תניא כותיה דר' אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה תניא כותיה דרב יהודה המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו אם רצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהודה א"ל רבא לרב נחמן והתניא כותיה דר' אמי אע"ג דתניא כותיה דר' אמי מסתברא טעמא דרב יהודה משום שבח בית אביה ההיא איתתא דעיילה ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה שכיב שקלוה יתמי ופרסוה אמיתנא אמר רבא קנייה מיתנא אמר ליה נאנאי בריה דרב יוסף בריה דרבא לרב כהנא והאמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהודה אמר ליה מי לא מודה רב יהודה דמחוסר גוביינא וכיון דמחוסר גוביינא ברשותיה קאי רבא לטעמיה דאמר רבא הקדש חמץ
Comments from Rashi on Masechet Yevamot Page 66b
הדין עמה . ותטול כליה: יאכלו . ומדאכלי בתרומה ש"מ דידיה נינהו: ששכר פרה מישראל . והא שוכר חייב באחריותה אם נגנבה או נאבדה וקתני לא יאכילנה כרשיני תרומה: ה"ג ותסברא נהי נמי דחייב בגנבה ואבדה באונסיה ובכחשה ובנפחת דמיה מי מיחייב . שוכר פטור מן האונסין וכן אם כחשה ואם הוזל דמיה: הא . מתניתין לא דמיא אלא לסיפא: אבל כהן ששם פרה מישראל . בדמים כששכרה הימנו שמאה לו והתנה עמו להחזירה לו בדמים הללו שאם תכחש או תאנס או יוזלו פרות בעולם יתן הדמים: יאכילנה כרשיני תרומה . הואיל וקבלה באחריותו ואף על פי שחוזרת בעיניה אם לא יפחתו דמיה כל כמה דלא הדרה דידיה הוא. וגבי עבדים נמי אע"ג דהדרי בעינייהו כיון דלענין יוקרא וזולא קיימי ברשותיה אכלי: בשילהי פירקיה . כשסיים הדרשה: בשן ועין לאיש . אם סימא הבעל את עינו: אבל לא לאשה . אם סימתה עינו דלאו דידה הוא: לא ימכור . שאם יגרשנה תטול כליה: מכרו שניהם . או זה או זה: לפרנסה . אורחא דמילתא נקט שאין אדם מוכר כלי תשמישיו אלא למזונות: הבעל מוציא . לא מיבעיא דאם מכר הוא בלא דעתה ומת או גרשה דהיא מוציאה מיד הלקוחות אלא אפילו מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות דמכירה לאו מכירה הואי (שמא ימות הוא בחייה ונמצאת מכירה שלא כדין) כל זמן שהיא קיימת: קנייה מיתנא . תכריכי המת איסורי הנאה הן כהקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מז:): מי לא מודה רב יהודה דמחוסר גוביינא . אע"ג דהדין עמה מודה הוא דכל כמה דלא גבתינהו מיניה לאו ברשותה קיימי אלא שיעבודא בעלמא אית לה עלייהו דהא אם נאנסו או נאבדו חייב באחריותן וכיון דברשות יתמי נינהו אתי הקדש דאקדשוה יתמי ומפקע לה לשיעבודייהו ויהבי דמי: רבא לטעמיה כו' הקדש . דוקא קדושת הגוף כי האי גוונא אבל קדושת דמים לא כדתנן (ערכין דף כג:) מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים הללו כו': חמץ . עובד כוכבים שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה דאתי איסור חמץ ומפקע ליה לשיעבודא דעובד כוכבים. והא דתנן בפרק כל שעה (פסחים דף ל.) מותר בהנאה רבא מוקי לה התם כשהרהינו אצלו שנתנו ישראל בביתו של עובד כוכבים דההוא לא מיחסר גוביינא:
Comments from Tosafot - Yevamot 66b
כרשיני תרומה . אר"י דעיקרם קיימי למאכל בהמה דאם היו עיקרם לאדם היה אסור ליתנם לבהמה משום הפסד תרומה ומ"מ חזו לאדם דאי לא חזו כלל לאדם פטורין מתרומה ומעשר כדאמר בריש כלל גדול (שבת דף סח. ושם): לא יאכילנה כרשיני תרומה . והא דתנן (עירובין דף כו:) מערבין לישראל בתרומה דשרי בהנאה אר"ת דהיינו דוקא הנאה שאין של כילוי אבל הנאה של כילוי כגון להאכיל לבהמתו אסור וכן להדליקה ולהסיקה תחת תבשילו כדתנן במסכת תרומות (פי"א מ"י) מדליקין בשמן של תרומה במבואות האפילות ע"ג כהן ברשות כהן פי' כשיש שם כהן שצריך לאותה אורה דנר לאחד נר למאה אבל לא ברשות ישראל והא דאמר בכל שעה (פסחים דף לד.) אבא שאול גבל של בית רבי הוה והיה מחמם חמין בשמן של תרומה שנטמאה אמר ר"ת דהיינו לכהנים שבבית רבי וטעמא דלא אסור אלא הנאה של כילוי מפרש ר"י משום דדרשינן בפ' במה מדליקין (שבת דף כו. ושם) גבי אין מדליקין בטבל טמא את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טמאה ואחת תרומה טהורה מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך פירוש עיקר הנאתה דהיינו אכילה אף תרומה טמאה אין לך בה עיקר הנאה דהיינו הדלקה אלא משעת הרמה ואילך ומהכא יליף דאין מדליקין בטבל טמא ובטבל טהור נמי משמע גבי עובדא דרבי פנחס בן יאיר (חולין דף ז.) דאסור הנאה של כלוי היינו משום דהדר ילפינן תרומה טהורה מטמאה ולא כמו שפירש שם בקונטרס דכ"ש בטבל טהור דכל שכן לא הוי דטהור מטמא הוא דילפינן וכי היכי דילפינן לאסור טבל בהנאה של כילוי הכי נמי ילפינן לאסור זו בתרומה דמשעת הרמה לא הותרה אלא לכהנים ולא לישראל: ישראל ששכר פרה מכהן שמאכילה כרשיני תרומה אע"פ שמזונותיה עליו . אר"י היינו משום דבהמה האוכלת היא קנין כספו של כהן וישראל אין נהנה אלא הדמים והרי הוא כמוכר תרומה לכהן והדמים שלו אבל כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה דלאו קנין כספו דכהן הוא דשכירות לא קניא: דמחייב בגניבה ואבדה כו' . כאן משמע דהלכתא כמ"ד דשוכר כנושא שכר דמי בהאומנים (ב"מ דף פ:) וכן הלכה כדמשמע בריש המפקיד (שם דף לו.) גבי שוכר ושואל פעמים ששניהם באשם כו' ובפרק השואל (שם דף צז.) גבי ההוא דאגר כודני לבי חוזאי: אבל כהן ששם פרה מישראל . פירש בקונטרס כששכרה הימנו התנה להחזיר לו דמים אלו אם תכחש או תאנס או יוזלו הפרות ואר"י דאסור לעשות כן משום ריבית כדמוכח בפרק איזהו נשך (שם דף סד.) אלא איירי בשואל: עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין . תימה לר"י מה ראיה מייתי מהכא לרבי אמי דהא רב יהודה נמי מודה דיוצאין בשן ועין לאיש דחשיב כעבדו כי היכי דחשיב כספו לענין תרומה דתנן עבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה דתרומה ושן ועין ענין אחד הוא כדפי' במתני' ועוד הקשה הר' משה כהן דמי לא מודה רב יהודה דמיחסרי גוביינא וא"כ ברשותיה קיימי ושחרור מפקיע מידי שעבוד כדאמר לקמן גבי איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא דאפי' לרב יהודה מפקיעין מידי שיעבוד דאפי' שחרור דשן ועין דממילא אמרינן בהחובל (ב"ק דף פט: ושם) דמפקיע מידי שיעבוד ואין לומר דרבה ורב יוסף דדייקי מהכא תניא כוותיה דרבי אמי לית להו דרבא דאמר שיחרור מפקיע מידי שיעבוד דהא ממתני' דהשולח (גיטין דף מ: ושם) דייק לה ואין לומר לית להו ההוא טעמא דלקמן כיון דמיחסרי גוביינא ברשותיה קיימי דהא רבא אית ליה ההוא טעמא בסמוך ואפ"ה קאמר רבא לרב נחמן והא תניא כוותיה דרבי אמי ותירץ ה"ר שמואל בר' חיים מוורדי"ש דדייק מאבל לא לאשה ומחיים לא איצטריך דפשיטא אלא לאחר מיתה קאמר דאין יוצאין לאשה משום דהדין עמו: הבעל מוציא מיד הלקוחות . פי' בקונטרס דאפילו מתה היא מוציא הוא מיד הלקוחות משמע מתוך פירושו דכל זמן שהאשה חיה אין הבעל יכול להוציאם כשמכר הוא עצמו אלא כשמתה האשה דאז יורש כחה והיא היתה יכולה למחות בחיים ותימה הוא דכיון שהמכירה קיימת כל זמן שהאשה שותקת למה תוכל לבטל מכירתו במחאתה על חנם דמחיים אין לה בהם כלום ועוד דאפילו אם האשה תוכל להוציא מחיים נראה דאין הבעל יכול להוציא אחר מיתה ולא אמרינן דבמקום אשתו קאי כיון שמכר בעצמו כדמשמע בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צא:) גבי ההוא גברא דזבין כתובתה דאימיה בטובת הנאה אמר אי אתיא אם ומערערה לא מפצינא לך שכיבא אימיה אתא איהו וקא מערער סבר רמי בר חמא איהו במקום אימיה קאי א"ל רבא נהי דאחריות דאימיה לא קביל עילויה אחריות דידיה קביל עילויה ונראה כפר"ח דאין המקח קיים כלל אפי' שעה אחת דתקון רבנן שלא תהא אשה צריכה לטרוח ולחזר להוציא מיד הלקוחות אחר מיתת הבעל דלא דמי לאשה הטורפת מנכסים משועבדים לכתובה דהתם הויא מכירה דשמא לא תהא אשה צריכה לטרוח שיפרעו לה כתובתה או תטרוף מבני חרי אבל היכא שאין יכולים לסלקה בשאר נכסים תקנו שהמקח בטל לאלתר:
Yevamot 66b - Mishnah translated into english
The halakha favors her; she may take the belongings. And Rav Ami said: The halakha favors him; he may retain the items and return their value.
The Gemara explains that Rav Yehuda said that the halakha favors her because they are the assets of her paternal family, whose prestige will suffer if they aren’t returned. Therefore, they are hers. Rabbi Ami said that the halakha favors him, since the Master said in the mishna, with regard to guaranteed property: If they die, their death is his loss, and if they increase in value, their increase is his gain. Since he bears financial responsibility for their loss, they partake of teruma. Apparently, the slaves belong to the husband. Therefore, he is obligated to return only their monetary value. Rav Safra said in rejection of Rabbi Ami’s reasoning: Does the mishna teach that they are his? It teaches only that he bears financial responsibility for their loss, but actually they are not his.
The Gemara asks: And do they partake of teruma wherever he bears financial responsibility for their loss, even if they are not his actual possession? But didn’t we learn in a mishna (Terumot 11:9): An Israelite who rented a cow from a priest may feed it vetches [karshinin] of teruma, since the animal belongs to a priest? With regard to a priest who rented a cow from an Israelite, although its feed is incumbent upon him, he may not feed it vetches of teruma, as it does not belong to him. This indicates that the requirement for enabling an acquisition to eat teruma is possession, not responsibility.
The Gemara rejects this proof: And how can you understand that the case of the rented cow is parallel to the case of guaranteed property? Though the renter is indeed liable for theft and loss, is he liable for unavoidable accidents, for emaciation, i.e., the cow became thinner or weaker for any reason, or for any other decrease in its value? Certainly he is not. In fact, the case of guaranteed property is similar only to the latter clause of that mishna: In the case of an Israelite who appraised a cow upon renting it from a priest under an arrangement where he guaranteed its value to the owner, he may not feed it vetches of teruma, as it is considered his own. However, a priest who appraised a cow upon renting it from an Israelite may feed it vetches of teruma. This indicates that guaranteed property is considered the acquisition of its recipient with regard to enabling it to eat teruma.
Rabba and Rav Yosef sat at the conclusion of Rav Naḥman’s sermon, and they sat and said: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Yehuda, and it is taught in another baraita in accordance with the opinion of Rabbi Ami. It is taught in accordance with the opinion of Rabbi Ami in the following baraita: If a slave’s owner strikes him and knocks out his tooth or blinds him in an eye, he is set free. Slaves of guaranteed investment go free at the loss of a tooth or an eye caused by the husband, but not at such loss caused by the wife. This indicates that they belong to the husband.
Conversely, it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Yehuda: When a woman brings appraised, guaranteed property into her marriage to her husband, if the husband wishes to sell it, he may not sell it, as it belongs to her. And not only that, but even when her husband brought property into the marriage and added it to her dowry as an appraised, guaranteed gift of his own, even if the husband wishes to sell that gift he may not sell it. With regard to a case in which either the husband or wife unlawfully sold this property for subsistence, there was an incident like this that came before Rabban Shimon ben Gamliel, and he said: Although the husband executed the sale, he may repossess the property from the purchasers, as the sale is void.
Rava said that Rav Naḥman said: The halakha is in accordance with the opinion of Rav Yehuda. Rava said to Rav Naḥman: But isn’t it taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Ami? He replied: Although it is taught in accordance with the opinion of Rabbi Ami, Rav Yehuda’s rationale, that the wife may take the objects in question because they are assets of her paternal family and their complete removal from her domain would hurt the family’s prestige, is more reasonable.
The Gemara relates an incident: A certain woman brought into her marriage to her husband a robe [itztela] of fine wool [meileta], which was deemed guaranteed property by her marriage contract. Her husband subsequently died, and the orphans took that robe and spread it over the corpse as a shroud. The woman demanded that the robe be returned to her.
Rava said: The dead has acquired it, as deriving benefit from anything consecrated for the dead is prohibited. Nanai, son of Rav Yosef, son of Rava, said to Rav Kahana: But didn’t Rava say that Rav Naḥman said that the halakha is in accordance with the opinion of Rav Yehuda? Accordingly, the woman’s robe must be returned. He said to him: Doesn’t Rav Yehuda admit that the robe has not yet been collected? And since it has not yet been collected, it remains in his possession, and his inheritors can render its use as a burial shroud prohibited.
The Gemara adds that in this regard Rava conforms to his standard line of reasoning, as Rava said: Consecration of property, the prohibition against benefiting from leavened bread on Passover,
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.