Talmud BavliHullin 98b : Youtube
Rabbi Dr. Moshe WeisblumYoutube
1 video class :
Hullin Page 98b
Hullin 98b - Guemara
אין בשלה אלא שלימה ר' שמעון בן יוחאי אומר אין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל דכולי עלמא בהדי איל מבשל לה מר סבר מחתך לה והדר מבשל לה ומר סבר מבשל לה והדר מחתך לה ואי בעית אימא דכ"ע מחתך לה והדר מבשל לה מיהו מר סבר בהדי איל מבשל לה ומר סבר בקדרה אחרת מבשל לה ללישנא קמא אליבא דדברי הכל ללישנא בתרא אליבא דרבי שמעון בן יוחאי מאן דאמר בששים סבר בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן והוה ליה בששים מאן דאמר במאה סבר בשר בהדי בשר משערינן והוה ליה במאה ומי ילפינן מינה והתניא זהו היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כל איסורין שבתורה אמר אביי לא נצרכא אלא לרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל קמ"ל דהכא בטיל וליגמר מיניה גלי רחמנא (ויקרא טז, יח) ולקח מדם הפר ומדם השעיר תרוייהו בהדי הדדי נינהו ולא בטלי ומאי חזית דגמרי' מהאיך ליגמר מהאי חדוש הוא ומחדוש לא גמרינן אי הכי למאה וס' נמי לא ליגמר אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל רבא אמר לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור קא משמע לן דהכא שרי
Comments from Rashi on Masechet Hullin Page 98b
אין בשלה אלא שלימה . לא נתפרש באיזה לשון: דכ"ע . ת"ק ור"ש: בהדי איל מבשל לה . דאין מקרא יוצא מידי פשוטו וקרא משמע דעם האיל מבשלו: ת"ק סבר מחתך לה . מן האיל והדר מבשל לה בהדיה ואשמועינן שלימה מבשלה ואינו מחתכה לחתיכות. ור"ש אתא לאשמועינן דכמות שהיא מחוברת לאיל מבשלה: ללישנא קמא כו' . והשתא קא מסיים למלתיה דאמרן לעיל ושניהם לא למדוה. ללישנא קמא דאוקמינן דבין ת"ק ובין ר"ש בהדי איל מבשל לה ילפי הנך אמוראי דלעיל מזרוע בשלה אליבא דדברי הכל: וללישנא בתרא . דאוקמינן ת"ק דבקדרה אחרת מבשל לה ילפי מילתייהו מדר"ש דחזינן דבשיל היתר בהדי איסור ובזרוע יש עצם הרבה ובשר מועט שהכתף אינו בכלל זרוע דתנן בפרק הזרוע (לקמן חולין דף קלד:) איזהו זרוע מן הפרק של ארכובה עד גף של יד אשפלדו"ן: בשר ועצם . דזרוע: בהדי בשר ועצמות . דאיל משערינן וקים להו לרבנן דששים איכא ושרייה רחמנא: ומ"ד מאה . סבר עצם לא בעיא לשעוריה דהא לא פליט טעמא מינה וכי משערת בשר דזרוע בהדי בשר דאיל איכא מאה: זהו היתר . הניתר מכלל איסור שהרי בלע איל מן הזרוע והתירו לך הכתוב: לאו למעוטי שאר איסורים . דלא ילפינן להו מיניה: לא נצרכא . האי זהו: אלא לרבי יהודה דאמר . במנחות (דף כב:) מין במינו לא בטיל ובהאי איל בטיל להכי אמר זהו דלא ילפינן מיניה דליבטל מין במינו אבל מין בשאינו מינו ילפינן מיניה למאה וששים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: וליגמר מיניה . לבטולי מין במינו: ולקח מדם הפר ומדם השעיר . באחרי מות גבי קרנות מזבח הפנימי וקסבר רבי יהודה שמערה דם שניהם לכלי אחד והדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר וקרי ליה דם השעיר אלמא לא מבטל ליה: חדוש הוא . דלכתחלה היתר לבטל האיסור: אטו אנן . הא דגמרינן מיניה מאה או ששים קולא הוא דתימא חדוש הוא דחדיש רחמנא ואקיל גביה ולא גמרינן מיניה: הא חומרא היא . דלא תימא ליבטול ברובא וחומרא שפיר גמרינן מיניה דכ"ש הוא ומה איל נזיר דאקיל גביה לא אקיל אלא במאה או בששים כ"ש באיסורי אחריני: דמדאורייתא . כלומר אי לאו מהאי גמרינן ומשוינן ביטול טעם כשאר בטולי דאורייתא ברובא הוה לן לבטולי כדכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות: לטעם כעיקר . נותן טעם קים לן דאסור בקדשים כעיקר ממשו של איסור ולהא מילתא קתני זהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר גמרינן מיניה למאה וששים דהא קים לן מאחרי רבים להטות דבטלי ברובא וילפינן מהכא להחמיר דלא ליבטיל אלא במאה ורבא לית ליה טעם כעיקר בחולין כדמפרש ואזיל מדאורייתא ברובא בטיל אלא מדרבנן והכי נמי שמעינן ליה לר' יוחנן במסכת ע"ז (דף סז.) כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו. והא דילפינן ליה בפסחים (דף מד.) מנזיר ומשרת ליתן טעם כעיקר סבירא להו אמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא ולאו מילף הוא דהוו להו נזיר וגיעולי עובדי כוכבים ב' כתובין הבאין כאחד אי נמי גיעולי עובדי כוכבים חדוש הוא כדאמרינן התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור:
Comments from Tosafot - Hullin 98b
אין בשלה אלא שלימה . פירש בקונטרס דלא נתפרש באיזה לשון ונראה לפרש דמשמע בשלה כמו בשל לה למ"ד דגושה ומפיק ה"א כמו שיש לה כלומר כמו שהיא: דכולי עלמא בהדי איל מבשל לה . דאין מקרא יוצא מידי פשוטו אבל לאיכא דאמרי דבקדרה אחרת מבשל לה לתנא קמא מוציא אותו מידי פשוטו: מר סבר מחתך לה והדר מבשל לה . פירש בקונטרס דהיינו ת"ק ושלימה דקאמר היינו דאין מחתכין לחתיכות והשתא לא הוי מר סבר קמא ללישנא קמא כמ"ס קמא דאיכא דאמרי דהוי ר"ש ונראה לפרש מר סבר מחתך לה והדר מבשל לה היינו ר"ש בן יוחאי אבל ת"ק סבר דמבשל והדר מחתך והיינו שלימה דקאמר שתהא מחוברת לאחר בישול והשתא הוי מר סבר קמא ר"ש בן יוחאי כמו לאידך לישנא ומיהו ללישנא בתרא צריך לומר שלימה היינו שלא יחתכנה חתיכות: ומאן דאמר בששים סבר בשר ועצמות כו' . לאו דרשא גמורה היא למילף מינה לענין מין בשאינו מינו דטעם כעיקר דאורייתא דהכא מין במינו הוא דמדאורייתא בטילה ברובא אלא בששים ומאה קבלה היתה בידם ואסמכוה אהאי קרא ומכל מקום פריך שפיר מהא דתניא זהו היתר הבא מכלל איסור דמשמע שיש כאן היתר דבעלמא אסור כיוצא בו: לאו למעוטי כל איסורין שבתורה . וא"ת ומאי קושיא דילמא היינו דוקא לענין שאין מבטלין איסור לכתחילה והכא שרי וי"ל דלשון זהו היתר הבא מכלל איסור משמע מכלל דבר האסור לאכילה: מאי חזית דגמרינן מהא כו' . ואף על גב דלחומרא מקשינן כיון דאיכא לאוקומי קרא דדם הפר בעולין כרבנן בהקומץ רבה (מנחות דף כב:) אית לן למילף מזרוע בשלה אע"ג דלקולא וכן בסמוך פריך דאדרבה ניגמר מהכא לקולא דאיכא לאוקומי קרא דחטאת ודמשרת להיתר מצטרף לאיסור וצריכי כדאמר בפרק שלשה מינין (נזיר דף לז:): לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל . וא"ת הא תינח במינו אבל בשאינו מינו לא בטיל דטעם כעיקר דאורייתא וי"ל דלאו דרשא גמורה היא כדפרישית ולענין מין במינו גמרינן לחומרא ובשאינו מינו קים להו דביותר מששים למר ומאה למר פוסק הטעם ואסמכינהו נמי אהאי קרא ועוד דזימנין פוסק בפחות מששים או ממאה א"כ הא דילפינן לאסור עד ששים ומאה חומרא בעלמא הוא: רבא אמר לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור . פירש בקונטרס דזהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר ילפינן מיניה למאה וששים דמדאורייתא בטלי ברוב וילפינן מהכא להחמיר דלא ליבטל אלא במאה וששים משמע דר"ל דטעם כעיקר דקאמר לאו לטעם גמור הוא דהא בטיל במאה וששים אלא טעם כל דהו קאמר וגם צ"ל דכה"ג אסור בקדשים ואע"ג דלא הוי אלא משהו וכי פריך וליגמר מיניה היינו דלישתרו אף בשר קדשים בק' וס' כזרוע בשלה והשתא תימה כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכל שהוא מי דחקו לפרש דרבא אית ליה טעם כעיקר בחולין לאו דאורייתא כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכל שהוא כדפרישית ועוד תימה דעל כרחיך אין כל שהוא אוסר בקדשים דלא אסר במשהו אלא עולין דוקא לרבנן ומין במינו לר' יהודה כדאמרינן בהדיא בהקומץ רבה (מנחות דף כב. כג.) וכן בפ' התערובת (זבחים עח.) אמר ר"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור וקאמר שמע מינה נותן טעם ברוב לאו דאורייתא אלמא משמע דאפילו כדי נתינת טעם לא אסר במינו וזרוע בשלה וחטאת דשמעתין במינו עסקינן ועוד אמר בהקומץ רבה (מנחות דף כג:) שתי מנחות שנקמצו ונתערבו דבטל ברוב לרבנן דאמרי מין במינו בטיל אלמא אין כל שהוא אוסר בקדשים וכן בכמה דוכתין ונראה לפרש דהכא איירי בטעם גמור דבקדשים אסור מקרא דחטאת והוא הדין דבחולין אסור מקרא דמשרת אלא נקט קדשים משום דבזרוע בשלה דהוי קדשים קאי והכא שרי דפעמים שהזרוע ומקצת מן האיל היו חוץ לרוטב ונותן הזרוע טעם במה שחוץ וזימנין נמי שיש משמנונית הזרוע הרבה על אותו מקצת עד שלא יהא רוב באותו מקצת לבטלו ובכל ענין שיבשל התיר הכתוב ורבא לא פליג אר' יוחנן דמשרת אתא לטעם כעיקר ודרשה גמורה היא ולא אסמכתא דמדר"ע נשמע לרבנן דדריש לה להיתר מצטרף לאיסור דלקי והוא הדין דלרבנן דמוקי לה לטעם כעיקר נמי לקי והא דאמר אביי בפרק כל הבשר (לקמן חולין דף קח.) ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי דרבנן מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן להו דחדוש הוא אי חדוש הוא אע"ג דליכא נותן טעם נמי אמר לך רבא דרך בישול אסרה תורה פירוש לעולם דרבנן התם דיחוי בעלמא הוא כלומר מהכא לא תידוק ובפרק בתרא דמסכת ע"ז (דף סז.) דאמר רבי יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו והיינו במינו דמדאורייתא ברובא בטל וטעמו וממשו דקאמר התם דלוקין כגון שהאיסור בעין ומכירו וכי קתני טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ה"ה אפילו טעמו וממשו אם אין מכירו אלא מילתא דפסיקא נקט בכל ענין אי נמי נקט ולא ממשו לרבותא דאפ"ה אסור ועוד י"ל דהתם איירי בשלא במינו והיכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס קרי ליה טעמו וממשו והיכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס קרי ליה טעמו ולא ממשו והרב רבי יוסף מאורליינ"ש היה מפרש דאע"ג דטעם כעיקר דאורייתא לא לקי אטעם אפי' שלא במינו דרבי יוחנן סבר לה כר"ע דיליף טעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים וליכא אלא עשה דתעבירו באש דמצריך ליבון והגעלה ור"ת השיב לו דאית לן למימר דאהדרינהו לאיסוריה כדאמרי' בהלוקח עובר פרתו (בכורות טו:) דתנן הגוזז והעובד פי' בפסולי המוקדשין סופג את הארבעים ואע"ג דלא נפקא לן אלא מתזבח ולא גיזה אלא היינו טעמא משום דאהדריה לאיסוריה דלא תעבוד ולא תגוז מיהו לא דמי כל כך דהתם משמע ודאי דאהדריה והכי קאמר תזבח זביחה התרתי לך בקדשים שהוממו ולא גיזה והא דקאמר בירושלמי דערלה בפ' שני אמר ר' יוחנן כל נותני טעם אין לוקין עליהם חוץ מנותן טעם דנזיר י"ל דבהיתר מצטרף לאיסור איירי דהכי איתא בהדיא בפ' ואלו עוברין (פסחים דף מג:) ובפרק שלשה מינין (נזיר לה:) אמר ר' אבהו א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר וקרי ליה בירושלמי נותן טעם וא"ת אם טעם כעיקר דאורייתא מאי פריך בפ' אלו עוברין ובפ' שלשה מינין גבי שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי סאין כו' ופריך מיניה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר והשתא כי נמי אמרינן כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא תקשה ליה אמאי אמר שאני אומר כיון דטעם כעיקר דאורייתא וי"ל דהתם איירי במינו וכן משמע בסוף הערל (יבמות פב:) דמוקי לה ר"ל והוא שרבו חולין על התרומה ומין שלא במינו לא שייך רבוי וא"ת ואי במינו כיון דרבו בטלי להו ברובא אפי' איכא כזית בכדי אכילת פרס וי"ל דמ"מ פריך דאי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא יש לנו להחמיר אף במינו ולית לן למימר שאני אומר כיון דלקי בשאינו מינו ומיהו קשה דסוגיא דאלו עוברין (פסחים דף מג:) ודפרק שלשה מינין (נזיר דף לה:) אליבא דר' יוחנן ור' יוחנן מוקי לה בהערל (יבמות דף פב.) אע"ג דלא רבו וא"כ כי נמי כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא תקשי ליה אמאי אמרינן שאני אומר דכיון דלא רבו ספיקא דאורייתא היא וי"ל דהוה מצי למימר וליטעמיך וכי האי גוונא יש בכמה דוכתי:
Hullin 98b - Mishnah translated into english
and the term “cooked” indicates that the verse is referring only to a foreleg that is whole. Rabbi Shimon ben Yoḥai disagrees and says: The term “cooked” indicates that the verse is referring only to a foreleg that is cooked with the entire ram.
The Gemara clarifies their dispute: Everyone agrees that one cooks the foreleg with the rest of the ram. But one Sage holds that one first cuts the foreleg off the animal and then cooks it along with the rest of the animal. And one Sage, Rabbi Shimon bar Yoḥai, holds that one first cooks the entire ram and then cuts off the foreleg.
And if you wish, say that everyone agrees that one first cuts off the foreleg and then cooks it. But one Sage, Rabbi Shimon bar Yoḥai, holds that one cooks the foreleg with the rest of the ram, and one Sage holds that he cooks the foreleg in another pot, separate from the rest of the ram.
The foreleg of the nazirite’s ram is permitted to be eaten only by a priest, whereas the rest of the ram is eaten by the nazirite even if he is not a priest. Consequently, according to the first formulation, all agree that the principle of nullification may be derived from here, since all agree that the foreleg is cooked together with the rest of the ram, and yet it does not cause the rest of the ram to be forbidden to a non-priest. According to the latter formulation, the principle of nullification may be derived from here in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai, who says that the foreleg is cooked together with the rest of the ram. But according to the latter formulation the first tanna holds that the foreleg is not cooked with the rest of the ram, in which case the principle of nullification cannot be derived from here.
The Gemara now returns to the dispute about whether non-kosher food is nullified in sixty or one hundred times its volume of kosher food, and explains how each opinion is derived from the halakha of the foreleg of the nazirite’s ram. The one who said that non-kosher food is nullified in sixty times its volume of kosher food holds that we assess the ratio of meat and bones of the foreleg to the meat and bones of the rest of the ram, and this is a ratio of one to sixty. The one who said that non-kosher food is nullified in one hundred times its volume of kosher food holds that we assess only the volume of the meat of the foreleg to the meat of the rest of the ram, and this is a ratio of one to one hundred.
The Gemara asks: And do we derive the principles of nullification from the case of the nazirite’s ram? But isn’t it taught in a baraita with regard to the nazirite’s ram, which absorbs the flavor of the foreleg with which it was cooked: This is a case of permitted meat that comes from the category of forbidden food, i.e., it is permitted despite the fact that it was cooked with forbidden food. The Gemara infers: What does the expression: This is, in the baraita serve to exclude? Does it not serve to exclude all the other forbidden foods that are in the Torah? This indicates that only the cooked foreleg of the nazirite’s ram is nullified in sixty or one hundred times its volume of permitted food, but other prohibited foods are not subject to the principle of nullification.
The Gemara answers that Abaye said: This emphasis is necessary only according to the opinion of Rabbi Yehuda, who said that in general, a type of food mixed with food of its own type is not nullified. Therefore the baraita teaches us that here, the flavor imparted by the foreleg to the rest of the nazirite’s ram is nullified.
The Gemara objects: Let Rabbi Yehuda learn from this case that all forbidden food can be nullified when it is mixed with permitted food of its own type. The Gemara explains: The Merciful One revealed in the Torah: “And he shall take of the blood of the bull and of the blood of the goat and put it upon the corners of the altar round about” (Leviticus 16:18). Both of these two bloods are mixed with each other, and although a bull has more blood than a goat has, the verse makes reference to the blood of the goat, indicating that it maintains its own identity and is not nullified.
The Gemara asks: And according to Rabbi Yehuda, what did you see that caused you to derive a principle from that verse with regard to the blood of the bull and the blood of the goat? Derive a principle from this verse about the foreleg of the nazirite’s ram. The Gemara answers: The case of the nazirite’s ram is a novelty, because even when nullification does apply one may not nullify a forbidden food ab initio, whereas here one is supposed to cook the foreleg together with the rest of the ram; and we do not learn principles from a novelty.
The Gemara challenges: If so, if Rabbi Yehuda does not consider the case of the nazirite’s ram a viable precedent for general halakhic principles, then let him also not learn from that case that when forbidden food is mixed with permitted food of a different type, it is nullified in either one hundred or sixty times its own volume. As discussed above, the two opinions in this regard are each based on the case of the nazirite’s ram.
The Gemara explains: Is that to say that we learn that forbidden food is nullified in sixty or one hundred times its volume of permitted food as a leniency? We learn it only as a stringency, as if it were not for this derivation, we would say that by Torah law forbidden food is nullified in a mixture in which there is a simple majority of permitted food.
Rava stated an alternative explanation of the term: This is, which appears in the baraita with regard to the nazirite’s ram: This limitation is necessary only for the principle that the halakhic status of the flavor of forbidden food is like that of its substance. If the flavor of sacrificial food is absorbed into another food, it renders that food forbidden, i.e., it is not nullified. Therefore, the baraita teaches us that here, in the case of the nazirite’s ram, the rest of the ram is permitted even to non-priests.
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.