Talmud BavliThe learning on the whole site is dedicated : L'ilui Nishmat אסתר בת חיים
The learning on the whole site is dedicated : L'ilui Nishmat Reuven ben Rivka SEBBAG
The learning on the whole site is dedicated : L'ilui Nishmat אליעזר בן רחל
Hullin 96a : Youtube
Rabbi Dr. Moshe WeisblumYoutube
1 video class :
Hullin Page 96a
Hullin 96a - Guemara
ולא מהדרינן בטביעות עינא השתא דשמעתינהו להני שמעתתא אמינא טביעות עינא עדיפא דאי לא תימא הכי היאך סומא מותר באשתו ובני אדם איך מותרין בנשותיהן בלילה אלא בטביעות עינא דקלא הכא נמי בטביעות עינא אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא תדע דאילו אתו בתרי ואמרי פלניא דהאי סימניה והאי סימניה קטל נפשא לא קטלינן ליה ואילו אמרי אית לן טביעות עינא בגויה קטלינן ליה אמר רב אשי תדע דאילו א"ל איניש לשלוחיה קרייה לפלניא דהאי סימניה והאי סימניה ספק ידע ליה ספק לא ידע ליה ואילו אית ליה טביעות עינא בגויה כי חזי ליה ידע ליה:
מתני׳ הנוטל גיד הנשה צריך שיטול את כולו ר' יהודה אומר כדי לקיים בו מצות נטילה האוכל מגיד הנשה כזית סופג ארבעים אכלו ואין בו כזית חייב אכל מזה כזית ומזה כזית סופג שמונים ר' יהודה אומר אינו סופג אלא ארבעים:
גמ׳ בר פיולי הוה קאי קמיה דשמואל וקא מנקר אטמא הוה קא גאים ליה א"ל חות ביה טפי השתא לא חזיתך ספיתא לי איסורא אירתת נפל סכינא מידיה א"ל לא תירתת דאורי לך כרבי יהודה אורי לך אמר רב ששת מאי דשקל בר פיולי דאורייתא לרבי יהודה מכלל דשייר דרבנן לר' יהודה אלא דאורי ליה כמאן אורי ליה אלא אמר רב ששת מאי דשקל בר פיולי דאורייתא ומאי דשייר דרבנן לר"מ דאי רבי יהודה אפילו מדרבנן שרי:
האוכל מגיד הנשה [וכו']:
אמר שמואל לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד שנאמר (בראשית לב, לג) על כף הירך אמר רב פפא כתנאי אכלו ואין בו כזית חייב רבי יהודה אומר עד שיהא בו כזית מ"ט דרבנן בריה (בפני עצמה) היא
Comments from Rashi on Masechet Hullin Page 96a
להני שמעתתא . דשרי איסור בטביעות עינא: בטביעות עינא דקלא . שנתן דעתו להכירה בקול ומאבידה לא ילפינן דהתם משום חימוד הממון חיישינן דלמא משקר דאמר מר (מכות דף כג:) גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן: תדע . דטביעות עינא עדיפא: פלניא דהכי סימניה . פלוני הרג את הנפש ואין אנו מכירין בו מעולם אלא סימנין כך וכך היו בגופו ובכליו של הורג:
טביעות עינא אית לן בגויה . ומכירין אנו בו: ואילו אית ליה . לשליח: טביעות עינא בגויה . שמכירו: מתני' שיטול את כולו . יחטט אחריו וסתם משנה ר"מ דאמר (לעיל חולין דף צב:) חטיטה בעי: אכלו ואין בו כזית . משום דבריה הוא וחייב בכל שהוא וכדאמרינן במסכת מכות (דף יג.) אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה: אינו סופג אלא ארבעים . דאינו נוהג אלא באחת: גמ' בר פיולי . כך שמו: גאים ליה . כרבי יהודה לא היה מחטט אלא גומם מלמעלה: אמר ליה לא תירתת . לא בע"ה ולא ברשע אני חושדך: דאורי לך . לעשות כן כרבי יהודה אורי לך: ומאי דשייר דרבנן לר"מ . דמדרבנן הוא דבעי רבי מאיר חטיטה: שעל הכף . דאע"פ שהגיד ארוך אין אסור אלא מה ששוכב על הכף: כף . בשר הסובב את הקולית ודבוק לעצם והגיד הארוך שוכב מקצתו על גבי אותו בשר: אמר רב פפא כתנאי . כדמפרש ואזיל דרבנן אית להו דשמואל ורבי יהודה לית ליה דשמואל:
סתם אכילה בכזית:
Comments from Tosafot - Hullin 96a
ולא מהדרינן בטביעות עינא . תימה דשאני התם דחשדינן ליה דילמא משקר שאינה שלו דהא לצורבא מרבנן מהדרינן בטביעות עינא וי"ל דהכא מיירי בטביעות עין כל דהו והא דמהדרינן לצורבא מרבנן בטביעות עינא דהיינו בטביעות עין גמור דכל הני אמוראי דהכא לא היה להם טביעות עין גמור דאי לאו הכי מה היה להם לישאל אי הוו ידעי בודאי לא הוו מסופקים כלל: פלניא דהאי סימניה והאי סימניה קטל נפשא לא קטלינן ליה . וא"ת והלא משיאין אשה על פי סימנים להך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא בפ' בתרא דיבמות (דף קכ.) ואם לאחר שנשאת באו עדים שזינתה קטלינן לה דסמכינן אסימנין להחזיקה בחזקת אשת איש מן השני ואפילו נתברר ע"י עדים שבעלה הראשון כבר היה מת בשעת הזנות ולא אמרינן שמא בעלה היה חי בשעת קידושיה ואין קידושיה קדושין וי"ל דבכי האי גוונא נמי לא סמכינן אסימנין למיקטלה ולהחזיקה באשת איש מן השני אלא אמרינן שמא היה חי בעלה ולא הוו קידושיה קידושין וכן אם נשאת על פי עד אחד וזינתה לא קטלינן לה אע"פ שבעלה הראשון נודע שהיה מת כבר בשעת הזנות דלא לכל דבר מהימנינן ליה דאין האחין יורדים לנחלה על פיו וגם צרתה אסורה וא"ת והיאך מחזירין שטר חוב בסימנים והא אי אתו סהדי ואמרי פלוני דהאי סימניה והאי סימניה לוה מפלוני לא מפקינן וי"ל דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי הוא מהדרינן שפיר אבל ממון שביד הבעלים אין להוציא ע"י סימנין דה"נ לא הוה מפקינן חפץ מיד בעלים אי אתו סהדי ואמרי ההוא חפץ דהאי סימניה והאי סימניה דפלניא הוא: צריך שיטול את כולו . לענין חטיטה סתם כר' מאיר ולענין דנאמנים סתם כרבי יהודה לעיל (חולין דף פט:) דקתני וחכמים אומרים נאמנים: מכלל דשייר דרבנן לר' יהודה . לכאורה משמע דלרבי יהודה נמי אית ליה דאורייתא ודרבנן ולר"מ הוי דאורייתא כל כמה שאוסר רבי יהודה כדאמרן בסמוך דשקל דאורייתא לר"מ ולרבי יהודה דרבנן נמי לא שייר אבל אין נראה לומר כן דאם כן הוו שלשה מחלוקות בדאורייתא דר' יהודה פליג אההוא תנא דאמר לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד כדאמר בסמוך ולא מסתברא לומר כן דבשלמא רבי יהודה ות"ק דידיה פליגי בדרש דעל כף הירך כדשמואל אלא רבי מאיר ורבי יהודה במאי פליגי וא"ת ומנא לן דשקל בר פיולי דאורייתא לר"מ דילמא סבר ר' מאיר דלא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד וליכא אלא שני מחלוקות ויש לומר כיון דמחמיר ר' מאיר בחטיטה לא מסתברא דמיקל בדאורייתא טפי מדרבי יהודה ותנא קמא דר' יהודה ודאי אין מחמיר בחטיטה כיון דמיקל בדאורייתא וא"ת והא שמואל סבר כר' מאיר דאמר ליה חות ביה טפי וקאמרינן לקמן דשמואל קאמר לההוא שמעתא דלא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד ויש לומר דשמואל אליבא דתנא דמתניתין דאמר אכלו ואין בו כזית חייב קאמר ולא אסרה תורה כו' וליה לא סבירא ליה וכה"ג אמר שמואל בפרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צו.) דמציאת אלמנה לעצמה והיינו כאנשי יהודה כדמוכח התם ובפרק נערה שנתפתתה (שם דף נד.) שמעינן ליה לשמואל שפוסק בהדיא דהלכה כאנשי גליל: מאי טעמא דרבנן בריה היא . ובסוף פירקין (דף קב:) נמי אמרינן כי האי גוונא אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית אכל צפור טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא דאבר מן החי ועוף טמא חשיבא להו בריה וא"ת מאי שנא דאבר מן החי ועוף טמא וגיד ושרץ חשיבי טפי בריה מנבלה טהורה במיתתה בכזית ולא חשיבא בריה וכן טבל לא חשבי ליה רבנן בריה במכות (דף יז.) ויש לומר דהיינו טעמא דהני דכי אמר רחמנא לא תאכל גיד ולא תאכל עוף טמא וכן באבר מן החי כאילו פירש בין גדול ובין קטן דכולהו מיקרו גיד ועוף ובלבד שיהיו שלמים אבל נבלה חתיכה נמי משמע נבלה וכן טבל דאי הוה כתיב אל תאכל חטה של טבל אז הוה חשיב בריה וכן משמע פרק שלישי דשבועות (דף כא:) דקאמר היכן מצינו באוכל כל שהו שחייב ופריך ולא והרי מפרש פירוש שבועה שלא אוכל כל שהוא ומשני מפרש נמי כבריה דמי משמע דטעמא דבריה הוי כאילו פירש הכתוב שלא תאכל בין גדול ובין קטן וא"ת דתנן בפרק אלו הן הלוקין (מכות יג.) כמה יאכל מן הטבל ויהיה חייב ר' שמעון אומר בכל שהוא וחכמים אומרים בכזית אמר להם ר"ש אי אתם מודים באוכל נמלה כל שהוא שחייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה אמר להם אף חטה כברייתה ומסיק בגמרא דלר"ש כל שהוא למכות אפילו קמח ולדבריהם דרבנן קאמר אודו לי מיהת דחטה אחת כברייתה בכל שהוא ורבנן בריית נשמה חשיבא דחטה לא חשיבא והשתא קשה הרי גיד ואבר מן החי דחשיבי בריה אלמא לא תליא מילתא בנשמה ואפילו הוה נשמה בחטה לא חשיבא בריה כדפרישית דלא דמי למפרש דלא תאכל טבל כתיב ולא כתיב לא תאכל חטה של טבל ונראה לפרש דרבנן לדברי ר"ש קא מהדרי ליה לדידן אפילו הוה חטה נשמה לא חשיבי ליה בריה דלא דמי למפרש כדפרישית אלא לדידך דחשבת ליה בריה אלמא לית לך טעמא דמפרש מ"מ לא דמי לנמלה דלנמלה איכא נשמה וקשה היכן מצינו כזה שמשיבין טעם לדבריו והם עצמם אינם סוברין שיהיה הדבר תלוי בנשמה וי"ל דכי האי גוונא אשכחן בפרק התערובת (זבחים עז.) דתניא אברי תמימים שנתערבו באברי בעלת מום ר' אליעזר אומר יקרבו ורואה אני את בשר בעלת מום כאילו הם עצים וחכ"א לא יקרבו וע"כ ר' אליעזר גופיה לית ליה האי טעמא דהא ברובע ונרבע מודה דלא יקרבו ולא קאמר רואה אני אותם כאילו הם עצים אלא עיקר טעמא כדמפרש בגמ' מום בם לא ירצו הא ע"י תערובות ירצו ולדבריהם דרבנן קאמר להו כדאמר התם ומיהו שם מיושב יותר דמתוך הברייתא אומר כן הגמרא אבל בפרק בתרא דמכות (דף יז.) מי דוחק הש"ס לומר דרבנן משיבין תשובה לר"ש לדבריו מה שאינן סוברין כיון דאינו לא במשנה ולא בברייתא וא"ת ור"ש דחשיב חטה בריה היאך תרומה עולה בק"א הא אמרינן לקמן (חולין דף ק.) דבריה לא בטלה גבי גיד וכי תימא דהתם היינו טעמא דכשנולד נולד האיסור עמו כמו גיד ושרצים ואבר מן החי ועופות טמאים אבל תרומה מותר עד שימרח אכתי ערלה וכלאי הכרם לא ליבטלו. [וע"ע תוס' זבחים עב. ד"ה וליבטלו]:
Hullin 96a - Mishnah translated into english
but we do not return a lost item to one who claims to be its owner based solely on visual recognition. But now that I have heard these statements pertaining to meat or sky-blue wool that were obscured from sight and then permitted based upon visual recognition, I say that visual recognition is preferable to a distinguishing mark.
Furthermore, one must hold that sensory recognition is reliable even without identifying marks, for if you do not say so, how is it that a blind man is permitted to engage in sexual intercourse with his wife despite the fact that he cannot identify her by means of her identifying marks? And similarly, how are any men permitted to engage in intercourse with their wives at night, when it is dark and they cannot see their wives’ identifying marks? Rather, one must say that they identify their wives based on voice recognition. Here too, in these cases of lost meat and sky-blue wool, they remain permitted based on visual recognition.
Rav Yitzḥak, son of Rav Mesharshiyya, said: You can know that visual recognition is preferable to a distinguishing mark, because if two witnesses come to court and say: So-and-so, who has this distinguishing mark and that distinguishing mark, killed a person, we would not kill him based on this testimony. But if the two witnesses say: We have visual recognition of him, and they confirm that the accused individual committed murder, we kill him based on their testimony.
Rav Ashi said: You can know that visual recognition is preferable to a distinguishing mark, because if a man says to his agent: Call so-and-so, who has this distinguishing mark and that distinguishing mark, it is uncertain whether the agent will recognize him and know whom to call or whether he will not know him. But if he has visual recognition of him, when he sees him he will know it is him.
MISHNA: One who removes the sciatic nerve must scrape away the flesh in the area surrounding the nerve to ensure that he will remove all of it. Rabbi Yehuda says: Scraping is not required; it is sufficient to excise it from the area above the rounded protrusion in order to thereby fulfill the mitzva of removal of the sciatic nerve.
One who eats an olive-bulk of the sciatic nerve incurs forty lashes. If one eats an entire sciatic nerve and it does not constitute an olive-bulk, he is nevertheless liable to receive lashes, because a complete sciatic nerve is a complete entity. If one ate an olive-bulk from this sciatic nerve in the right leg, and an olive-bulk from that sciatic nerve in the left leg, he incurs [sofeg] eighty lashes. Rabbi Yehuda says: He incurs only forty lashes, for eating the olive-bulk from the right leg, and he is exempt for eating the olive-bulk from the left leg.
GEMARA: A man known as bar Peyoli was standing before Shmuel and was removing the sciatic nerve from the leg of an animal. He was cutting out the nerve without scraping away the surrounding flesh, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Shmuel said to him: Go down further and scrape away the flesh in order to remove the entire nerve. Now, if I would not have seen you and instructed you in the process of removing the sciatic nerve, you would have fed me forbidden meat.
Bar Peyoli became afraid due to Shmuel’s rebuke and the knife fell from his hand. Shmuel said to him: Do not be afraid. I do not think that you are an ignoramus or a wicked person. You are removing the sciatic nerve as you were taught; the person who taught you must hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and this is how he taught you to remove the sciatic nerve. But I hold that the entire sciatic nerve must be removed, in accordance with the opinion of the first tanna.
Rav Sheshet said in explanation of this incident: That which bar Peyoli removed was the section of the sciatic nerve one is required to remove by Torah law according to the opinion of Rabbi Yehuda. The Gemara asks: Based upon this statement, one can derive by inference that he left behind the section of the sciatic nerve one is required to remove by rabbinic law according to the opinion of Rabbi Yehuda. But if so, in accordance with whose opinion did the person who taught him how to remove the sciatic nerve teach him? Even according to Rabbi Yehuda he would have transgressed a rabbinic prohibition.
Rather, Rav Sheshet said: That which bar Peyoli removed was the section of the sciatic nerve that is forbidden by Torah law. And that which he left over is forbidden by rabbinic law according to the opinion of Rabbi Meir, as explained above (92b) in a baraita; as if one were to follow the opinion of Rabbi Yehuda, the section that bar Peyoli left over is permitted even by rabbinic law.
§ The mishna teaches: One who eats an olive-bulk of the sciatic nerve incurs forty lashes. Shmuel says: The Torah prohibits only the part of the sciatic nerve that is on the rounded protrusion of flesh shaped like a spoon that is near the end of the femur. This is as it is stated in the verse: “Therefore the children of Israel eat not the sciatic nerve that is upon the spoon of the thigh” (Genesis 32:33).
Rav Pappa says: This statement of Shmuel is subject to a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: If one ate the entire sciatic nerve and it did not contain an olive-bulk, he is nevertheless liable to be flogged. Rabbi Yehuda says: He is not liable unless it has a volume of at least an olive-bulk.
Rav Pappa explains how this relates to Shmuel’s statement. What is the reason for the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Yehuda? They hold that the sciatic nerve is a distinct entity. Therefore, even if one eats less than an olive-bulk it is a significant act of eating, and one is liable.
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.