Talmud BavliHullin 14a : Youtube
Rabbi Dr. Moshe WeisblumYoutube
1 video class :
Hullin Page 14a
Hullin 14a - Guemara
מתני׳ השוחט בשבת וביום הכיפורים אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה:
גמ׳ אמר רב הונא דרש חייא בר רב משמיה דרב אסורה באכילה ליומא ונסבין חבריא למימר רבי יהודה היא הי רבי יהודה א"ר אבא רבי יהודה דהכנה היא דתנן מחתכין את הדילועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן אלמא כיון דלא איתכן מאתמול אסורה ה"נ כיון דלא איתכן מאתמול אסורה א"ל אביי מי דמי התם מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לכלבים הכא מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם מי סברת בהמה בחייה לאכילה עומדת בהמה בחייה לגדל עומדת א"ה בהמה לרבי יהודה בי"ט היכי שחטינן אמר לו עומדת לאכילה ועומדת לגדל נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הובררה דלגדל עומדת והא לית ליה לרבי יהודה ברירה מנא לן אי נימא מדתניא הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני ומיחל ושותה מיד דברי ר"מ רבי יהודה ורבי יוסי ור"ש אוסרין
Comments from Rashi on Masechet Hullin Page 14a
מתני' ביום הכפורים . מתחייב כרת: גמ' אסורה באכילה . משום שחיטת שבת: ליומא . ואפילו בא לאכול בשר חי: ונסבין חבריא . בני הישיבה עלה על דעתם לומר דמתני' דפירשה רב דאסורה באכילה ליומא משום דקסבר מתני' רבי יהודה היא ודייק טעמא לקמן מדקתני שבת דומיא דיום הכפורים אלמא אסורה באכילה ליומא ס"ל לתנא דמתניתין: הי רבי יהודה . מאיזו משנת רבי יהודה שמע רב דאסורה באכילה ליומא: את הדילועין . התלושין: ואת הנבלה . אפילו מתה היום בשבת: שאינה מן המוכן . אתמול כשקדש היום לא היתה עומדת למאכל כלבים: דלא איתכן . דלא אזדמנה לכך: הכא . במתניתין נמי אתמול לא היתה עומדת לכך כדמפרש ואזיל לקמיה דלגדל ולדות היתה עומדת ואסורה משום מוקצה ומוקצה אסורה מדרבנן: נשחטה . כשהיא שחוטה מבורר דלאכילה עומדת: לא נשחטה . כגון זו שלא שחטה אתמול ומסתמא לא הניחה על מנת לשחטה בשבת הלכך הובררה כשקדש היום דלגדל עומדת: והא לית ליה לרבי יהודה ברירה . ואי בהמה בחייה לאו לאכילה לחודה קיימא כי שחיט לה ביום טוב היכי מישתריא דלמא מאתמול דעתיה לגדל הוה: הלוקח יין מבין הכותים . לאשמועינן דכותים חשודין על התרומה ואינן כעמי הארץ שהלוקח מהן א"צ להפריש תרומה גדולה כדתנן (סוטה דף מח.) לפי ששלח יוחנן כהן גדול בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד אלמא אתרומה לא חשידי ואשמועי' הכא דכותים חשידי אתרומה כדקתני שני לוגין שאני עתיד להפריש כו'. ומשנה זו קודם תקנה דגזרו על יינם נשנית: אומר שני לוגין כו' . אם אין לו כלים להפריש (כו') או שהיתה חשיכה בליל שבת שאין שהות להפריש: הרי הן תרומה . בתוכו למאה לוג: ומיחל . המעשר שני הואיל ויכול לתקנו באמירה בעלמא ולומר הרי הוא מחולל על מעות שיש לי בתוך הבית לא התירו לו חכמים לשתותו ולסמוך על הברירה אבל בתרומה ושאר מעשרות סמכינן אברירה ולאחר השבת כשיפרישם אמרינן הוברר הדבר שזו היא התרומה וזה לא שתה אלא חולין: אוסרין . אלמא לרבי יהודה לית ליה ברירה וחייש שמא תרומה שתה:
Comments from Tosafot - Hullin 14a
השוחט בשבת כו' . אפילו במזיד בעי לאוקומי תימא אי במזיד היאך שחיטתו כשרה והא מומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו כדמוכח לעיל (חולין דף ה.) ועוד דבגמ' בעי לאוקומי במזיד ורבי מאיר ורבי מאיר אית ליה בפ' עד כמה (בכורות ל.) ובפ' זה בורר (סנהדרין דף כז.) דמומר לדבר אחד הוה מומר לכל התורה כולה וי"ל דהתם בפרהסיא והכא בצינעא ומיהו למאי דמוקי כרבי מאיר קשה ועוד י"ל דמשום פעם אחת לא חשיב מומר וכן משמע בפרק ב' לקמן (חולין דף לט.) דאמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ר"ל אמר מותרת ופירש בקונטרס מותרת באכילה והתם גברא בר קטלא הוא כדאמרינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סא.) דמודה ר"ל דבר קטלא הוא מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף ועוד אמרינן לקמן בסוף פרק שני (חולין דף מא.) אפי' למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעורי בעלמא קא מכוין ופריך מב' אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה ומשני הכא במאי עסקינן בישראל מומר והשתא כיון דמומר הוא בלא שום אחד מכל אלו תיפוק ליה דפסול אבל אי בחדא זימנא לא איתסר שחיטתו ניחא: אמר רב הונא דרש חייא בר רב משמיה כו' . תימה דבכל דוכתי משמע דרב הונא היה גדול ממנו בפ' יש בערכין (ערכין דף טז:) דהוה מצער ליה רב הונא לחייא בר רב ובפ' הלוקח בהמה (בכורות דף כב.) דא"ל חייא בר רב לרב הונא רבי פרש את דבריך: ונסבין חבריא למימר רבי יהודה היא . אבל לרבנן שרי באכילה אפילו בו ביום וא"ת והא אין יכול למולחה בשבת וי"ל כגון שעבר ומלחה אי נמי בלא מליחה נמי שריא באומצא אע"ג דאיכא לאו בדם הנבלע באברים כדאמר בפרק דם שחיטה (כריתות דף כא:) ה"מ היכא דפירש לחוץ אבל כל זמן שלא פירש מותר כדמוכח בפ' כל הבשר (לקמן חולין דף קיא.) שהיו אוכלין כבד עד שלא נפלט דמו דחלטי ליה בחלא ואיהו שרי וחלייה דאי חלייה אסור איהו נמי אסור דכי היכי דפליט הדר בלע ואמר נמי התם ככר שחתך עליה בשר אסור לאוכלה אבל הבשר עצמו מותר ובפרק מפנין (שבת דף קכח.) גבי בשר תפל אסור לטלטלו אמרינן דבר אווזא שרי משום דחזי לאומצא ולקמן בשמעתין אמר השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא ומתוך כך נראה דבשר לצלי לא בעי מליחה כלל דדם האברים שלא פירש שרי וכן אומר ר"ת ולא מבעיא כשנצלה הבשר יפה ונפלט כל הדם מן הבשר דשרי אלא אפי' לא נצלה כ"כ מותר ואע"פ שנפלט מבפנים מצד זה לצד זה אינו אסור עד שיפרוש לחוץ כדאמרינן (כריתות דף כא) גבי ככר שחתך עליה בשר דאפי' מאן דאסר הככר שרי הבשר אע"פ שלא יצא דמו עדיין והא דאמרינן בפ' כל הבשר (לקמן חולין דף קיג.) גבי רב ששת דמלח גרמא גרמא תרי מ"ט לא משום דפריש מהאי ובלע האי חדא נמי פריש מהאי גיסא ובלע בהאי גיסא התם פריש לגמרי לחוץ מהאי גיסא קאמר והא דאמרינן בפ"ק דביצה (דף יא.) ושוין שמולחין עליו בשר לצלי לא משום דליתסר בלא מליחה אלא מנהג הוא למלוח בשר לצלי ובהקומץ רבה (מנחות דף כא.) דאמר מולחו והופכו וחוזר ומולחו גרסינן אמר רבה וכן לקדירה ולא גרסינן וכן לצלי: מחתכין את הדילועין לפני הבהמה . אומר ר"ת דמיירי כשנתלש מן המחובר בשבת דומיא דנבלה שנתנבלה בשבת וצ"ל לפירושו דאיירי' בענין שאין לאסור הדילועין לא משום שמא יעלה ויתלוש ולא משום דלהוי כגרוגרות וצימוקין דתרי טעמי איכא לאסור דבר הנלקט מן המחובר דבריש ביצה (דף ג.) אסרינן פירות הנושרין משום שמא יעלה ויתלוש ובריש אין צדין (שם דף כד:) גבי עובד כוכבים שהביא דורון לישראל אם יש מאותו מין במחובר אסור ופי' בקונטרס דאפילו רבי שמעון מודה דהוי כגרוגרות וצימוקין דמדלא לקטן מאתמול אקצינהו וכן נראה דבספק מוכן איירי כולה שמעתתא ואיירי הכא כגון שיש לו בהמה דהוי מוכן לבהמה אפילו במחובר והא דאמרינן בפ' כל כתבי (שבת דף קכב.) דלא יעמיד אדם בהמתו על גבי מוקצה פי' עשבים שנתלשו בשבת הא פירש בקונטרס התם כגון שהיו עומדין בחיבורן במקום שלא היתה הבהמה יכולה לבא שם אי נמי הכא איירי ביושב ומצפה מתי יתלשו ובהמה נמי איירי ביושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו ואחרים רואין אותם וכן צ"ל על כרחך דהא בריש המביא בביצה (דף ל:) מוכח דכל היכא דאין יושב ומצפה אית ליה לרבי שמעון מוקצה וליכא למיחש נמי שמא יתלוש אלא בפירות האילן שהם קלים להשיר ועוד דאדם מתאוה להם ושוכח וכן במשקה שמא יסחוט שקל לסחוט אבל בדבר דבעי מרא וחצינא לא וכן דגים שנצודו בי"ט דאסירי לא משום שמא יצוד אלא משום מוקצה כגרוגרות תדע דהא עובד כוכבים שמילא מים לבהמתו דסוף כל כתבי (שבת דף קכב.) ועשה כבש לירד בו לא אסרינן לישראל גזרה שמא יעשנו ומה שמדמה לקמן שמא ישחוט לשמא יסחוט אפרש לקמן בע"ה ועוד יש לפרש דאיירי בנתלשו מע"ש וכי תימא מאי למימרא קמ"ל דשרי למטרח באוכלא או לשוייה אוכלא לרב הונא כדאית ליה בפרק בתרא דשבת (דף קנה.) ולרב יהודה כדאית ליה והא דלא תנא ליה התם גבי פקיעי עמיר ואינך דלעיל משום דמילי דחיתוך תני בהדי הדדי: אם לא היתה נבלה מע"ש . גרסינן ולא גרסינן מעיו"ט כדמוכח בריש מס' ביצה (דף ב.) דקאמר גבי שבת סתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין את הדילועין כו' והא דקרי ליה מוכן לאדם לא שהיה ראוי לשוחטה אלא כלומר עומדת לאדם ואם תאמר בפ"ק דביצה (דף ו.) גבי אפרוח שנולד בי"ט רב אמר אסור וקאמר התם אמרו לו מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה שתיק רב ופריך אמאי שתיק רב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים ומשני השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דתנן אם לא היתה נבלה כו' מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם והשתא אמאי לא מפרש טעמא משום דהוי מוקצה מחמת איסור וכי תימא בעוף וטלה שראוי ליתנו חי לפני נץ וארי למה ליה לאוקמיה בכי האי גוונא לוקמה דאין ראוי להאכילו חי דהוי מוקצה מחמת איסור ומפרש ה"ר יוסף דממשנה יתירא דייק דכיון דתנא אסור למה ליה למתני תו לפי שאינו מן המוכן אלא משמע דאי ליכא טעמא דמוקצה מחמת איסור כגון בדבר שראוי להאכילו חי או בי"ט אסור מטעם שאינו מוכן ועומד למה שהיה עומד בתחלה: בהמה לרבי יהודה בי"ט היכי שחטינן . משמע דקסבר אביי דסתמא לאכילה עומדת וגבי תרנגולת אמר אביי בריש ביצה (דף ד.) דעומדת לאכילה ועומדת לגדל ביצים: מדתניא הלוקח יין . לא גרסינן דתנן דבמשנה לא תני אלא מילתיה דרבי מאיר וכולה ברירה מפורש בפרק כל הגט (גיטין דף כה.) ובמרובה (ב"ק דף סט:) ובפרק בכל מערבין (עירובין דף לו:):
Hullin 14a - Mishnah translated into english
MISHNA: In the case of one who slaughters an animal on Shabbat or on Yom Kippur, although he is liable to receive the death penalty, his slaughter is valid.
GEMARA: Rav Huna says that Ḥiyya bar Rav taught in the name of Rav: If one slaughtered an animal on Shabbat and Yom Kippur, although the slaughter is valid, consumption of the animal is prohibited for that day, and the members of the company of Sages, i.e., those in the academy, tended to say that this halakha is the opinion of Rabbi Yehuda.
The Gemara asks: Which opinion of Rabbi Yehuda? Rabbi Abba said: It is the opinion of Rabbi Yehuda with regard to preparation for Shabbat, as we learned in a mishna (Shabbat 156b): One may cut the gourds before an animal on Shabbat, provided that they were picked prior to Shabbat. And likewise, one may cut an animal carcass to place before the dogs on Shabbat. Rabbi Yehuda says: If it was not already a carcass prior to Shabbat, it is prohibited to cut it or even move it on Shabbat because it is not prepared for use on Shabbat. Apparently, since it was not prepared from yesterday, it is prohibited. Here too, in the mishna where an animal was slaughtered on Shabbat or Yom Kippur, since it was not prepared from yesterday, it is prohibited.
Abaye said to Rabbi Abba: Are the cases comparable? There, in the mishna in tractate Shabbat, initially the animal is prepared for use by a person, as it was prepared for slaughter, and now that it died without slaughter on Shabbat it is prepared for dogs. But in the mishna here, initially the animal is prepared for use by a person and now after it was slaughtered it remains prepared for use by a person. Rabbi Abba rejects that distinction: Do you hold that an animal during its lifetime is designated for consumption and therefore is prepared for use by a person? On the contrary, an animal during its lifetime is designated for breeding.
Abaye asked: If that is so that an animal is not designated for consumption, according to Rabbi Yehuda, how do we slaughter an animal on a Festival? Rabbi Abba said to Abaye: During its lifetime, the animal is designated for consumption and designated for breeding. If it was slaughtered, it is retroactively clarified that it was designated for consumption; if it was not slaughtered, it is retroactively clarified that it was designated for breeding.
But isn’t it so that Rabbi Yehuda does not accept the principle of retroactive designation? From where do we derive that this is Rabbi Yehuda’s opinion? If we say that we learn it from that which is taught in the following baraita, there is no proof.
It is taught in a baraita (Tosefta, Demai 8:7): In the case of one who purchases wine from among the Samaritans just before Shabbat, and presumably teruma and tithes were not separated, he acts as follows: If there are one hundred log of wine in the barrels, he says: Two log that I will separate in the future are teruma, as the mandated average measure of teruma is one-fiftieth; ten log are first tithe; and a tenth of the remainder, which is nine log, are second tithe. And he deconsecrates the second tithe that he will separate in the future, transferring its sanctity to money, and he may drink the wine immediately, relying on the separation that he will perform later, which will clarify retroactively which log he designated for the tithes and for teruma. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei and Rabbi Shimon prohibit this practice. Apparently, Rabbi Yehuda does not accept the principle of retroactive designation.
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.