Talmud BavliBava Kamma 56b : Youtube
Daf TubeYoutube
2 video classes :
Bava Kamma Page 56b
Bava Kamma 56b - Guemara
פשיטא כיון דאפקוה קיימא לה ברשותייהו לכל מילי לא צריכא דקמו לה באפה כי הא דאמר רבה אמר רב מתנה אמר רב המעמיד בהמת חברו על קמת חבירו חייב מעמיד פשיטא לא צריכא דקם לה באפה אמר ליה אביי לרב יוסף הכישה אמרת לן ולסטים נמי דהכישוה:
מסרה לרועה נכנס הרועה כו':
אמרי תחתיו דמאן אילימא תחתיו דבעל בהמה תנינא חדא זמנא מסרו לשומר חנם ולשואל לנושא שכר ולשוכר כולן נכנסו תחת הבעלים אלא תחתיו דשומר ושומר קמא אפטר ליה לגמרי לימא תיהוי תיובתא דרבא דאמר רבא שומר שמסר לשומר חייב אמר לך רבא מאי מסרו לרועה לברזיליה דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה איכא דאמרי מדקתני מסרה לרועה ולא קתני מסרה לאחר ש"מ מאי מסרה לרועה מסר רועה לברזיליה דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה אבל לאחר לא לימא מסייע ליה לרבא דאמר רבא שומר שמסר לשומר חייב אמרי לא דלמא אורחא דמילתא קתני והוא הדין לאחר:
איתמר שומר אבידה רבה אמר כשומר חנם דמי רב יוסף אמר כש"ש דמי רבה אמר כשומר חנם דמי מאי הנאה קא מטי ליה רב יוסף אמר כש"ש דמי בההיא הנאה דלא בעיא למיתבי ליה ריפתא לעניא הוי כש"ש איכא דמפרשי הכי רב יוסף אמר כש"ש דמי כיון דרחמנא שעבדיה בעל כורחיה הלכך כש"ש דמי (סימן החזירה לעולם השב חייא אמרת נשבר שכר) איתיביה רב יוסף לרבה
Comments from Rashi on Masechet Bava Kamma Page 56b
כיון דאפקוה . איכא משיכה ושינוי רשות דהוי קנויה לכל מילי: דקמו לה באפה . שלא משכוה אלא עמדו בפניה לכל צד שלא תלך אנה ואנה אלא לקמה לאכול: מעמיד . משמע שאוחזה בידו ומוליכה לקמה: הכישה . במקל אמרת לן בההיא דהמעמיד ומשום הכי מיחייב: ולסטים נמי דהכישוה . במקל ואשמועינן מתני' דהכישה במקל זו היא משיכה: אלא תחתיו דשומר . והכי משמע מסרה שומר לרועה נכנס הרועה תחתיו ואזלי בעלים ומשתעו דינא בהדי שני והראשון מסתלק: שומר שמסר לשומר חייב . אפילו באונסין דאמר ליה מפקיד את מהימנת לי בשבועה איהו לא מהימן לי בשבועה שנאנסה בפ' המפקיד (ב"מ לו:): לברזיליה . לתלמידו: שומר אבידה . הכניס אבידת חבירו לביתו כדכתיב ואספתו אל תוך ביתך וגו' (דברים כב): דלא בעי למיתב רפתא לעניא . דהעוסק במצוה פטור מן המצוה מובלכתך בדרך נפקא לן במס' סוכה (ד' כה:):
Comments from Tosafot - Bava Kamma 56b
פשיטא כיון דאפקוה קיימא לה ברשותייהו לכל מילי . בהוציאוה לגוזלה איירי מתני' כדמוקי לה בירושלמי וא"ת ומנליה דקיימא ברשותייהו אפי' להתחייב על מה שהיא מזקת דאהכי קאי דקתני ויצאתה והזיקה דליכא למימר דכי היכי דמסרה לשומר חנם והשואל נכנסו תחת בעלים ה"ה גזלן דדלמא שומר הוא דמחייב אבל גזלן לא דמצינו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור שהרי בכחשה בהמה הכחשה דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצת מוכח בהגוזל קמא (לקמן בבא קמא ד' צח:) דגזלן אומר לו הרי שלך לפניך משום דלא חשיב שינוי ולא קנינהו ופטור אפילו בפשיעה דלא קבל עליו שמירה אבל שומר כיון שמתחייב בכחשה דלא הדר' ובהרקיבו כולם אם נעשו בפשיעה כמו כן יתחייב בכחשה דהדרא ובהרקיבו מקצתם כיון דקבל עליו שמירה דלמה לא יתחייב בזה כמו בזה שאין השומר קונה בשינוי ואפילו שואל דקי"ל דאף לשואל שמין כדרב כהנא ורב אסי (לעיל בבא קמא ד' יא.) ואין לומר דמתחייבי לפי שאינן יכולין לקיים בה מצות השבה דמשתלם מגופו דבשן ורגל איירי מתני' ויש כאן השבה מעליא כשמחזירים אותה לבעלים וי"ל דסברא הוא דגזלן נכנס תחת הבעלים דכיון שהוציא מרשות בעלים שהיו חייבין בשמירתה ואין הבעלים יכולים לשומרה לפי שנגזלה מהם יש על הגזלן לשומרה דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה ולא דמי לתפסו ניזק לר"ע (לעיל בבא קמא ד' לו:) דאפי' שומר חנם אינו על חלק חבירו דשותף אין מתכוין להחזיק רק בשלו ואינו בא להוציא חלק חבירו מרשותו כמו גזלן ועוד כיון דגזלן קמה ליה ברשותיה גם לענין אונסין יש לחשב בעלים יותר משותף והכי משמע לישנא דקמה ברשותייהו לכל מילי מה שהוא ברשותו לכל מילי יש לו להועיל כאן: המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב . ואע"פ שאין הבהמה שלו חייב מטעם שן ורגל דאע"ג דכתיב בעירה כדידיה חשיבא הואיל והוא עשה כמו מדליק פשתנו של חבירו בנרו של חבירו אבל אין לפרש דמחייב מטעם אש דברי הזיקא והוי כאילו נותן לשם אש ואע"ג דפטרינן נותן סם המות לפני בהמת חברו שאני התם או משום דלא עבידא דאכלה או משום דה"ל שלא תאכל כדאמר לעיל (בבא קמא דף מז:) דא"כ מטעם זה ה"ל להתחייב אפילו ברה"ר ולא משתמע בשום דוכתא דלחייב ברשות הרבים שן אפילו מקרב בהמתו אצל הפירות ומעמידה עלייהו: הכישה אמרת לן . ותחילה היה סובר דמעמיד בהמה היינו שמחזיק בידו האפסר ומוליכה ממש על הקמה ומעמידה שם ולהכי הוה פשיטא טפי: וליסטים נמי שהכישוה . לגוזלה מיירי כדמוקי לה בירושלמי ולא חשיב לה מילתא דפשיטא כמו שהיה חושב המקשה ולא חייש לפרש למה אין פשיטא לפי שקל להבין: בההיא הנאה דלא קבעי למיתב ריפתא לעניא . משום דעוסק במצוה ודוקא בשעה דמתעסק בה כגון שוטח לצורכה או משום עסק שצריך לה לאבידה אבל בשביל שאבידה בביתו לא יפטר מלמיתב ריפתא לעניא כיון שיכול לקיים שתיהם כדמוכח בסוכה (דף כה. ושם.) דלא נפקא לן מקרא דעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דוקא היכא שאינו יכול לקיים שתיהם וסברא הוא דאטו אדם שיש לו תפילין בראשו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו יפטר מן המצות ועוד דבפרק אין בין המודר (נדרים לג:) אמר דפרוטה דרב יוסף לא שכיח ואי פטרת ליה כל זמן שהאבידה בביתו שכיח ושכיח הוא פסק ר"ח וה"ג דהלכה כרב יוסף משום דאמרינן באין בין המודר (שם) דכ"ע אית להו פרוטה דרב יוסף ואפילו מאן דשרי למודר להחזיר אבידה לא שרי אלא משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיח ואור"י דאינה ראיה כלל דגם רבה מודה לרב יוסף דעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דס"ל דלא נעשה שומר שכר בכך ומ"מ הוא נהנה לכך אסור למודר אבל לא הוה שומר שכר ואין לדקדק נמי בשמעתין דהלכה כרב יוסף דמשני רב יוסף לעולם בגינתו המשתמרת וקמ"ל דלא בעינן דעת בעלים כדרבי אלעזר והכי מוקי לה סוגיא דאלו מציאות (ב"מ ד' כט. ושם) כי נראה דרבה קבלה מרב יוסף דקרא כדר"א אתי ורבה נמי שהיה מדקדק מתחילה דכשומר חנם דמי לא משמע ליה קרא אלא אסמכתא בעלמא דהא טעמא משום דמאי הנאה קא מטי ליה כדלעיל ולא פליגי רבה ורב יוסף אלא בסברא בעלמא וה"פ דההיא דאלו מציאות (שם ד' לא.) אי דמנטרא לרבה כדאית ליה מפשיעה לרב יוסף כדאית ליה מגניבה ואבידה פשיטא דלהא לא צריך קרא ונראה לר"י דהלכה כרבה בכל מקום לגבי רב יוסף בר משדה ענין ומחצה כדאיתא במי שמת (ב"ב ד' קמג:) ואין לפרש דהיינו דוקא בבבא בתרא כמו שיש מפרשים מדאמר במי שאחזו (גיטין ד' עד: ושם) ותסברא והא קי"ל כרבה ובהא אין הלכה כרשב"ג ואין לומר דשמא בההיא מילתא קיימא לן דהלכה כרבה דהוה ליה למימר והא קי"ל בהא הלכתא כרבה כדאמר ובהא אין הלכה כרשב"ג ועוד דבפרק המפקיד (ב"מ מג.) גבי מפקיד מעות אצל שולחני מותרים ישתמש בהן (צרורים לא ישתמש בהן) לפיכך אם אבדו חייב באחריותם קאמר רב נחמן דקי"ל כוותיה בדיני נאנסו לא דמשום שהתירו לו חכמים להשתמש בהן אינו נעשה רק שומר שכר א"כ באלו מציאות (שם דף כט.) גבי מה יהא בדמים רבי טרפון אומר ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן לא הוי אלא ש"ש כמו שאמר שם לרבה ואין לומר דהתם מודה רב נחמן דחייב באונסין משום היתר תשמיש משום דבלאו הכי היה שומר שכר שהיה שומר אבידה דאין זה סברא דמשום שני סברות דפטור מלמיתב ריפתא לעניא ועוד דמותר להשתמש לא יעשה בשביל כך שואל אלא ש"ש בעלמא ועוד יש להביא ראיה דהלכתא כרבה מדמוקי סתמא דגמרא מתניתין דהאומנין (ב"מ דף פ:) הלוהו על המשכון שומר שכר מחוורתא דלא כרבי אליעזר דאמר במלוה חבירו על המשכון ואבד ישבע ויטול מעותיו ולרב יוסף הו"מ לאוקמה אפילו כרבי אליעזר דלמסקנא מוקי כולהו אליביה ופלוגתייהו במלוה צריך למשכון אי מצוה קעביד אי לא פי' שצריך למשכון להשתמש בו ופוחת לו והולך מהלואתו כך פירש התם בקונטרס וא"כ הו"מ לאוקמה מתניתין באין צריך למשכון דכ"ע מצוה קעביד ולכל הוי כשומר שכר והא דבעי לאוקמא פלוגתייהו בדרבה ורב יוסף והוי רבה כר"א שהוא שמותי ועוד קאמר לימא דרב יוסף תנאי היא ומסיק דרב יוסף ככולי עלמא ומשמע דרבה ודאי תנאי היא ואינו יכול להעמיד אלא כר"א ולא כרבי עקיבא דאי לרבי עקיבא ודאי הוי שומר שכר אי אפשר לומר כן דעל כרחך לרבה אפי' לרבי עקיבא שומר חנם הוי דבאלו מציאות (ב"מ דף כט. ושם) לרבה לא הוי לרבי טרפון דמתיר להשתמש אלא שומר שכר א"כ לר"ע לא הוי אלא שומר חנם לכך נראה דרבה לא יעמיד כלל פלוגתייהו בשומר אבידה אלא יאמר דלכולי עלמא שומר חנם הוי ופלוגתייהו בדשמואל דר"ע אית ליה דשמואל אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ור"א לית ליה דשמואל ורב יוסף כי מוקי פלוגתייהו בדשמואל לא קאי רבי אליעזר כוותיה שהוא פוטר את המלוה באבידה אף מדמי המשכון ולכך מוקי פלוגתייהו בשומר אבידה והוי כר"ע וקאמר לימא דרב יוסף תנאי היא דרבה ודאי לאו תנאי דמוקי פלוגתייהו בדשמואל ומסיק דכולי עלמא אית להו דרב יוסף כו' והא דתנן בשבועות (ד' מג ושם) סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה דמשמע שחייב לשלם המשכון כשאבד מיירי שאבד בפשיעה לרבה דאמר שומר חנם הוי:
Bava Kamma 56b - Mishnah translated into english
The Gemara questions the need for this ruling: It is obvious that this is the halakha, as once they removed the animal, it is now in their custody for all purposes, including responsibility for any ensuing damage.
The Gemara answers: No, this statement is necessary in a case where they stood before the animal and encouraged it to leave the enclosure but did not lead it out directly. This case is like the case in this statement that Rabba says that Rav Mattana says that Rav says: With regard to one who stands another’s animal near a third person’s standing grain, and the animal eats the grain, he is liable. The Gemara asks: If he stands the animal there, isn’t it obvious that he is liable? The Gemara answers: No, this ruling is necessary in a case where one stood before the animal and encouraged it to go toward the grain without leading it, and he is nevertheless liable.
Abaye said to Rav Yosef: You told us when explaining the statement of Rav Mattana in the name of Rav that it is referring to a case where he hit the animal with a stick, and similarly, the mishna can also be explained as referring to a case where the bandits hit it with a stick and did not lead it.
§ The mishna teaches that if the owner conveyed the animal to a shepherd to care for it, the shepherd enters in his place and is responsible for all damage. The Sages say in clarification: The shepherd enters in place of whom? If we say that the shepherd is in place of the owner of the animal, didn’t we already learn on one occasion in a mishna (44b): If the owner conveyed his animal to an unpaid bailee, or to a borrower, to a paid bailee, or to a renter, they all enter into the responsibilities and liabilities in place of the owner. What novelty is there in stating that the responsibility now lies with the shepherd to whom the owner conveyed the animal? Rather, it means that the shepherd enters in place of a bailee to whom the owner conveyed the animal, who is no longer liable once he conveys the animal to a shepherd.
The Gemara asks: If so, this mishna indicates that the first bailee exempts himself completely by conveying the sheep to a shepherd, the second bailee, and he bears no further responsibility. Shall we say that mishna is a conclusive refutation of the ruling of Rava, as Rava says: A bailee who conveyed the deposit to another bailee nevertheless remains liable?
The Gemara answers: Rava could say to you in response: What does the mishna mean when it states: He conveyed it to a shepherd? It is referring to a shepherd who conveyed the animal to the shepherd’s assistant, as it is the typical manner of a shepherd to convey animals in his charge to his assistant. Therefore, anyone who gives his animal to a shepherd understands that the shepherd’s assistant may also care for the animal, and it is not a violation of the terms of his assignment for the shepherd to convey it to his assistant. Consequently, this mishna does not refute Rava’s opinion.
There are those who say the same answer in a similar manner: From the fact that the mishna teaches the case using the expression: He conveyed it to a shepherd, and does not teach it using the less specific expression: He conveyed it to another, conclude from it that what it means by: He conveyed it to a shepherd, is that the shepherd conveyed it to his assistant, as it is the typical manner of a shepherd to convey an animal to his assistant. But if the shepherd conveyed it to another to care for it in his place, the mishna does not rule that the other person enters in his place.
The Gemara suggests: Let us say that the wording of the mishna therefore supports Rava’s opinion, as Rava says: A bailee who conveyed the deposit to another bailee remains liable. The Sages say in rejection of that suggestion: No, one cannot infer from the wording of the mishna that it is referring specifically to a shepherd conveying the animal to his assistant, since perhaps it teaches the matter in the manner in which it typically occurs, but the same is true even if the shepherd conveyed the animal to another. Therefore, no support can be brought from here for Rava’s opinion.
§ It was stated that there is a dispute between amora’im concerning the following issue: With regard to one who is safeguarding a lost item that he has not yet returned, what level of responsibility does he bear? Rabba said: He is considered to be like an unpaid bailee, whereas Rav Yosef said: He is considered to be like a paid bailee.
Their respective opinions are explained: Rabba said that he is considered to be like an unpaid bailee because what benefit comes to him through safeguarding it? Therefore, he is just like any unpaid bailee. Rav Yosef said that he is considered to be like a paid bailee on account of the benefit that he is not required to give bread to a poor person while looking after the lost item, since one who is engaged in one mitzva is exempt from performing another. Consequently, since there is some benefit involved in looking after the lost item, he is considered to be like a paid bailee.
This is one interpretation, whereas there are those who explain like this: Rav Yosef said that he is considered to be like a paid bailee. Once the Merciful One obligates him against his will to look after lost items, the Torah presumably imposes the high standard of safeguarding on him. Therefore, he is considered to be like a paid bailee.
The Gemara presents a mnemonic device for the halakhot and difficulties to be discussed: He returned it, always, returned, Ḥiyya, you say, breaks, payment.
Rav Yosef raised an objection to the opinion of Rabba from that which is taught in a baraita:
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.