Talmud BavliBava Kamma 72a : Youtube
Daf TubeYoutube
2 video classes :
Bava Kamma Page 72a
Bava Kamma 72a - Guemara
דלא אכלי בשרא דתורא ואלא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא א"ל רישא קרינא ביה וטבחו כולו באיסורא סיפא לא קרינא ביה וטבחו כולו באיסורא:
השוחט ונמצאת טריפה וכו':
א"ל רב חביבי מחוזנאה לרב אשי ש"מ אינה לשחיטה אלא לבסוף דאי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לא דמריה קא טבח א"ל רב הונא בריה דרבא כי קא מחייב אההוא פורתא א"ל רב אשי לא תידחי וטבחו כולו בעינן וליכא אלא קשיא א"ל הכי אמר רב גמדא משמיה דרבא כגון ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים איכא דמתני לה אהא א"ר שמעון משום דרבי לוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף א"ל רב חביבי מחוזנאה לרב אשי לימא קסבר רבי יוחנן חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא
Comments from Rashi on Masechet Bava Kamma Page 72a
דלא אכלי בשרא דתורא . לא דקדקתי טעמו של דבר: ומאי שנא סיפא . כיון דרישא אפי' לא עמד בדין [קאמר רחמנא] דחמשה בקר ואפי' חמשה חצאי בקר סיפא כשמת אביו ואחר כך טבח ומכר למה לא ישלם לאחיו את חלקם: וטבחו . כולו משמע: ש"מ . מדקתני מתניתין השוחט חולין בעזרה חייב: אינה לשחיטה אלא לבסוף . הלכך כל כמה דטבח דמריה קא טבח ובגמר שחיטה הוא דמיתסר בהנאה: מתחילה ועד סוף . וכל כמה דחשיב הויא מחשבה: כגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים . או השלימן לרוב דבגמר טביחה הוא דאיתסרא ועד השתא דמריה קא טבח: אינה לשחיטה אלא לבסוף . הלכך כל כמה דטבח דמריה קא טבח ובגמר שחיטה הוא דמיתסר בהנאה: מתחילה ועד סוף . וכל כמה דחשיב הויא מחשבה: חולין שנשחטו בעזרה . פלוגתא היא במסכת קדושין (דף נח.) אי דאורייתא היא אי דרבנן:
Comments from Tosafot - Bava Kamma 72a
דלא אכלי בשרא דתורא . שרוי בתענית היה: סיפא לא קרינא ביה וטבחו כולו באיסורא . משמע אבל כפל מחייב אע"ג דלא עמד בדין ואפי' ארבעה וחמשה הוה מחייב אי לאו דבעינן וטבחו כולו באיסורא ורישא נמי קתני חייב בארבעה וחמשה ואע"ג דאיירי בלא עמד בדין כמו בסיפא דאין חילוק בין רישא לסיפא אלא דברישא טבח ואח"כ מת אביו ובסיפא מת אביו ואח"כ טבח ולמאי דס"ל מעיקרא לרב נחמן ולא חמשה חצאי בקר לא מוקי כשעמד בדין אלא משום דלא ליהוי ה' חצאי בקר אם כן משמע כל הסוגיא דאדם מוריש קנס לבניו והקשה ריב"א דבריש נערה שנתפתתה (כתובות דף מב: ושם) אמרינן כי קאמרינן ממונא הוי להורישו לבניו בשאר קנסות והתם הוי פי' משום שעמד בדין אבל לא עמד בדין משמע כולה שמעתא דלא מצי להוריש וי"ל דרבא ורב נחמן דהכא לית להו סוגיא דהתם דס"ל דיכול להוריש בשאר קנסות אע"ג שלא עמד בדין דנהי דקנס של אונס ופיתוי אין יכול להוריש בשום ענין כדקתני במתני' דהתם היינו משום דאותו דבר שהקנס יוצא ממנו דהיינו הבת אין יכול להורישו לבניו כדאמרינן התם אותם. לבניכם ולא בנותיכם לבניכם אבל ממון דהכא שהכפל ד' וה' יוצאין ממנו דהיינו בהמה הוא מוריש לבניו לפיכך זה הקנס מוריש לבניו ועוד נראה לר"י דרבא ורב נחמן דהכא לא פליגי אסוגיא דרבה ואביי דפרק נערה (שם.) דמיירי הכא כולה מתניתין כשעמד בדין ואמרו ליה חייב אתה ליתן לו דכה"ג אדם מוריש לבניו קנס כיון דא"ל חייב אתה ליתן לו ולא שייך השתא למפרך ארישא ליפלוג בדידיה בטבח ומכר בחיי אביו בין עמד בדין ללא עמד דניחא ליה למתני כולה בעמד בדין דתו לא הוי קנס דאפ"ה בסיפא מת אביו ואח"כ טבח דפטור משום דבעינן וטבחו כולו באיסורא וליכא וחידוש זה אינו יכול להשמיענו אלא במת אביו ואח"כ טבח ומכר אבל מעיקרא דסבירא ליה חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר והיינו טעמא דמפטר בסיפא פריך שפיר דליפלוג וליתני בדידיה במה דברים אמורים כשעמד בדין ואמר לו צא תן לו אבל לא עמד בדין פירוש שלא אמר לו צא תן לו אלא חייב אתה ליתן לו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו פטור מטעם ולא ה' חצאי בקר. דהיינו טעמא דסיפא דסיפא נמי מיירי בלא עמד בדין בחיי אביו שלא אמר לו צא תן לו אלא חייב אתה לו אם כן בחנם נקט בסיפא מת אביו ואחר כך טבח דבזה הענין אפי' טבח ואחר כך מת נמי וקצת נראה דוחק פירוש זה דמאחר דמועלת העמדה בדין דחייב אתה ליתן לו לענין שחשוב כאילו זכה שיכול להוריש לבניו אם כן גם לענין זה תועיל שיחשוב כאילו נתחייב לאביו ה' בקר שלמים שמכח האב הוא מתחייב לשלם לאחיו ולא מכחם ור"י הלבן מפרש דבכל קנס אדם מוריש לבניו וההיא דפרק נערה (שם) לענין קרבן שבועה איירי כמו שמוכח תחילת הסוגיא דלענין קרבן שבועה שאל אביי לרבה ועל זה השיבו כי קאמינא ממון הוי לרבי שמעון להתחייב עליו קרבן שבועה להורישו לבניו שאם מת ותבעוהו אחר מיתת אביהם קנס שהיית חייב לאבינו והעמידך בדין ונתחייבת לו בדין וכפר ונשבע ואחר כך הודה הואיל ואגלאי מילתא דבשעת שנפל ליד היורשים כבר היה ממון אצל אביהם שהרי כבר עמד עליו בדין ונתחייב לו ולא היה יכול להודות ולהפטר מהן אם כן לגבי דידהו אין עקרו קנס וה"ל דומיא דפקדון דקרא ומתחייב עליה קרבן שבועה אבל אם לא עמד בדין אע"פ שהיורש יורשו מכל מקום אין דומיא דפקדון ולא מחייב בטענתו קרבן שבועה אפי' העמידוהו בדין ונתחייב להו בדין ואחר כך עתה כשתבעוהו כפר ונשבע והודה שהרי עיקרו קנס והא דאמר בתר הכי דאיצטריך קרא וכיחש לעמדה בדין ובגרה ואחר כך מתה דהתם כי קא ירית מינה קא ירית מכל מקום אין דומיא דפקדון אע"פ שע"י ירושה בא ליד האב עכשיו הואיל ותחילתו קנס לגבי דידה ודידיה אפי' מתה אחר שבגרה עיקרו קנס מיקרי לגבי האב ולא מתחייב קרבן שבועה ואם תאמר בפרק אלו נערות (שם דף לח: ושם ד"ה יש) דקבעי יש בגר בקבר ופקע אב או אין בגר ולא פקע אב ואמאי פקע אב כשיש בגר בקבר נהי דאין לו מכחו יהיה לו מכח ירושה שיורש את בתו כיון דקנס נמי בר ירושה הוא ויש לומר דהתם אין יכול לזכות מכחה שהבת לא היתה ראויה לזכות בו מעולם ואם תאמר וכי בעי מעיקרא יש בגר בקבר ודבנה הוי היאך יכול להיות של בנה הלא אינה יכולה להורישה כדקאמר בבעיא בתרייתא יש בגר בקבר ופקע אב ויש לומר דבעיא קמייתא הויא בבושת ופגם דהוי ממונא ומורשת שפיר לבנה אע"ג דבושת ופגם איתקש לקנס כדתנן בפרק נערה (שם דף מא:) לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה משמע דאבושת ופגם נמי קאי מדקתני הרי הן לשון רבים היינו דוקא לענין גביית האב איתקוש לקנס כדכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים וגו' ודרשינן הנאת שכיבה נ' מכלל דאיכא בושת ופגם ואית דדריש תחת אשר עינה מכלל דאיכא בושת ופגם אבל הכא נהי דמפטר המאנס מן הקנס לפי שאין יכולה להוריש שלא זכתה בו מבושת ופגם דהוי ממונא לא מפטר: דאי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מכי שחיט פורתא כו' . ממאי דחייב רחמנא אחולין בעזרה ואשחוטי חוץ לא מצי למפרך אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מכי שחטה פורתא אסרה ואידך מחתך עפר בעלמא הוא אע"ג דליכא למימר דמחייב אההוא פורתא כמו שאפרש בסמוך דכיון דאין שם פסול אחר אלא דשחוטי חוץ לבדו איכא למימר דבהכי חייב רחמנא אבל כשיש פסול אחר עמו אז יש לפטור אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כיון דבסוף שחיטה הוי כמחתך עפר בעלמא: כי קמחייב אההוא פורתא מחייב . תימה כיון דסוף השחיטה פוסלת אין לו להתחייב אפורתא קמא אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כדמשמע בפ"ב דחולין (דף כט:) דפריך מההיא דאירע בה פסול בשחיטה בין קודם פסולה בין לאחר פסולה אין מטמאה בגדים בהזאתה קודם פסולה מטמאה בגדים לאחר פסולה אין מטמאה בגדים ואי אמרת ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ניפלוג נמי בשחיטתה ומשני נתקלקלה בשחיטה קאמרת כיון דנתקלקלה בשחיטה לבסוף איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לאו שחיטה היא כלל ואותו קלקול מפ' ר"ת דלאו דוקא נתקלקלה בגוף השחיטה כגון נוחר ומעקר אלא אפי' נתקלקלה ע"י מלאכה שעשה בשעת שחיטה דומיא דאירע בה פסול בהזאתה דמיירי בפסול מלאכה דאי לאו הכי אכתי תקשה לו ניפלוג נמי בשחיטתה בפסול מלאכה אלמא משמע התם דאפי' למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כשאירע פסול באמצע אין תחילת השחיטה שחיטה וי"ל דהכא נמי ה"מ לאקשויי ליה אלא בלאו הכי מסלק ליה שפיר: לימא קסבר רבי יוחנן חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא . ותקשה דידיה אדידיה דאיהו גופיה אמר בפרק האיש מקדש (קדושין דף נז:) חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ויליף לה מקרא:
Bava Kamma 72a - Mishnah translated into english
is because I had not eaten ox meat. In other words, I was fasting yesterday and was unable to concentrate properly.
Rava responded to him: But if the Torah requires even a partial payment of the fourfold or fivefold payment, what is different in the first clause, in which the son must pay, and what is different in the latter clause, where he is exempt?
Rav Naḥman said to him: In the first clause, where the father’s animal was stolen and slaughtered in his lifetime, I read about this case the verse: “If a man steal an ox or a sheep, and slaughter it” (Exodus 21:37), which indicates that the thief slaughtered the ox or the sheep entirely in a prohibited manner. In the latter clause, where the animal was slaughtered after the father’s death, I do not read about this case the verse: “And slaughter it,” which describes a slaughter that was performed entirely in a prohibited manner, because the animal already partially belonged to him, and his own portion of the ox was slaughtered in a permitted manner.
§ The mishna teaches: A thief who slaughters the animal but it was found to be a tereifa, and likewise a thief who slaughters a non-sacred animal in the Temple courtyard, pays the fourfold or fivefold payment. Rav Ḥavivi of Meḥoza said to Rav Ashi: Conclude from the mishna that the act of slaughtering is considered to have been performed only at the end of the slaughtering process.
Rav Ḥavivi of Meḥoza explains: As, if you say that the act of slaughtering lasts from beginning to end, i.e., the halakhic ramifications of slaughtering are in effect throughout the process, one could raise a question with regard to the case of one who slaughters a non-sacred animal in the Temple courtyard: Once he slaughtered the animal a bit, at the very start of the act of slaughter, he has prohibited the animal, with regard to deriving benefit, as a non-sacred animal slaughtered in the Temple courtyard. When he slaughters the other part, it is already prohibited with regard to deriving benefit, which means that it is not an animal that belongs to its owner that he slaughters. Since deriving benefit from the animal is prohibited, it has no value; therefore, there is no ownership.
Rav Huna, son of Rava, said to Rav Ḥavivi in response: It is possible to explain the mishna even if one maintains that the halakhic ramifications of slaughtering are in effect throughout the slaughter. As, when does the thief become obligated to pay the fourfold or fivefold payment? It is when he performs that first bit of slaughter in the beginning, before the animal becomes forbidden. Rav Ashi said to Rav Huna: Do not dismiss Rav Ḥavivi’s objection with this explanation. The verse: “If a man steal an ox or a sheep, and slaughter it” (Exodus 21:37), indicates that to impose liability to pay the fourfold or fivefold payment we require that the thief slaughtered it completely, and after having slaughtered it just a bit there is no complete slaughter yet.
Rav Huna said to Rav Ashi: But if you are correct, the mishna is difficult according to the one who maintains that the halakhic ramifications of slaughtering are in effect throughout the slaughter. Rav Ashi said to Rav Huna: This is what Rav Gamda said in the name of Rava, concerning this question: The mishna is discussing a case where the thief slaughtered, i.e., severed, part of the two organs that must be severed in ritual slaughter, i.e., the trachea and the esophagus [simanin], outside the Temple, and finished slaughtering them inside the Temple. Therefore, the animal became prohibited with regard to deriving benefit only at the final stage of slaughter, concomitant with the liability to pay the fourfold or fivefold payment.
There are those who teach that the preceding exchange took place with regard to the following dispute: Rabbi Shimon ben Lakish says in the name of Rabbi Levi the Elder: The act of slaughtering is considered to have been performed only at the end of the slaughtering process. And Rabbi Yoḥanan says: The act of slaughtering lasts from beginning to end. Rav Ḥavivi of Meḥoza said to Rav Ashi: Shall we say that Rabbi Yoḥanan holds that the prohibition against deriving benefit from non-sacred animals that were slaughtered in the Temple courtyard is not by Torah law?
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.