Talmud BavliBava Kamma 58a : Youtube
Daf TubeYoutube
2 video classes :
Bava Kamma Page 58a
Bava Kamma 58a - Guemara
לא מבעיא קאמר לא מבעיא אכלה דמשלמת מה שנהנית אבל נחבטה אימא מבריח ארי מנכסי חבירו הוא ומה שנהנית נמי לא משלם קמ"ל ואימא ה"נ מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו הוא האי לאו מדעתו אי נמי מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא היכי נפל רב כהנא אמר שהוחלקה במימי רגליה רבא אמר שדחפתה חברתה מ"ד שדחפתה חברתה כל שכן שהוחלקה במימי רגליה ומאן דאמר שהוחלקה במימי רגליה אבל דחפתה חברתה פשעה ומשלמת מה שהזיקה דא"ל איבעי לך עבורי חדא חדא אמר רב כהנא לא שנו אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה משלמת מה שהזיקה ורבי יוחנן אמר אפי' מערוגה לערוגה ואפילו כל היום כולו עד שתצא ותחזור לדעת א"ר פפא לא תימא עד שתצא לדעת ותחזור לדעת אלא כיון שיצתה לדעת אע"פ שחזרה שלא לדעת מ"ט דא"ל כיון דילפא כל אימת דמשתמטא להתם רהטא:
ירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה:
בעי רבי ירמיה ירדה כדרכה והזיקה במי לידה מהו אליבא דמאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב לא תיבעי לך כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור מאי מי אמרינן כיון דתחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור או דלמא הכא כולה בפשיעה הוא דכיון דקא חזי דקריבה לה למילד איבעי ליה לנטורה
Comments from Rashi on Masechet Bava Kamma Page 58a
לא מבעיא אכלה דמשלמת . מיהא מה שנהנית אע"ג דלא פשע בשמירתה דהא נהנית: אבל נחבטה . דאפי' בההיא הזיקא אנוסה הואי: אימא . האי בעל השדה מבריח ארי מנכסי חבירו הוא שהציל את בהמת חבירו שלא נחבטה בקרקע ומצוה הוא דעבד ומידי לא לשקול קמ"ל: שהוחלקה במימי רגליה . מרה"ר לגינה דאונסא דלא סלקא אדעתיה הוא: לא שנו . דמה שנהנית הוא דמשלמת ולא מה שהזיקה: אלא . שאכלה מיד באותה ערוגה שנפלה שם דכיון דאנוסה היא בנפילה אנוסה היא נמי באכילתה דכיון דחזיא לתבואה תותה לא מוקמה אנפשה: אבל . הלכה מערוגה לערוגה ואכלה משלמת מה שהזיקה: לא תימא עד שתצא לדעת . שידעו הבעלים שיצאת: ותחזור לדעת . שלא נעל בפניה כראוי: אלא כיון שיצאת לדעת . שידעו ביציאתה: אף על גב שחזרה שלא לדעת . דהשתא לא סגי לה בשמירה פחותה דאמר ליה כיון דילפא כו': תחלתו בפשיעה . בלאו לידה היה לו לשומרה שלא תכנס ותאכל: וסופו באונס . לא היה יודע שתלד:
Comments from Tosafot - Bava Kamma 58a
א"נ מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא . וא"ת והרי פורע חובו דחשבינן ליה מבריח ארי בריש אין בין המודר (נדרים ד' לג.) אע"ג דאית ליה פסידא וי"ל דהכי פי' מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו וכיון דמדעתו אפי' אית ליה פסידא כמו פורע חובו חשיב מבריח ארי האי שלא מדעתו א"נ מבריח ארי מנכסי חבירו אפי' כשאינו מדעתו אלא חבירו מכריחו להבריח ארי מעדרו לית ליה פסידא למבריח האי אית ליה פסידא וכיון דאיכא תרתי שלא מדעתו ואית ליה פסידא לא חשיב מבריח ארי אבל מדעתו אפי' אית ליה פסידא או שלא מדעתו ולית ליה פסידא חשיב מבריח ארי ואין נותן לו אפי' שכרו וא"ת דבסוף השוכר [את] הפועלים (ב"מ צג:) אמר דשומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ומקלות ולא קדם חייב ומפרש שומר חנם בחנם וש"ש בשכר ומסיק דחוזר ונוטל מב"ה ומשמע דשומר חנם לא מחייב לקדם בשכר אבל כ"ש אם קדם בשכר דשפיר עבד ונותנים לו מה שהוציא ומסתברא דה"ה איניש דעלמא שאינו שומר וגם שכר עצמו נוטל ואין סברא לחלק בין רועה עצמו שמוטל עליו להתעסק ולשמור לאיניש דעלמא ועוד אמרינן בהגוזל בתרא (לקמן בבא קמא דף קטו:) שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו ושכרו מיהא שקיל ולא אמרינן מבריח ארי בעלמא הוא וכן משיב אבידה שנותנין לו שכר כפועל בטל (ב"מ דף לא: ושם) לא אמר דליהוי כמבריח ארי בעלמא ולא יטול כלום ואין לומר דבכל הנהו אע"ג דמן הדין היה פטור מ"מ תקנת חכמים הוא שישלם לו כדי שישיב אבידתו של חבירו אבל פורע חובו אין לנו לעשות תקנה ע"י זה דהא הכא בשמעתין משמע דאי הוה מדעתו הוה חשיב מבריח ארי ולא היה נוטל כלום אעפ"י שהוא מציל חבירו מן ההפסד לא עשו תקנה ונראה לר"י דמבריח ארי שאינו נוטל שכר היינו כשאין הדבר ברור שיבא לידי הפסד כגון שהארי רחוק ואין יודע אם יבא כאן הארי אם לאו ואין מצילו אלא מדאגה ומן הפחד שדואג שמא יבא אבל אם הדבר ברור שיבא לידי הפסד ולידי דריסת הארי או מציל מפי הארי עצמו אז ודאי נוטל שכרו כמו שטף נהר חמור חבירו והך דשמעתין מיירי שהצילו ירקות מצער בעלמא שאין בעל הבהמה רוצה שתחבט בהמתו בארץ ותצטער אע"פ שלא היו דמיה נפחתין בכך ולכך היה נחשב מבריח ארי אי הוה מדעתו ופורע חובו אין מצילו מהפסד דמה שהיה הלוה זקוק לפרעו אין זה הפסד שהרי נתחייב לו ואינו מצילו אלא מצער בעלמא וחשיב מבריח ארי א"נ כדמפרש טעמא בירושלמי דכתובות (פי"ג) ובנדרים (פ"ד) מפייסא הוינא ליה ומחיל לי ואפי' במשכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני ואפי' בב"ח דוחק עצמו מסיק לה בירושלמי ונראה דהטעם משום שיכול לומר לו הייתי מוצא הרבה בני אדם שהיו פורעין עבורי כי דרך אהובים שמרחמים על אהוביהם להציל מן הצער הזה דהיינו מעין אותו טעם והא דקרי בחזקת הבתים (ב"ב דף נג.) מבריח ארי נתן צרור והועיל נטל צרור והועיל דסכר מינה מיא והוציא מינה מיא אע"פ שמצילה מהפסד שהיה נהר שוטפה לא נקט לשון מבריח ארי לענין שיפטר חבירו משכר הברחתו אלא כלומר דאין זה חזקה דאין זה תיקון כמו רפק בה פורתא או נעל וגדר ופרץ אלא מגין עליה פורתא שלא תבא לידי קלקול ורבינו גרשון פסק בתשובה אחת על אנס עכו"ם שאנס ביתו של ישראל ובא ישראל אחר ולקחו ממנו שלא יחזיר לבעלים בחנם אבל רש"י פי' בהנזקין (גיטין דף נח:) גבי עכו"ם הכא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון שאם החזיק עכו"ם בקרקע של ישראל מחמת חוב שהיה לו עליו או מחמת אנפרות בגזל בעלמא ואינו מסור בידו להרגו אין בו דין סיקריקון אפילו אם שהתה י"ב חדש לתת רביע לבעלים כתיקון חכמים אלא מחזיר לו הקרקע בחנם דכיון דאין כאן סיקריקון לא גמר ומקני מידי ואע"ג דשהתה י"ב חדש לא בא לו שעה לכופו הלכך אין מכירת העכו"ם מכירה כלל ור"י אמר דלא מבעיא במקום שאם לא קנאו ישראל לא היה חוזר לבעלים לעולם שהיה מוכרו או נותנו לעכו"ם אחר והיה אבוד מן הבעלים לגמרי דלא חשיב מבריח ארי כיון שמצילו מן ההפסד ואפי' קנאו בשויו מצילו מהפסד הוא כמו מקדים ברועים ובמקלות בשכר דאמרינן שנותן שכר עד כדי דמיהם ונ"מ לכושרא דחיותא או לטרחא יתירתא אלא אפי' יודע ודאי שאם לא מהדר זה לקנות היה חוזר לבעלים בדמים הללו כל שעה שירצו דהשתא אין מצילו מן ההפסד אעפ"כ אין לדמותו כלל למבריח ארי דכיון שיצא הבית מחזקת ישראל ובא ליד הנכרי וזה מוציאו מיד הנכרי ומחזירו ליד ישראל לא דמי למבריח ארי ונוטל מה שההנהו ואותם היהודים הבורחים מעירם והשר מחזיק קרקעותיהם שאין בהן טסקאות ואפי' יש בהן טסקא אם הניח הקרקעות ביד אחרים לפרוע מהן טסקא אומר ר"י שאם בא ישראל וקנאו מיד השר מחזירם לבעלים ונוטל מה שההנהו דאין זה דינא דמלכותא אלא גזילה כי ראינו במדינה שסביבותינו שמשפט היהודים לעמוד כמו פרשים בכל מקום שירצו ובדין מלכותא היו תופסין שלא יחזיק המושל בנחלת היהודים כשיצאו מעירו וכן היו נוהגין בכל ארץ בורגוני"א ואם יש שר שבא לשנות את הדין ולעשות דין לעצמו אין זה דינא דמלכותא שהרי זה הדין אין הגון כלל ודמיא למוכס שאין לו קצבה (לקמן בבא קמא דף קיג.) והיכא שמשביח נכסי חבירו אין דומה כלל למבריח ארי כגון יורד לתוך שדה חבירו ונטעו שלא ברשות ומקיף את חבירו משלש רוחותיה וכגון ההוא דהאומנין (ב"מ דף עו.) השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו דנוטל מבעל הבית מה שההנהו ואין להקשות בשטף נהר חמור חבירו למה אין לו אלא שכרו למה אין לו כל הפסדו דכיון דבעל חמור עומד שם מה לנו לעשות לו תקנה שלא מדעתו אם ירצה. יתנה (עם) המציל לשלם חמורי ועוד דע"כ מיירי ביכול להציל על ידי הדחק דאל"כ לימא ליה מהפקר קזכינא כדאמרינן התם על חבית של דבש ומ"מ שכרו נותן לו דמסתמא ניחא ליה שכל מי שיציל יטול שכר כל זמן שלא ימחה בידו כיון שאין יכול להציל אלא ע"י הדחק: לא שנו אלא באותה ערוגה . דכיון שתחלת נפילתה באותה ערוגה באונס אינו חייב להעלותה מאותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה הוי כשדה אחר:
Bava Kamma 58a - Mishnah translated into english
one cannot make such an inference from Rav’s statement. Rav is speaking utilizing the style of: It is not necessary, and this is how to understand his statement: It is not necessary to state that if the animal fell into the garden and ate from its produce, that the owner pays for the benefit that it derives. But if the produce softened the blow of striking the ground and thereby the animal avoided injury, one might say that the owner of the animal should not pay, on the grounds that the owner of the garden may be viewed, analogously, to one who repels a lion from another’s property. In such a case, although the latter benefited from his action, he is not obligated to pay for it. Similarly in this case, one might think that the owner of the animal does not pay even for the benefit that the animal derived. For this reason Rav teaches us that the owner of the animal must pay for this benefit as well.
The Gemara asks: But why not say that this is indeed the halakha, and the owner of the animal should be exempt for paying for the benefit of his animal not being injured?
The Gemara answers: One who repels a lion from another’s property does so with intent, knowing that he would be ineligible for payment. By contrast, this owner of the garden did not act with intent and would have preferred for the incident not to have happened. Alternatively, one could say that one who repels a lion from another’s property does not thereby have any loss himself. By contrast, this owner of the garden has a loss, in that his produce is damaged.
The Gemara asks: How did the animal fall? In which case does this halakha apply? Rav Kahana says: It slipped on its own urine. Rava says: Another animal belonging to the same owner pushed it, causing it to fall there.
The Gemara explains: Rava, the one who says that the mishna is referring to a case where another animal pushed it, in which case the owner pays only for the benefit that the animal derived and is exempt from paying for the damage caused, holds that all the more so this halakha would apply in a case where it slipped on its urine, which is beyond the owner’s control. But Rav Kahana, the one who says that the mishna is referring to a case where the animal slipped on its urine, holds that if, however, another animal pushed it, this indicates that the owner was negligent and should have prevented this happening. Therefore, in such a case, the owner pays for what his animal damaged, since the owner of the garden can say to the owner of the animal: You should have led your animals across one by one, so that they would not be able to push each other.
Rav Kahana says: They taught only that the owner pays for the benefit that it derives in the same garden bed into which it fell, but if it went from one garden bed to another garden bed and ate from that one, the owner pays for what it damaged. And Rabbi Yoḥanan says: Even if the animal goes from one garden bed to another garden bed and eats, and even if the animal continues going from one bed to another and eating for the entire day, the owner pays only for the benefit that the animal derived and not for what it damaged, unless it leaves the garden entirely and returns with the owner’s knowledge.
Rav Pappa said, explaining Rabbi Yoḥanan’s statement: Do not say this means: Unless the animal leaves with the owner’s knowledge and returns with his knowledge; rather, once it leaves the garden with the owner’s knowledge, even if it returned without his knowledge, the owner is liable to pay for what it damaged. What is the reason for this? It is that the owner of the garden can say to the owner of the animal: Since the animal has now learned that the garden is there with food to eat, every time it strays it will run to there.
§ The mishna teaches: If the animal descended into the garden in its usual manner and caused damage there, the owner pays for what it damaged. Rabbi Yirmeya asks: If the animal descended in its usual manner and gave birth to a calf there and damaged the produce with amniotic fluid, what is the halakha? Does the owner of the animal have to pay for this damage?
The Gemara clarifies Rabbi Yirmeya’s question: Do not raise the dilemma in accordance with the opinion of the one who says that one is liable in a case of damage that is initially through negligence and ultimately by accident, since in this case the owner was negligent in allowing the animal to enter another person’s courtyard, although the actual causing of the damage was ultimately by accident. When should you raise this dilemma? Raise it in accordance with the opinion of the one who says that one is exempt in a case that is initially through negligence and ultimately by accident. What is the halakha in this case?
The two sides of the question are as follows: Do we say that, since this case is initially through negligence and ultimately by accident, he is exempt from liability? Or perhaps here, in this case, it is entirely due to his negligence; since he saw that the animal was close to giving birth, he should have safeguarded it adequately
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.