Talmud BavliThe learning on the whole site is dedicated : L'ilui Nishmat אסתר בת חיים
The learning on the whole site is dedicated : L'ilui Nishmat Jamila bat Chlomo Abensour
The learning on the whole site is dedicated : L'ilui Nishmat Rav Chlomo Ben Jamilla
Kiddushin 38a : Youtube
Daf TubeYoutube
2 video classes :
Kiddushin Page 38a
Kiddushin 38a - Guemara
אקרוב עומר והדר אכול אלא למ"ד לאחר ירושה וישיבה ניכול לאלתר לא הוו צריכי דכתיב (שמות טז, לה) ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען אי אפשר לומר עד בואם אל ארץ נושבת שכבר נאמר אל קצה ארץ כנען וא"א לומר אל קצה ארץ כנען שהרי כבר נאמר עד בואם אל ארץ נושבת הא כיצד בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן תניא אידך ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה וכי ארבעים שנה אכלו והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו אלא לומר לך עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן תניא אידך בשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר נולד מנין שבשבעה באדר מת שנאמר (דברים לד, ה) וימת שם משה עבד ה' וכתיב (דברים לד, ח) ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום וכתיב (יהושע א, א) ויהי אחרי מות משה עבד ה' וכתיב (יהושע א, ב) משה עבדי מת ועתה קום עבור וכתיב (יהושע א, יא) עברו בקרב המחנה וצוו את העם לאמר הכינו לכם צידה כי בעוד שלשת ימים תעברו את הירדן וכתיב (יהושע ד, יט) והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון צא מהן שלשים ושלשה ימים למפרע הא למדת שבשבעה באדר מת משה ומנין שבשבעה באדר נולד משה שנאמר (דברים לא, ב) ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא שאין ת"ל היום מה ת"ל היום מלמד שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש שנאמר (שמות כג, כו) את מספר ימיך אמלא תניא ר"ש בן יוחי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ והוא הדין שינהגו ומה חדש שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו נוהג בין בארץ בין בח"ל כלאים שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה ואין היתר לאיסורן אינו דין שינהגו בין בארץ בין בח"ל והוא הדין לערלה בשתים רבי אלעזר ברבי שמעון אומר
Comments from Rashi on Masechet Kiddushin Page 38a
לא הוו צריכי . שנסתפקו מן המן שבכליהם: אל ארץ נושבת . מעבר הירדן ואילך שהיא חשובה מארץ סיחון ועוג כדאשכחן במשה שהיה מתאוה ליכנס לה וקרי לה טובה: קצה ארץ כנען . בערבות מואב ששם מת משה שהיא ארץ האמורי ועל שפת הירדן שהוא קצה כניסת ארץ כנען: חסר שלשים . שנסתפקו מעוגות שהוציאו ממצרים דכתיב (שמות טז) ויסעו מאילים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני בחמשה עשר יום לחדש השני וכתיב בתריה בשבתנו על סיר הבשר וגו' וכתיב (שם) הנני ממטיר לכם לחם אלמא בששה עשר באייר המן התחיל לירד: ויבכו בני ישראל . שלשים יום עמדו בערבות מואב לבכי ומשנצטוה יהושע להסיען הכינו להם צדה לדרך ג' ימים ובשלישי עברו את הירדן דכתיב בעוד שלשת ימים וכתיב בעשור לחדש הראשון: צא שלשים ושלשה למפרע . והן עשרה דניסן ועשרים וג' דאדר למפרע והוא שבעה באדר ו' ימים עברו ממנו ועשרים ושלשה הרי כ"ט שאדר חסר הוא: שלש מצות . חדש וערלה וכלאים: בכניסתן לארץ . שהרי במדבר לא זרעו ולא קצרו ולא נטעו: והוא הדין שינהגו . החדש מפורש בו מושב וקסבר כל מקום שאתם יושבים משמע וערלה וכלאים מק"ו: שאין איסורו איסור עולם . אלא כל ששה עשר בניסן דכתיב עד עצם: ואין איסורו איסור הנאה . דתנן (מנחות דף עא.) קוצר לשחת ומאכיל לבהמה: ויש היתר לאיסורו . וביום ששה עשר עצמו איסורו מותר אם יש עומר קרב: כלאים שאיסורן איסור עולם . זרע חטה וחרצן אסורים הגפנים לעולם: ואסורין בהנאה . דכתיב (דברים כב) תקדש לשון הקדש: והוא הדין לערלה בשתים . אף הערלה באה בק"ו זה בשני הוכחות אע"פ שהשלישי אין בה שאין איסורו איסור עולם מיהו איסור הנאה הוא ואין לו היתר בתוך ימי איסורו: רבי אלעזר בר"ש . פליג אדאבוה וסבר דחדש אינו נוהג בח"ל וערלה וכלאים אינו אלא הלכה או דברי סופרים כדלקמן:
Comments from Tosafot - Kiddushin 38a
אקרוב עומר והדר אכול . בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדבור דוחה ל"ת דאחר הדבור אי נמי יש לומר דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני: ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה אי אפשר כו' . וא"ת אמאי לא מפיק ליה כולה מילתא בהדיא דכתיב (יהושע ה) וישבות המן ממחרת הפסח ולא היה עוד לבני ישראל מן אלמא דעד השתא הוה להו לישראל ושמא ניחא ליה למידרש מדברי תורה: עד בואם אל ארץ נושבת. פי' בקונטרס היינו מעבר לירדן ואילך דחשובה מארץ סיחון ועוג עד בואם אל קצה ארץ כנען היינו על שפת הירדן שהוא קצה ארץ כנען והיינו ארץ סיחון ועוג וי"מ איפכא דארץ נושבת היינו ארץ סיחון ועוג וקרי ליה נושבת לפי שקרובה למדבר ומפקא ממדבר והויא ישוב וקצה ארץ כנען היינו סוף ארץ כנען: ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה אי אפשר כו' . וא"ת אמאי לא מפיק ליה כולה מילתא בהדיא דכתיב (יהושע ה) וישבות המן ממחרת הפסח ולא היה עוד לבני ישראל מן אלמא דעד השתא הוה להו לישראל ושמא ניחא ליה למידרש מדברי תורה: צא מהן ל"ג למפרע. פי' בקונטרס שלשים יום עמדו בערבות מואב לבכי ומשנצטוה יהושע להסיען הכינו להם צדה לדרך ג' ימים כדכתיב בעוד שלשת ימים אתם עוברים נמצא שכלו שלשים יום אבל משה בז' בניסן ולמחרת ביום ח' דיבר הקב"ה עם יהושע שקודם לכן לא דיבר עמו שאין השכינה שורה מתוך עצבות. והיינו דכתיב והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש והקשה ר"י מקרא אחרינא דכתיב ביהושע ויהי מקצה שלשת ימים ויאמר יהושע אל העם התקדשו כי מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות ומקצה שלשת ימים היינו יום עשירי וקאמר להו למחר אלמא בי"א עברו וקרא קאמר בעשור לחדש וי"מ שהקב"ה דיבר עם יהושע ביום ל' דאבל משה שהוא ז' בניסן ואע"ג דאין שכינה שורה מתוך עצבות מ"מ מקצת היום ככולו וקאמר להו בעוד שלשת ימים תעברו את הירדן לבד מאותו יום שעומד בו ויהושע אמר להם מקצה ג' ימים עם אותו יום שנתייחד עמו הדבור דהיינו ל"ב כי מחר יעשה ה' נפלאות דהיינו ל"ג יום ויום עשירי בחודש ודוחק הוא דבעוד שלשת ימים דקאמר הקב"ה חלוק ממקצה שלשת ימים דקאמר יהושע ועוד לא הוי כמו בעוד שלשת ימים ישא פרעה (בראשית מ) דהתם הוי בתוך שלשה ימים כדכתיב (שם) ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה וגו' לפיכך יש ליישב פירוש ראשון דודאי לא דיבר עמו אלא דוקא ביום ל"א לאבל משה דהיינו ח' ניסן ואמר לו הקב"ה בעוד שלשת ימים עם אותו יום שעמד בו דהיינו יום עשירי תעבורו ומקצה שלשת ימים דקאמר יהושע להעם היינו סוף יום שני שסמוך ליום ג' וזהו ביום ל"ב בסופו סמוך לתחלת יום ל"ג כמו ההוא דפסחים (דף יא:) במיפק תרתי ועייל תלת וכן מצינו בירמיה (לד) דכתיב מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו ופריך בערכין (דף לג.) מאי קאמר שבע והלא עבד יוצא בשש ומשני שש לנמכר ושבע לנרצע פי' שאם פגע בו יובל שנת ז' לרציעתו או למכירתו תשלחהו אלמא אע"ג שהיובל משמט מתחלתו קורא מקץ שבע שנים הכא נמי קרי תחילת יום ג' מקצה שלשת ימים: שאין איסורו איסור עולם . פי' בקונטרס אלא כל ט"ז בלבד ויש היתר לאיסורו שביום ט"ז איסורו ניתר אם עומר קרב ולפי זה אתיא כר' יהודה דאמר במנחות בפרק ר' ישמעאל (דף סח.) דכל ט"ז אסור כי ליכא עומר ואיכא למאן דאמר התם האיר המזרח מתיר: והוא הדין לערלה בשתים . פי' בקונטרס אע"ג דאין איסורו איסור עולם דמותרת בשנה רביעית מיהו איסורו איסור הנאה ואין לו היתר תוך ימי איסורו והקשה ר"ת הרי הפרי שגדל בשני ערלה אסור לעולם ואין לו היתר ופי' ר"ת דערלה זו בשנה רביעית קאמר דיש היתר לאיסורו על ידי פדיון אבל בשתים ר"ל איסורו איסור עולם ואיסור הנאה והר"ר י"ט פירש דבערלה ממש קאמר דיש היתר לאיסורו והכי פירושו יש היתר לגרום איסור ולנוטעם וכלאים אסור לגדלם ולזורעם והקשה לו רבינו תם דקתני בספרי יש היתר לאחר איסורו משמע שהאיסור נפקע וה"ר משה מפונטייז"א מפרש דערלה יש היתר לאיסורו על ידי ב"ד דפרי ערלה אסורין עד ט"ו בשבט ואם חיסרו ב"ד חדש כסליו הרי ממהרין יום התירן וכן חדש דחדש אסור עד י"ז בניסן ואם חסרו ב"ד חדש אדר נמצא שממהרין יום התירו מה שאין כן בכלאים שאין ב"ד יכולים להתירן בשום ענין ועוד אומר ר"י דאאילן קאי דיש היתר לאיסורו לפרי שגדל בו דאינו נאסר מה שגדל לאחר ג' שנים וכן קנה שיבולת אין התבואה נאסרת משום חדש מה שגדל בקנה השבולת לאחר העומר הואיל והשריש קודם העומר ולפי זה אתי אפילו למ"ד האיר המזרח מתיר.: והוא הדין לערלה בשתים . ואם תאמר טבל ותרומה ומעשר נילף מק"ו דחדש דנוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ או במה מצינו שהרי איסורו איסור עולם ואין היתר לאיסורו בעודו טבל ותרומה וי"ל דאיכא למיפרך מה לחדש שכן אינו בשאלה תאמר בהני שהן בשאלה פי' שיכולין לשאול לחכם כדי לחזור מהפרשת תרומה ומעשר שהפריש וטבל אע"ג שאינו בשאלה דלעולם הוי טבל עד שתקנו מ"מ כיון דאיסורו אינו אלא מחמת תרומה ומעשר לא חמירי מינייהו עוד י"ל דאיכא למיפרך דלא דמי לחדש שהרי איסורו בא מאליו ולא ע"י מעשה אדם אבל טבל ותרומה איסורן בא ע"י מירוח שהוא מעשה אדם ושמא יש לדחות דחדש נמי בא ע"י אדם דהיינו החרישה והזריעה:
Kiddushin 38a - Mishnah translated into english
they sacrificed the omer and only afterward did they eat.
But according to the one who says that the term dwelling indicates that the prohibition of the new crop applies only after inheritance and settlement of Eretz Yisrael, let the Jews eat the produce of the land immediately. The Gemara answers: They did not need to eat the new produce, as they still had manna. Although they did not eat the new crop of Eretz Yisrael, the reason was not that it was prohibited.
This is as it is written: “And the children of Israel ate the manna forty years until they came to a settled land; they ate the manna until they came to the borders of the land of Canaan” (Exodus 16:35). The Gemara analyzes this verse: One cannot say they ate “until they came to a settled land,” i.e., that they were still eating the manna when they entered Eretz Yisrael, as it is already stated: “To the borders of the land of Canaan,” which indicates that they stopped eating manna before entering Eretz Yisrael, on the plains of Moab. And one cannot say that they ate manna only until they reached “to the borders of the land of Canaan,” as it is already stated: “Until they came to a settled land.” How can these clauses be reconciled? Moses died on the seventh of Adar and the manna ceased falling, and they ate the manna that was left in their vessels until the sixteenth of Nisan, even after they entered Eretz Yisrael.
It is taught in another baraita with regard to the verse: “And the children of Israel ate the manna forty years” (Exodus 16:35). But did they really eat it for forty years? But didn’t they eat it for forty years less thirty days? The manna began to fall on the sixteenth of Iyyar in the first year in the wilderness, and they stopped eating it on the sixteenth of Nisan in the fortieth year. Rather, this verse comes to tell you that they tasted the taste of manna in the unleavened cakes that they took out from Egypt on the fifteenth of Nisan in their first year, and this sustained them until the manna fell.
It is taught in another baraita: Moses died on the seventh of Adar, and he was likewise born on the seventh of Adar. From where is it derived that Moses died on the seventh of Adar? As it is stated: “So Moses, the servant of the Lord, died there” (Deuteronomy 34:5), and it is written: “And the children of Israel wept for Moses in the plains of Moab thirty days” (Deuteronomy 34:8). And it is written: “Now it came to pass after the death of Moses, the servant of the Lord” (Joshua 1:1), and it is written: “Moses, My servant, is dead; now arise, cross this Jordan” (Joshua 1:2).
The baraita continues: And it is written: “Pass through the midst of the camp and command the people, saying: Prepare your victuals, for within three days you are to cross the Jordan” (Joshua 1:11). And it is written: “And the people came up out of the Jordan on the tenth day of the first month” (Joshua 4:19). Subtract retroactively from that date, the tenth of Nisan, the last thirty-three days, i.e., the thirty days of mourning for Moses and the three days of preparation before crossing the Jordan, and you learn from here that Moses died on the seventh of Adar.
The baraita continues: And from where is it derived that Moses was born on the seventh of Adar? It is as it is stated: “And he said to them, I am one hundred and twenty years old today; I can no more go out and come in” (Deuteronomy 31:2). As there is no need for the verse to state “today,” since Moses could have said simply: I am one hundred and twenty years old. What is the meaning when the verse states “today”? One can learn from it that Moses was born on that date, i.e., he was exactly one hundred and twenty years old. This teaches that the Holy One, Blessed be He, sits and completes the years of the righteous from day to day and from month to month, as it is stated: “The number of your days I will fulfill” (Exodus 23:26).
It is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Yoḥai says: The Jewish people were commanded to perform three mitzvot immediately upon entering Eretz Yisrael: The new crop, diverse kinds, and orla, and these apply both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael.
And it is logical, i.e., one can derive through an a fortiori argument that each of these mitzvot should apply everywhere. If the prohibition of the new crop, whose prohibition is not a permanent prohibition, as it does not apply to grain that grows after the omer has been sacrificed on the sixteenth of Nisan, and whose prohibition is not a prohibition against deriving benefit, since usages other than eating are permitted, and there is dissolution for its prohibition, i.e., grain that grew before the sixteenth of Nisan becomes permitted after the omer offering has been brought, applies both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael, the same halakha should certainly apply to diverse kinds.
Rabbi Shimon ben Yoḥai elaborates: With regard to diverse kinds, whose prohibition is a permanent prohibition, as it never expires, and whose prohibition is a prohibition against deriving benefit, since one may not benefit in any manner from diverse kinds of the vine, and there is no dissolution for its prohibition, is it not logical that it should apply both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael? And the same is true of orla with regard to two of those points. Orla is not a permanent prohibition, as it applies only for the first three years that a tree produces fruit, but one may not derive benefit from it, and produce from the first three years never becomes permitted.
Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says:
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.