Talmud BavliZevahim 33a : Youtube
Daf TubeYoutube
2 video classes :
Zevahim Page 33a
Zevahim 33a - Guemara
מכלל דתרוייהו סבירא להו טומאה דחויה היא בצבור לימא מסייע ליה כל הסמיכות שהיו שם קורא עליהן אני תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער נקנור שאין מצורע יכול ליכנס לשם עד שמזין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו ואי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה ליעייל ידיה ולסמוך אמר רב יוסף הא מני ר' יוסי ברבי יהודה היא דאמר מרחק צפון וליעבד פישפש אביי ורבא דאמרי תרוייהו (דברי הימים א כח, יט) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל (את) כל מלאכת התבנית איכא דאמרי אמר רב יוסף כל הסומך ראשו ורובו מכניס מאי טעמא כל כחו בעינן הלכך לא אפשר מאי קסבר אי קסבר סמיכת אשם מצורע דאורייתא ותכף לסמיכה שחיטה דאורייתא ליעול ולסמוך להדיא דרחמנא אמר אמר רב אדא בר מתנה גזירה שמא ירבה בפסיעות איכא דאמרי אמר רב אדא בר מתנה סמיכת אשם מצורע דאורייתא ותכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא מיתיבי וסמך ושחט מה סמיכה בטהורין אף שחיטה בטהורין ואי אמרת לאו דאורייתא בטמאין נמי משכחת לה אלא איפוך סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ותכף לסמיכה שחיטה דאורייתא
Comments from Rashi on Masechet Zevahim Page 33a
דתרוייהו . אביי ורבא סבירא להו טומאה דחויה היא בצבור ונ"מ למיהוי מאן דאמר בפ"ק דיומא (דף ו:) דאמר הותרה היא בציבור יחיד במקום רבים: [טומאה] דחויה היא . כלומר בקושי נדחית אצלה דיחוי בעלמא על ידי נשיאות עון שהציץ מרצה ולא בהיתר גמור לטומאת מת אידחי ולא לטומאת זיבה: לימא מסייע ליה . לעולא דאמר ביאה במקצת שמה ביאה: תכף לסמיכה שחיטה . כדכתיב וסמך ושחט: חוץ מזו . של אשם מצורע: שהיתה בשער נקנור . הוא שער המזרחי כדתנן בשקלים (פ"ו מ"ג) שבמזרח שער נקנור וחלל שער לא נתקדש בקדושת העזרה כדאמרי' בכיצד צולין (פסחים פה:) לפי שהמצורע עומד שם ומכניס ידיו לעזרה ושם מוציאין לו את האשם וסומך עליו וחוזר ומכניסו למקום שחיטתו ושוחטו מפני שאין מצורע יכול ליכנס בעזרה ולסמוך: עד שמזין עליו מדם חטאתו . לא עליו ממש קאמר שאין נותנין על בהונות אלא מדם האשם אלא שזורקין בשבילו דם חטאתו ודם אשמו: ליעייל ידיה . לתוך הפתח ולסמוך ולישחטיה אצל הפתח דהא כל הפתחים שהיו שם רחבן עשר אמות וחמש מהן בצפון וחמש מהן בדרום שהפתח מכוון כנגד פתחו של היכל באמצע העזרה ויכול לשחוט לפני צפונו של פתח דהוה ליה צפון וקס"ד רבי היא דאמר כל צפון העזרה כשר לשחיט' קדשים ואף צפון שבמקום דריסת רגלי כהנים וישראל כדאמר לעיל: מרחק צפון . צפון הכשר (מהן) לשחיטת קדשי קדשים רחוק מן הפתח יותר מכ"ב אמה מקום דריסת ישראל ומקום דריסת כהנים דכל אחת מהן י"א אמה במסכת מדות (פ"ה) [וכר"י ברבי יהודה] דאמר (יומא דף לו.) איזהו צפון מקיר מזבח ועד כותל העזרה כנגד צפונו של מזבח ותו לא הילכך צריך להחזירו בצפון המזבח וליכא תכף לסמיכה שחיטה: הכי גרסינן וליעבד פישפש . ופירושו פתח קטן כדתנן במסכת שקלים שבמזרח בשער נקנור ושני פשפשין היו לו אחד מימינו ואחד משמאלו והן מחשבון פתחים שהיו משתחוים כנגד הפתחים והכא פרכינן וניעביד פתח קטן בכותל צפוני של עזרה כנגד המזבח ויעמוד מצורע בחללו ויכניס ידו ויסמוך אי לאו דביאה במקצת שמה ביאה: הכל בכתב . כך אמר דוד כל פתח העזרה ומדותיה ובנין כל הבית נמסר לי מיד ה' ואין להוסיף על החשבון וביאה במקצת לא שמה ביאה: אמר רב יוסף . לעולם רבי היא ודקאמרת ליעול וליסמוך כל הסומך כו': מאי קסבר . האי תנא דאמר כל הסמיכות צריכות תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו: ליעול וליסמוך בהדיא . דרחמנא אמר לו שיכנס ויסמוך: שמא ירבה בפסיעות . לאחר שסמך אם יכנס פסיעה לצד פנים יותר משהיה צריך נמצא ענוש כרת: סמיכת אשם מצורע דאורייתא . כשאר אשמות דגמרינן להו סמיכה מהיקשא דכחטאת כאשם בפ"ק (לעיל זבחים יא.): תכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא . דלא משמע ליה וסמך ושחט במקום שסומך ישחוט: מיתיבי וסמך ושחט . האי דסמכינהו קרא להיקישא סמכינהו כדאמרי' מה סמיכה בטהורים כו' וסמיכה דפשיטא לן בה משום דכתיב לפני ה' בשחיטה דצריכה שתהא לפנים ומשום דתכף לסמיכה שחיטה צריך שיכנס הסומך לפנים ולעמוד טמא מבחוץ ולסמוך בפנים אי אפשר כדאמרן לעיל שראשו ורובו מכניס: ואי אמרת לאו דאורייתא . היכי פשיטא ליה סמיכה בטהורין: בטמאין נמי איתא . שסומך בחוץ ומכניסה טהור לפנים ושוחט: סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא . קסבר שאינו בכלל אשמות שהרי אינו בא אלא להכשיר:
Comments from Tosafot - Zevahim 33a
הגה"ה מכלל דתרוייהו סבירא להו טומאה דחויה היא בציבור . והא דאמר רב תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת הותרה היא בציבור בפ"ק דיומא (דף ו:) זאת אומרת ולא סבירא ליה: וליעבד פשפש הכל בכתב כו' . והא דמוסיפים על העיר ועל העזרות היינו היכא דאיכא למימר קרא אשכחו ודרוש כי ההיא דסוכה (דף נא:) ומיהו קשה דהכא נמי אין לך קרא גדול מזה דניעביד פשפש לקיים מצות סמיכה דרחמנא אמר וסמך ולמאי דמסיק דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ניחא אבל לטעמא דשמא ירבה בפסיעות קשה דניעבד פשפש דליכא למיחש ומיהו דשמא ירבה בפסיעות גזירה דרבנן בעלמא היא וקרי כאן הכל בכתב והא דאמר בריש כיסוי הדם (חולין פג:) דכיסוי הדם אינו נוהג במוקדשין משום דלא איפשר דהיכי ליעביד לבטליה קא מוסיף אבניין וכתיב הכל בכתב אין זה חשוב כמו קרא דכיון דלא כתב בהדיא בקרא שינהוג כיסוי הדם במוקדשין: ניעול וניסמוך . כיון דלא איפשר בענין אחר ולא מקיימין סמיכה בטהרה ולא דמי לשאר [טמאים] שמשלחין קרבנותיהם ולא אמרינן ניעול וניסמוך דמקיימא סמיכה דידהו בטהרה: סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא . ואמרינן אקפו ידייכו דלא תיהוי עבודה בקדשים ומתוך הך שמעתא אתי שפיר הא דאמר בריש התערובת (לקמן זבחים דף עו.) גבי ספק מצורע שמביא אשמו ולוגו עמו ואומר אם מצורע הוא זה אשמו כו' ואותו אשם טעון סמיכה ובהונות והשתא למה לי למיתני סמיכה בין יהא אשם בין לא יהא [אשם] בעי סמיכה אלא משום דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא וקאתי לאשמועינן דטעון סמיכה (דאורייתא) משום ספיקא דשלמים וכן לעיל בריש מכילתין (זבחים דף ד:) גבי אשם דפריך מה לשלמים שכן טעונין סמיכה משום אשם מצורע נקט סמיכה ולא כפי' הקונטרס דלא גריס סמיכה כדפרישית בפ"ק והא דתנן בפ' כל התדיר (לקמן זבחים צ:) כל אשמות באין בני שתי שנים ובכסף שקלים חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע לא מצי למיתני כל אשמות טעונין סמיכה חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע כיון דמדרבנן מיהא טעון סמיכה והא דתנן בפ' כל המנחות באות (מנחות דף סא.) רבי שמעון אומר שלשה מינים טעונין שלש מצות שתים בכל אחד ואחד והשלישית אין בהן אשם מצורע טעון סמיכה ותנופה חי ואין בו תנופה שחוט לאו משום שתהא סמיכה דאורייתא והא דפריך בגמ' ויהא אשם מצורע טעון תנופה שחוט מקל וחומר ומה זבחי שלמי יחיד שאין טעונין תנופה חיים טעונין תנופה כו' לא שייך למיפרך מה לשלמי יחיד שכן טעונין סמיכה דאורייתא כיון דמתנופה אתנופה עביד קל וחומר ומיהו קשה דפריך התם ויהו שלמי ציבור טעונין סמיכה מקל וחומר ומה שלמי יחיד שאין טעונין תנופה חיים טעונין סמיכה מקל וחומר כו' אמאי לא קאמר אשם מצורע יוכיח שטעון תנופה מחיים ואין טעון סמיכה ובתורת כהנים בפרשת צו את אהרן עביד נמי קל וחומר כי האי גוונא וקאמר אשם מצורע יוכיח ודבר תימה הוא אמאי: איפוך סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא . לעיל בפ"ק (זבחים דף יא:) ילפינן שאר אשמות מדכתיב כחטאת וכאשם מה חטאת טעון סמיכה אף אשם טעון סמיכה ואם כן קשה אפילו אשם מצורע נמי ומה שפירש בקונטרס דקסבר אינו בכלל שאר אשמות משום דאינו בא אלא להכשיר קשה הא אמרינן פרק קמא דיבמות (דף ז.) ולקמן בריש איזהו מקומן (זבחים דף מט.) לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש בבהן יד ובבהן רגל יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח ת"ל כחטאת כאשם הוא לכהן מה חטאת טעונה וכו' ואם כן נימא מה חטאת טעונה סמיכה ומתן דמים ואימורים לגבי מזבח אף אשם כו':
Zevahim 33a - Mishnah translated into english
The Gemara comments: It can be derived by inference that both Abaye and Rava hold that impurity is overridden in cases involving the public and is not entirely permitted.
The Gemara returns to discussing Ulla’s statement that partial entry of a ritually impure individual is considered entry: Let us say that a baraita (Tosefta, Nega’im 8:10) supports Ulla’s opinion: Concerning all the cases of placing hands that were there in the Temple, I say about them that the principle: Immediately following the placing of hands on the head of an offering is its slaughter, is applied, meaning that these acts must take place uninterruptedly and in the same location.
This is so except for this case of a leper who places hands on his guilt offering, which was done in the threshold of the Nicanor Gate and not in the Temple courtyard where the guilt offering was slaughtered. The reason for this is that a leper cannot enter the courtyard until they sprinkle from the blood of his sin offering and from the blood of his guilt offering on the altar on his behalf. The Gemara explains the proof: And if you say that partial entry is not considered entry, let him insert his hands and place them on the head of the offering, and the offering should then be slaughtered in that location next to the gate.
Rav Yosef said: There is no proof from here, as in accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, who says that the northern side of the courtyard in which it is permitted to slaughter offerings of the most sacred order, which includes a guilt offering, includes only the area to the north of the altar and not the entire northern section of the courtyard. This area is far north of the entrance to the courtyard, i.e., more than twenty-two cubits away. Consequently, even if the leper were to insert his hands into the courtyard and place them on the head of his guilt offering, it would not be permitted to slaughter it there.
The Gemara suggests: But let an opening [pishpash] be made in the northern courtyard wall facing the altar, where the leper can insert his hands. The Gemara explains: Abaye and Rava both say that such structural changes cannot be made to the Temple, since the verse states with regard to the Temple construction: “All in writing, as the Lord has made me wise by His hand upon me, even all the works of this pattern” (I Chronicles 28:19).
There are those who say that Rabbi Yosef said another explanation as to why the leper cannot insert his hands into the courtyard and place them on the head of the offering: Anyone who places hands on the head of an offering must insert his head and most of his body into the courtyard. What is the reason? We require placing hands with all of his force. Therefore, it is not possible for the leper to perform the placing of his hands properly without entering the courtyard, and the placing of hands on the offering is done instead in the threshold of the Nicanor Gate.
The Gemara clarifies: What does the tanna of the baraita hold? If he holds that placing hands on the head of a guilt offering of a leper is by Torah law, and the principle that immediately following the placing of hands on the head of an offering must be its slaughter is also by Torah law, let the leper openly insert his hands into the courtyard and place them on the head of the offering, as the Merciful One states in the Torah that he must do so.
Rav Adda bar Mattana says: In principle that should be done. But the prohibition against the leper entering the courtyard is a rabbinic decree, due to the concern that perhaps he will increase his steps, enter the courtyard more than is necessary, and be liable for entering there in a state of impurity. There are those who say that Rav Adda bar Mattana says that placing hands on the head of a guilt offering of a leper is indeed by Torah law, but the requirement that immediately following the placing of hands is the slaughter is not by Torah law. Therefore, he places hands on the offering outside of the courtyard.
The Gemara raises an objection from a baraita cited previously (32a): The verse states: “And he shall place his hand upon the head of the burnt offering…And he shall slaughter the bull” (Leviticus 1:4–5). Just as placing hands may be performed only by ritually pure individuals, so too, the slaughter may be performed only by ritually pure individuals. And if you say that the requirement that placing hands must immediately precede the slaughter is not by Torah law, then with regard to ritually impure individuals you also find that placing hands may be performed, since they can do so outside the courtyard.
Rather, reverse it and say that placing hands on the head of the guilt offering of a leper is not by Torah law, and therefore the leper must do so outside the courtyard, but with regard to offerings that require placing of hands by Torah law, the requirement that immediately following the placing of hands must be the slaughter is by Torah law.
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.