Talmud BavliThe learning on the whole site is dedicated : L'ilui Nishmat אסתר בת חיים
The learning on the whole site is dedicated : L'ilui Nishmat רינה בת לדיסיה
The learning on the whole site is dedicated : L'ilui Nishmat Yaakov ben Myriam
Avodah Zarah 63a : Youtube
Daf TubeYoutube
2 video classes :
Avodah Zarah Page 63a
Avodah Zarah 63a - Guemara
ליחול עלה איסור אתנן למפרע אמר רבי אליעזר כשקדמה והקריבתו ה"ד אי דאמר לה קני ליך מעכשיו פשיטא דשרי דהא ליתיה בשעת ביאה ומתנה בעלמא הוא דיהיב לה ואי דלא אמר לה קני ליך מעכשיו היכי מצי מקרבה (ויקרא כז, יד) ואיש כי יקדיש את ביתו קדש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו אלא דאמר לה להוי גביך עד שעת ביאה ואי מיצטריך ליך קני מעכשיו בעי רב הושעיא קדמה והקדישתו מהו כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כמאן דאקריבתיה דמי או דלמא השתא מיהא הא קאי ואיתיה בעיניה ותפשוט מדרבי אליעזר דא"ר אליעזר שקדמה והקריבתו דוקא הקריבתו אבל הקדישתו לא דרבי אליעזר גופיה קא מיבעיא ליה מאי מיפשט פשיטא ליה לרבי אליעזר דהקריבתו דוקא אבל הקדישתו לא דהא איתיה בשעת ביאה או דלמא הקריבתו פשיטא ליה והקדישתו מספקא ליה תיקו:
בא עליה ואחר כך נתן לה אתננה מותר:
ורמינהי בא עליה ואחר כך נתן לה אפילו מכאן עד שלש שנים אתננה אסור אר"נ בר יצחק אמר רב חסדא לא קשיא הא דאמר התבעלי לי בטלה זה הא דאמר לה התבעלי בטלה סתם וכי אמר לה בטלה זה מאי הוי הא מחסר משיכה בזונה עובדת כוכבים דלא קניא במשיכה ואיבעית אימא לעולם בזונה ישראלית וכגון דקאי בחצירה אי דקאי בחצירה בא עליה ואח"כ נתן לה הא קניא לה לא צריכא דשויה ניהלה אפותיקי דאמר לה אי מייתינא ליך זוזי מכאן עד יום פלוני מוטב ואי לא שקליה באתנניך מתיב רב ששת אומר אדם לחמריו ולפועליו לכו ואכלו בדינר זה צאו ושתו בדינר זה ואינו חושש
Comments from Rashi on Masechet Avodah Zarah Page 63a
ליחול עליה איסור אתנן למפרע . שהרי מתחלה ע"מ ביאה נתנו לה: קני מעכשיו . קודם ביאה פשיטא דמותר דאע"ג דע"מ ביאה יהביה ניהלה כיון דמקמי ביאה יהביה ניהלה לאו שכר ביאה הוא: ואי מצטריך ליך קני מעכשיו . הלכך איצטריך מתני' לאשמועינן דאע"ג דאמר לה לא ניקני לך עד שעת ביאה כיון דהדר אמר לה אי מצטריך ליך קני מעכשיו הויה לה מתנת חנם כי שקלתיה ואקריבתיה: כיון דאמר מר . בתוספתא דקידושין בפ"ק (דף כח:): בטלה זה . כל כמה דיהיב לה הוי אתנן דמהשתא קניתיה: בטלה סתם . כי יהיב לה לאחר זמן לאו אתנן הוא דהשתא הוא דקנייה ליה: עובד כוכבים לאו בר משיכה דכי כתיבא משיכה בישראל כתיבא או קנה מיד עמיתך: הא קנייה ליה . מהשתא קודם ביאה והיכי קרי ליה בא עליה ואח"כ נתן לה: ואי לא שקליה . ביום פלוני באתנניך הלכך בא עליה ואח"כ נתן לה הוא ומיהו הואיל ומשעת ביאה שוויה אפותיקי ועמד בחצירה חייל עליה אתנן: מתיב רב ששת . לר' ינאי: לפועליו ולחמריו . עובדי כוכבים או עמי הארץ:
Comments from Tosafot - Avodah Zarah 63a
אלא דאמר לה ליהוי גביך . כלומר לא תקני עד שעת ביאה והלכך לא הוי פשיטא דליהוי מותר מאחר שגלה בדעתו שלא תקנה עד שעת ביאה ומשום אתנן נמי ליכא דהא אמר לה אי צריכא ליך קני מעכשיו: או דלמא השתא מיהא קאי בעיניה . ואע"פ שאין אתנן חל על המוקדשין דכתיב לכל נדר פרט לנדור שמא הכא מאחר דאיתיה בשעת ביאה חל איסור אתנן למפרע משעה דיהיב לה ואז לא היה הקדש: והא מחסרא משיכה . פי' ואפי' לר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות הכא גבי אתנן לא קנו כיון שהפקיעו חכמים דאין קניית מעות קונה ואוקמוה אמשיכה גם ממנה הפקיעו ואין כאן אתנן כלל ולא דמי לההיא דפרק הזהב (ב"מ דף מח.) נתנה לסיטון מעל שקניית הכסף מועיל דכיון דמעל מן התורה מי יפקיע המעילה ממעות הקדש: בזונה עובדת כוכבים . לא קניא במשיכה וכרשב"ל משני דאמר לעמיתך במשיכה הא לעובד כוכבים בכסף דאילו לר' יוחנן אית ליה לעובד כוכבים במשיכה ומשום דרב חסדא אית ליה פרק הזהב (ב"מ דף מז:) כר' יוחנן הדר משני שינויא אחרינא דלרבי יוחנן לא תקשי: כגון דקאי בחצרה . וא"ת לישני תרוייהו בטלה זה הא דקאי בחצירה והא דלא קאי בחצירה וי"ל דניחא ליה לאוקמה בטלה סתם אפילו קאי בחצרה עם טלאים אחרים שלו אע"פ שאינו יכול לדחותה לטלה מן השוק אפילו הכי אין שם אתנן חל אפילו למאן דאית ליה ברירה אלא על המבורר בשעת ביאה: ואינו חושש לא משום שביעית . פי' בקונטרס שמא ימסור דמים הללו למי שחשוד על השביעית ותניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ ופריך הכי מדקאסר בצאו ואכלו ואני פורע אלמא כי קפרע דמי איסורא קפרע ונקראים דמי שביעית ואע"פ שכבר אכלום הכי נמי דבי ר' ינאי כי קפרעי דמי שביעית הם וקשה מי הזקיקו לשנות פירות שביעית ממעשר ויין נסך שהטעם מפני שנראה כמאכיל לפועליו דבר שאינו מעושר או יין נסך ה"נ היה לו לפרש שמאכיל שביעית לפועליו ונמצא פורע חובו מדמי שביעית ועוד תקשי לרב ששת דמפרש טעם הברייתא משום דמי פירות שביעית דלמא אחר הביעור איירי ואיסורא משום דנהנה מפירות שביעית בשעת האיסור דומיא דיין נסך דהוי טעמא משום דנהנה מיין נסך אי נמי אפילו קודם הביעור וטעמא משום שפורע חובו מפירות שביעית שקונה פירות שביעית ומאכילן לפועליו ולא דמי כלל לדבי ר' ינאי ועוד קשה בסמוך דמסיק בחנוני המקיפו דמשעבד ליה דכיון דדרכיה לאקופי קני ליה דינר גביה פי' דכיון דמקיפו לבעל הבית סמך עליו ומשועבד לו בעל הבית לפי שסמך עליו לכך הוי דמי שביעית אבל דבי ר' ינאי לא הוו חנוני המקיפו ולא סמכא דעתייהו כולי האי ולא משעבדי להו דבי ר' ינאי מהשתא וכי פרעי להו אחר זמן לאו חליפי שביעית נינהו וקשיא דמדמי לעיל ההיא דר' ינאי לאתנן דבא עליה ואח"כ נתן לה ואוקימנא אפילו עשאו לה אפותיקי ועומד בשעת ביאה בחצרה ואע"ג דמשעת ביאה אישתעבד לה ואין להתיר מטעם שאין השיעבוד על טלה זה אלא על נכסיו וכשיתן לה טלה זה לפצות השיעבוד מנכסיו הוי חליפי אתנן דשרי כדאמרינן פרק כל האסורין (תמורה דף ל.) דא"כ מאי ראיה מביא לעיל מאתנן על דבי ר' ינאי שאני התם דחליפין מותרין ואילו חליפי שביעית אסורין אלא ודאי אע"ג דמשתעבד אינו נתפש באיסור אתנן כלל וה"ה לדבי ר' ינאי אע"ג דמשעבדי ועוד לפירושו לשון קנה לה דינר גביה יתור לשון הוא לא היה לו להזכיר רק משתעבד ולא משתעבד לכך נראה לרבינו יצחק לפרש ואינו חושש לא משום שביעית שפורע חובו מפירות שביעית שכבר פרע לו הדינר ואין שום חוב מוטל עליו לפרוע אחר שאכלו האיסור אבל אמר ואני פורע חושש משום שביעית שהוא כאילו לקחם בעל הבית לעצמו ונתנם לפועליו ונמצא פורע חובו מפירות שביעית והשתא אפילו איירי ברייתא לאחר הביעור פריך שפיר אלמא כי קפרע דמי איסורא קפרע ואי איתא דבעלמא לא חשיב דמי פירות שביעית בכי האי גוונא שפורע אחר שכלו הפירות מן העולם גם בכאן לא היה לנו לחשבם כאילו לקחם בעל הבית לעצמו ונתנם לפועליו מאחר שהן לוקחין הפירות מבית החנוני והוא פורע המעות לאחר שאכלום ומסיק תרגמה רב פפא בחנוני המקיפו דמשתעבד ליה דכיון דדרכיה לאקופי קני ליה דינר גביה פי' דמשתעבד ליה שקונה שיעבוד בנכסיו לאלתר כנגד מה שנותן לפועליו והיינו קני ליה דינר גביה דקאמר לשיעבוד הדינר קונה בנכסיו שוה דינר ולא קנין גמור שיוכל להקדישו מעת שקונה הדינר בנכסי בעל הבית לאלתר כשהן בעין ונותנו לפועליו הוי ליה מה שקונה בנכסי בעל הבית דמי הפירות ולכך חשיב בעל הבית כלוקח הפירות והירק מחנוני ומאכיל לפועליו בשכרן ולבסוף כשיתן הדמים לחנוני לפצות השיעבוד מנכסיו יהיו דמי שביעית אחרון אחרון נתפש ואם היו העניים שלווים מהם דבי ר' ינאי ע"י ר' ינאי כחנוני המקיפו והיה אומר ר' ינאי לבני ביתו צאו ולוו ואני פורע היה נתפש באיסור שביעית מה שר' ינאי פורע להם מטעם זה דפירש אבל הם לא היו כחנוני המקיפו ולהכי לא גמר ומקני להו שיעבוד בנכסיו לאלתר כשנותנין פירות שביעית לבני ביתו דנהי דבתורת ערבות וקבלנות משתעבד להם לעניים סובר עתה זה המתרץ שאין משתעבד בערבות אף בקבלנות רק גוף הערב והקבלן אבל בנכסיו של ערב אין המלוה קונה כלום לאלתר ואפילו שיעבוד אי נמי היה טועה בזה שאין שיעבוד בנכסי ערב אלא במלוה ולוה אבל אם היה אומר תן לפלוני מנה או הלוהו ויהא קנוי לו והוא יהא פטור ממך ואני נותן לך או ואני פורע לך שזהו כעין מעשה דר' ינאי דהכא אין כאן דין ערבות אע"ג דאמרינן בסוף גט פשוט (ב"ב דף קעד.) תן לו ואני נותן לך אין לו למלוה על הלוה כלום דמשמע אבל על הערב יש לו מדלא קאמר אין לו על זה ועל זה לא הוה מסיק אדעתיה השתא מההיא כי היכי דלא אסיק אדעתיה הך דרבא וכי אייתי דרבא חדא מינייהו נקט והתלמוד נושא ונותן לפי טעותו ואמר אבל חנוני שאין מקיפו מאי מותר כו' ותו חנוני שאין מקיפו מי לא מישתעבד כלומר וכי אין נכסיו משועבדין ממש כדין ערב והא אמר רבא כו' קנה מדין ערב וכשהוא תולה הדבר שאומר קנו נכסי לך תולה הקנין בדין ערב אלמא משמע שדין ערב הוא שנכסי הערב משתעבדין למלוה בשעת ערבות ולא גופו לבד ולפי טעות האחר נמי יש להוכיח ששייך בו דין ערבות אפי' בענין זה שאמר תן לפלוני מנה ואני פורע לך אלא לא שנא מקיפו ול"ש אין מקיפו משתעבד וקונה חנוני דינר גביה ואפ"ה כיון דלא מייחד שעבודיה לא מיתסר דלא חשיב דינר הקנוי להם בעניים של ר' ינאי דמי שביעית ומה שנחשב בצאו ואכלו ואני פורע בקונה הפירות והיין והאכיל לפועליו ואע"פ שבמשיכתן לא נתכוונו אלא לזכות לעצמו ואף החנוני נתכוון בדעתו להקנות לעצמו רק שיחזור על בעל הבית לא בשביל שמשיפרע יחשוב דמי הפירות דהא אינם בעין בשעת הפרעון שהקדים לו דינר לזכות לו בעצמו בדמי הפירות כשיתנם לפועלים ובלא קושיא דרבא היה יכול להקשות כיון דאתה מתיר בדבי ר' ינאי מטעם חנוני שאין מקיפו מה היה מדמה ר' יוחנן ההיא דאתנן לדבי ר' ינאי אף לפי טעותו שאין משועבד בערב אלא גופו ולא נכסיו אי נמי לא משתעבד אלא במלוה שאינו פוטר המקבל ויש שם דין ערבות אבל לא בנותן שפוטר המקבל וסומך על חבירו שמצוה ליתן לו ויחזור עליו ולכן לא היו פירות שמינית שפורע ר' ינאי דמי שביעית מ"מ למה לא חשב באתנן שכר ביאה אע"פ שלאחר ביאה נותנה לה הלא בשעת ביאה נקנה הטלה בטלה זה במקום שמעות קונות או דקאי בחצרה א"כ גם בטלה סתם ישתעבדו נכסיו בשביל הטלה ועוד כי דבר פשוט הוא שכל המקבל מעות מחבירו בשביל חפץ שיתן לו שנכסיו משועבדין לו דלא גרע ממלוה שהנכסים משתעבדים לו כי אין להתיר שם מטעם חליפי אתנן כדפי' אלא משום הכי אייתי דרבא דניחא ליה לאקשויי על מעשה דר' ינאי גופיה יותר מעל הראיה דאתנן:
Avodah Zarah 63a - Mishnah translated into english
the prohibition with regard to payment to a prostitute should apply to the payment retroactively. Rabbi Eliezer says: The baraita is referring to a situation when she sacrificed the payment in the Temple first, before the intercourse took place.
The Gemara asks: What are the circumstances of such a situation? If the circumstances are that he said to her: Acquire this payment from now, it is obvious that it is permitted to sacrifice it, as it is not extant as payment at the time of the intercourse, and it is merely a gift that he gave her. It would not be necessary for the baraita to state this.
And if the circumstances are that he did not say to her: Acquire this payment from now, how can she be allowed to sacrifice it? The Merciful One states in the Torah: “And when a man shall sanctify his house to be holy to the Lord” (Leviticus 27:14), from which it is derived that just as one’s house is in his possession, so too, any item that a person wishes to consecrate must be in his possession. The prostitute cannot consecrate an animal that is not in her possession.
Rather, the baraita is referring to a situation where he said to her: Let the animal be with you until the time of intercourse, and if you need it in the meantime, acquire it from now. The baraita teaches that in this situation she may sacrifice her payment as an offering.
Rav Hoshaya raises a dilemma: If she consecrated it first, before the intercourse, what is the halakha? Since the Master said that declaration to the Most High is equivalent to transfer to an ordinary person, i.e., a spoken consecration of an item to the Temple is deemed, in terms of acquisition, like the legal transfer of an item to a person, therefore, since she consecrated it by speech, is it considered tantamount to having sacrificed it, and consequently it would be permitted to sacrifice it? Or perhaps should it be reasoned that now, at the time of the intercourse, in any event, the animal is extant, i.e., it was not actually sacrificed, and therefore it is prohibited to sacrifice it?
The Gemara suggests: Resolve the dilemma from the statement of Rabbi Eliezer, as Rabbi Eliezer says: The baraita is referring to a case where she sacrificed it first. By inference, it is referring specifically to a case where she sacrificed it; but if she merely consecrated it, then it is not permitted to sacrifice the animal, as it is considered in her possession at the time of the intercourse.
The Gemara rejects this resolution: Rav Hoshaya raises the dilemma with regard to the statement of Rabbi Eliezer itself, asking what his intent is: Is it obvious to Rabbi Eliezer that the animal is permitted specifically in a case where she sacrificed it, but in a case where she merely consecrated it, that is not the halakha, and the payment is forbidden, because it is extant as payment at the time of the intercourse? Or perhaps does he mention specifically the case where she sacrificed it because that case is obvious to him, but with regard to the case where she consecrated it, he is uncertain whether it is permitted or not, and he therefore did not rule on the matter? The Gemara comments: The dilemma shall stand unresolved.
§ The baraita teaches: If he engaged in intercourse with her and afterward, after some time elapsed, gave her payment, her payment is permitted. The Gemara raises a contradiction from another baraita: If he engaged in intercourse with her and afterward gave her payment, even from now until three years afterward, her payment is forbidden.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said that Rav Ḥisda said: This is not difficult. This case, where it is forbidden, is where he said in advance: Engage in intercourse with me in exchange for this lamb. In this case the lamb is considered to be her property immediately, even if he actually gave it to her only after some time had elapsed. That case, where the animal is permitted, is where he said to her: Engage in intercourse with me in exchange for a lamb, without specifying a particular one. Since he did not specify a particular lamb as the fee, when he later gives her a lamb, it is not deemed payment.
The Gemara asks: But when he says to her: In exchange for this lamb, what of it? Isn’t a formal act of acquisition, such as pulling the lamb, absent from the transaction? In any case she has not acquired it. The Gemara answers: The reference is to the case of a gentile prostitute, who does not acquire by pulling; gentiles acquire an item by paying money for it. And if you wish, say instead that actually, the reference is to a Jewish prostitute, and it is a case where the lamb is already standing in her courtyard. This effected the acquisition as soon as the man stated his intent to give her the lamb, in accordance with the principle that a person acquires that which is within his property.
The Gemara challenges: If the reference is to a case where it is standing in her courtyard, that is not a case where he engaged in intercourse with her and afterward he gave her payment, since it was acquired by her before he engaged in intercourse with her. The Gemara answers: No, it is necessary to state this halakha with regard to a case where he rendered the lamb as designated payment [appoteiki] for her, i.e., a case where he said to her: If I bring you dinars from now until such and such a day, all is well, and you will return the lamb to me, but if not, take the lamb as your payment.
§ The Gemara resumes discussion of the practice of the Sages from the school of Rabbi Yannai, who would borrow produce from the poor during the Sabbatical Year and repay them after the Sabbatical Year, and Rabbi Yoḥanan’s ruling that this is permitted, as it is not considered commerce with Sabbatical-Year produce. Rav Sheshet raises an objection to this ruling from a baraita: A person may say to his donkey drivers or to his laborers: Go and eat with this dinar, or: Go and drink with this dinar, and he does not need to be concerned that his workers will transgress a prohibition with the money he has given them,
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.