Talmud BavliThe learning on the whole site is dedicated : L'ilui Nishmat Ledicia bat David Banoun
The learning on the whole site is dedicated : L'ilui Nishmat רינה בת לדיסיה
The learning on the whole site is dedicated : L'ilui Nishmat Amram ben Itshak Loubaton
Nazir 50a : Youtube
Daf TubeYoutube
2 video classes :
Nazir Page 50a
Nazir 50a - Guemara
אמר ר' יוסי יאמרו מאיר שכב יהודה כעס יוסי שתק תורה מה תהא עליה א"ר יוסי לא נצרכה אלא למת שאין עליו כזית בשר ועדיין יאמר על אבר ממנו מגלח על כולו לא כל שכן אלא כדאמר רבי יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין הכא נמי בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין רבא אמר לא נצרכה אלא לרוב בניינו ולרוב מניינו שאין בהן רובע עצמות על כזית מת ועל כזית נצל:
ואיזהו נצל בשר המת שקרש ומוהל שהרתיח היכי דמי אילימא דלא ידעינן דדידיה הוא כי קרש מאי הוי אלא דידעינן דדידיה הוא אף על גב דלא קרש אמר ר' ירמיה בסתם אי קרש מוהל הוא לא קרש דלמא כיחו וניעו הוא בעא מיניה אביי מרבה יש נצל לבהמה או אין נצל לבהמה מי אמרינן גמירי נצל דאתי מאדם אבל דאתי מבהמה לא או דלמא לא שנא הניחא למאן דאמר טומאה חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב שפיר אלא למ"ד טומאה חמורה עד לכלב מאי איכא למימר תא שמע המחוהו באור טמא בחמה טהור ואי ס"ד עד לכלב אפי' בחמה נמי אימת ממחי ליה בתר דאסרוח בחמה כיון דאסרח הוה ליה עפר תנן כל הנצוק טהור חוץ מדבש הזיפים והצפיחית
Comments from Rashi on Masechet Nazir Page 50a
ועדיין יאמר על אבר ממנו מגלח . ובלבד שיהא עליו בשר כראוי ואע"פ שאין עליו כזית בשר על מת כולו לא כ"ש: כי אמר ר"מ דעל מת מגלח כי ההיא דאמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל כו' . ובמס' חולין קאי וה"נ בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין יפה יפה אמר ר"מ דמיטמא ואע"פ שאין עליו בשר: ורבא אמר . כי אמר ר"מ ברוב בניינו של מת או ברוב מניינו שאין עליהן כזית בשר ואין בין כולו רובע הקב עצמות דאע"ג דבעלמא לא הוי חשיב לענין טומאת אהל אא"כ שיהא בהן רובע עצמות גבי נזיר הוי חשוב כמת שלם הואיל דאית ביה רוב בניינו או רוב מניינו שהוא מיטמא עליו ומגלח עליהם: שקרש . שנימוח ואח"כ קרש: ומוהל שהרתיח . שיצא מבשר המת כמין מים והרתיח ליקרש ע"י רתיחות שהרתיח דכל הני נצל כבשר המת דמי ונזיר מגלח עליו: נצל . לשון הפרש כמו ויצל אלהים (בראשית לא): היכי דמי אילימא דלא ידעינן . אי ההיא משקה דקרש הוי מן המת כלומר דידעינן ודאי דלאו ממת הוא: כי קרש אמאי מיטמא . הא ידעי' דלאו ממת הוא: ואי מן המת הוא . בודאי אפילו לא קרש אמאי לא מטמא: א"ר ירמיה בסתם . כלומר ספוקי מספקא לן אי דמת הוי אי לא הלכך אי קרש ודאי מגופיה של מת הוא ולא כיחו וניעו ואי לא קרש דלמא כיחו וניעו הוא דהא ליכא כיחו וניעו במת טמא דכל המשקים היוצאים ממת טהורין חוץ מן הדם: כי גמירי . דנצל מטמא ההוא דאתי מאדם אבל נצל דאתי מבהמה לא מטמא כנבלה: או דלמא לא שנא והניחא . דלא איצטריך ליה למיבעי אית ליה נצל או לא אליבא דמ"ד דטומאה חמורה כלומר דטומאת נבלה הוי לעולם כל זמן דחזי לאכילה לגר הלכך כיון דנצל הוא לא חזי לאכילת אדם לא מטמא: אלא למ"ד דטומאה חמורה לעולם הוא עד דמיפסל מאכילת כלב הכא מאי . מי אמרי' כיון דאכתי חזי לאכילת כלב אכתי מטמא כזית נבלה או דלמא כיון דנמוח כעפרא בעלמא דמי ולא מטמא טומאה קלה: עד לכלב . כל זמן שלא תיפסל מאכילת כלב שאינה מוסרחת כ"כ שהכלב אינו רוצה לאוכלה: ת"ש . חלב נבלה שהמחהו באור שהתיכו באור: טמא . דעדיין אוכל ראוי הוא: המחהו בחמה טהור . דפרחה טומאתו: ואי ס"ד דיש נצל לבהמה אפי' המחהו . בחמה ליהוי טמא כי חזר וקרש: לעולם אימא לך דיש נצל לבהמה . והכא היינו טעמא דכי המחהו בחמה טהור דאימת קא ממחי ליה חמה לבתר דאסרח וכיון דאסרח תו לא חזי אפי' לאכילת כלב ומשום הכי טהור ואינו מטמא אפי' בטומאה קלה: תנן התם כל הניצוק טהור . כל משקין שמריקין מכלי אל כלי אע"פ שנטמא תחתון וקילוח יורד משפה לשפה לא נעשה חיבור כדי לטמא העליון: חוץ מדבש הזיפים . מאותו דבש שהוא עבה ויכולין לזייפו לערב בו משקין אחרים וזיפים משמע לשון זיוף כדמפ' במס' סוטה בפ' בתרא (דף מח:): והצפיחית . כמו כצפיחית בדבש (שמות טז) ברישקרי"ש ([[:קטגוריה:{קטן (ברישקי"ש: חלות|{קטן, (ברישקי"ש: חלות]][[קטגוריה:{קטן (ברישקי"ש: חלות]])} בלע"ז והואיל והן עבין נעשה תחתון כמו מחובר לעליון שהקילוח היורד למטה למשקין טמאין נעשה כולו טמא ואפילו העליון אבל דבש שלנו שאינו עב הואיל וצלול הוא ניצוק שבו טהור ככל המשקין:
Comments from Tosafot - Nazir 50a
עדיין . יכול להקשות ולומר על אבר ממנו מגלח כדתנן במתניתין ומיירי דאפילו אין עליו כזית בשר כדתנן פ"ק דאהלות שהאברים אין להם שיעור כל שכן על מת שלם ואכתי מאי קמשמע לן על המת: אלא כדאמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין . [ואית] בו כזית בשר ואבר מאותו נפל אינו מטמא באהל כיון שאין בו גידין דלא מיקרי אבר אלא עצם ובשר וגידין ועל כל המת מגלח אע"פ שאין לו עדיין גידין והא דקאמר הכא כדאמר ר' יוחנן פי' רבינו יצחק דאמתניתין דאהלות אמרה דקתני המת וכזית מן המת דמטמא באהל מוקי לה רבי יוחנן בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין: רבא אמר לא נצרכה אלא לרוב בנינו ולרוב מנינו שאין בהם רובע עצמות . והיינו על המת דקתני במתני' דליכא אבר שלם ולרבותא נקט שאין בהם רובע עצמות דשיעורא דנזיר הוא בחצי קב (אלא לרבותא) דאע"פ שאין בו רובע עצמות הוא מגלח כיון שיש בו רוב הבנין או רוב המנין אבל אם אין בו רוב הבנין או רוב המנין אינו מגלח אא"כ יש בו חצי קב כדאמרינן במתני' דאין מגלח על אהל רובע עצמות ואית ספרים דגרסי לא נצרכה אלא לשדרה וגולגולת שאין בו רובע עצמות והכי נמי בפרקין לקמן (נזיר דף נג. ושם) פריך והאמר רבא לא נצרכה אלא לשדרה וגולגולת שאין בו רובע עצמות ולא מצינו שאמר רבא בעלמא אם לא כאן ולכך הגיהו בספרים כן ולא גרסי' ליה דהיכי מצינן למימר דעל המת דמתני' איירי בשדרה וגולגולת והא קתני במתני' בהדיא ועל השדרה ועל הגולגולת לכך יש לגרוס [אלא] לרוב בנין דלא תניא במתני' בפירוש ומהאי טעמא נמי ניחא אמאי לא משני רבא אמתני' דאהלות כדמשני הכא על המת דקתני התם לרוב בנינו או לרוב מנינו משום דבמתני' דבאהלות קתני בהדיא על רוב בנין או על רוב מנין דמטמא באהל הלכך ליכא לפרושי התם על המת אלא כר' יוחנן וא"כ לר' יוחנן תנא ושייר במתני' רוב בנינו ורוב מנינו אי ס"ל דנזיר מגלח עלייהו: ת"ר איזהו נצל בשר המת שקרש . כך היא ברייתא בשר המת שקרש שנימוח הבשר מתחלה ואח"כ קרש וכן מוהל שהרתיח מוהל היוצא מן המת והרתיחו באור והעלה רתיחות היינו נצל וכזית מטמא באהל: היכי דמי אי לא ידעי' דדידיה הוא . כלומר שאין אנו יודעים אם המוהל הזה מבשר המת שנימוח או מכיחו וניעו שהן טהורים כי קריש מאי הוי היכי מגלח על הספק ואי דידעינן דדידיה הוא ואע"ג דלא קריש נמי ול"ל דקריש כיון דידעינן שהוא מבשר המת: א"ר ירמיה בסתם . כלומר דידעינן דבא מזה המת אבל לא ידעינן מוהל זה מבשרו או מכיחו קירש ודאי מוהל הוא הבא מבשר המת ואי לא קירש כיחו וניעו הוא וה"נ יש לפרש גבי הרתיח דלא ידעינן וכי הרתיח והעלה רתיחות ודאי מוהל הבא מהמת הוא וזהו נצל לא הרתיח כיחו וניעו הוא: יש נצל לבהמה . כזית מן הנבלה שנרקב מאליו ונימוח מי מטמא במגע ובמשא או לאו ולא לענין גילוח דנזיר קבעי: טומאה חמורה . היינו טומאת נבילות לטמא אדם במגע ובמשא: עד לגר . עד שתפסל מלאכול לגר כדכתיב (דברים יד) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה הראויה לגר קרויה נבילה לטמא במגע ובמשא והכא כיון שאינה ראויה לא מטמא וליכא למיבעי מידי אי יש נצל דאפילו אם תימצי לומר דיש נצל לבהמה הכא טהורה כיון דכבר נפסלה מאכילת גר: וטומאה קלה . פי' שאר אוכלין שאינן מטמאין אלא כביצה לשאר אוכלין ומשקין ומטמאין טומאת אוכלין עד שיפסלו מאכילת כלב ומהאי סיומא לא נפקא מידי לסוגיא דידן אלא אגב רישא נקטיה: אלא למ"ד טומאה חמורה עד לכלב מאי . כלומר לדידיה איכא למיבעי מי הוי של בהמה חשיב כבשר נבלה ומטמאה לאדם במגע ובמשא שהרי אכתי ראוי לכלב הוא או לא גמירי נצל בהמה להחשב כבשר ואע"ג דראוי לכלב עפרא בעלמא הוי ואינו מטמא: ת"ש המחהו באור טמא . גבי נבלת עוף טהור מיתניא (חולין דף קכ.) המחהו לשומן של נבלת עוף טהור באור טמא דמשום הכי לא נפסל מלאכול לכלב כדמעיקרא דדרך להמחות שומן באור: בחמה טהור . דכשנימוח בחמה הוא מסריח מחום השמש ואינו ראוי לאכילת אדם ולכך הוא טהור ואי ס"ד יש נצל לבהמה וה"ה לנבלת עוף טהור אפילו בחמה נמי ליטמא דאכתי הוא ראוי לכלב אלא ש"מ דאין נצל ולכך הוא טהור אבל באור מיהא כיון שהמחהו בידים עדיף מנצל דלא הוי אלא כשנרקב ונמחה מעצמו ומשני אימת קא ממחו לבתר דקא מסרח ובתר דאסרח מכח החמה מבאיש למאד דה"ל כעפרא דאף לכלב אינו ראוי ולא דמי לנצל דבהמה שנמחה בלא חמה וראוי אכתי לכלב: תנן התם . בפרק [חמישי] דמכשירין כל הנצוק טהור שאם יצק ועירה משקין טהורים לתוך משקין טמאין מלמעלה למטה לא נטמאו הטהורים דנצוק אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה: חוץ מן דבש הזיפים . בפרק בתרא דסוטה (דף מח:) מפרש רבי יוחנן מאי זיפים דבש שמזייפין אותו לפי שהוא עב יותר מדאי ומשימין בו מים ואינו ניכר רשב"ל אומר על שם מקומו שנאמר זיף וטלם ובעלות וצפיחית כמו כצפיחית בדבש כלומר שרודה אותו מן הכוורת מעורב עם השעוה ובערוך פירש עיסה שמטוגנת בדבש באלו נצוק טמא דמתוך שהוא עב [הרבה] חשיב אוכל וכאילו העליון והתחתון מעורבין יחד זה בזה ולכך הנצוק הוי חיבור:
Nazir 50a - Mishnah translated into english
Rabbi Yosei said: Now they will say: Meir is dead, Yehuda is angry, and Yosei remained silent and did not respond. If so, what will become of the Torah? Rabbi Yosei therefore said: It is not necessary to teach that a nazirite must shave for impurity imparted by a corpse, but only that he must shave even for impurity imparted by a corpse upon which there is not an olive-bulk of flesh. The Gemara asks: But one could still say: If he must shave for impurity imparted by a limb from a corpse, even if it is less than an olive-bulk, as stated in the mishna, is it not all the more so that he must shave for impurity imparted by all of a corpse, even if it does not contain an olive-bulk of flesh?
Rather, the mishna should be explained as Rabbi Yoḥanan said, with regard to a different issue: It is necessary only for a miscarried fetus whose limbs had not yet become joined to its sinews. Here too, one can say that the mishna’s statement that a nazirite must shave for impurity imparted by a corpse is referring to a miscarried fetus whose limbs had not yet become joined to its sinews. Although it does not impart impurity through one of its limbs, as the limbs lack sinews and bones, this corpse itself does impart impurity.
Rava said a different explanation: This ruling is necessary only for the majority of the structure or the majority of the number of bones of a very small corpse, despite the fact that together they do not contain a quarter-kav of bones. Since these bones comprise the majority of the structure or the majority of the number of bones of a corpse, they have the status of a whole body. This halakha could not have been derived from the measure of impurity of part of the body, as this corpse is very small.
§ The mishna taught: A nazirite shaves for impurity imparted by an olive-bulk of a corpse and for impurity imparted by an olive-bulk of fluid. The Gemara explains: And what is fluid? This is referring to flesh of the corpse that liquefied and subsequently congealed, and liquid [mohal] from the corpse that began to boil and then hardened.
The Gemara asks: What are the circumstances in which the congealment is a determinative factor in the imparting of impurity? If we say that we do not know that the substance with which the nazirite came into contact is from the corpse, even if it congealed, what of it? Rather, you will say that we know that it came from the corpse. But then the nazirite should be impure even though it has not congealed.
Rabbi Yirmeya said that this is referring to an unspecified substance that is definitely from the corpse but is not necessarily a substance that imparts impurity. One therefore examines the substance: If the substance eventually congeals, it is liquid from the corpse, which imparts impurity; if it does not congeal, perhaps it is his phlegm and his spittle, which do not impart impurity.
§ With regard to the impurity of fluids from a corpse, Abaye raised a dilemma before Rabba: Is there the category of fluid with regard to animals, or is there no category of fluid with regard to animals? In other words, does fluid from an animal carcass impart impurity like the animal carcass itself or not? The Gemara explains the two sides of the dilemma: Do we say that it is learned as a tradition that fluid that comes from a person is impure but fluid that comes from an animal is not impure? Or perhaps it is no different, as fluid from a corpse is always considered like the flesh itself?
The Gemara comments: This works out well according to the one who says that a carcass imparts impurity by a severe impurity, through contact and carrying, only until the carcass becomes inedible for a stranger, i.e., in order impart impurity it must be fit for human consumption. And the carcass imparts impurity by a light impurity that imparts impurity on food through contact until the carcass become inedible for a dog. According to this opinion, it is well, as the halakha of fluid certainly does not apply to an animal, since meat that has liquefied is no longer fit for human consumption.
However, according to the one who says that a carcass imparts impurity by a severe impurity until it becomes inedible for a dog, what is there to say? Since fluids from an animal carcass are presumably fit to be eaten by a dog, the above dilemma as to whether it is impure remains pertinent.
The Gemara answers: Come and hear a resolution from the Tosefta (Zavim 5:9): The fat of an animal carcass that someone liquefied in fire is still impure. However, if it melted in the sun, which impairs its taste, it is pure. And if it enters your mind that according to the opinion that a carcass imparts impurity until it becomes inedible for a dog the impurity of fluids does apply to an animal carcass, if so, even fat that dissolved in the sun should also be impure. Even if its taste is spoiled, it remains edible for a dog.
The Gemara answers: When does this fat liquefy? After it has putrefied, which is why it was thrown out, at which point it melted in the sun. However, once it putrefied, it had already become like dust and lost any status of ritual impurity it once had. Once it has melted, it is no longer edible for a dog. Consequently, this source provides no proof.
§ The Gemara discusses a related issue. We learned in a mishna (Makhshirin 5:9): Anything that is poured remains ritually pure. In other words, if one pours liquid from one vessel into another, the stream of liquid is not considered to connect the two vessels. Consequently, if the upper vessel and its contents are pure, they do not become impure even if the lower vessel into which the liquid is poured is impure. The stream of liquid does not link them in this manner.
The mishna adds: This is the case for all liquids except for zifim honey, a very thick type of honey, and batter, e.g., flour mixed with honey. Since these substances are highly viscous, they are not considered liquids. Rather, they are a kind of soft solid food, which means that they are a single unit that links the two vessels with regard to impurity.
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.