Tractate Oholot - Chapter 7 - Mishnah 6

הָאִשָּׁה שֶׁהִיא מַקְשָׁה לֵילֵד, מְחַתְּכִין אֶת הַוָּלָד בְּמֵעֶיהָ וּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ אֵבָרִים אֵבָרִים, מִפְּנֵי שֶׁחַיֶּיהָ קוֹדְמִין לְחַיָּיו. יָצָא רֻבּוֹ, אֵין נוֹגְעִין בּוֹ, שֶׁאֵין דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נָפֶשׁ:

יצא רובו, של ולד. ומשיצא רוב ראשו שהוא משתצא פדחתו אין נוגעים בו:

שאין דוחים נפש. הולד. מפני נפש. האשה:

מחתכין את הולד במעיה. דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להרגו ולהציל את אמו רש"י פ"ח דסנהדרין דף עב. ועיין מה שכתבתי במשנה ג פ"ה דנדה [ד"ה וההורגו]:

יצא רובו. כתב הר"ב ומשיצא רוב ראשו כו'. כדתנן במשנה ה' פ"ג דנדה:

שאין דוחין נפש מפני נפש. וא"ת מעשה דשבע בן בכרי. הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש. התם משום דאפילו לא מסרוהו לו. היה נהרג בעיר כשיתפסנה יואב. והן נהרגים עמו. אבל אם היה הוא ניצל. אע"פ שהן נהרגים לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן א"נ משום דמורד במלכות הוי והכי מפרש לה בתוספתא *)[דתרומה] רש"י שם בסנהדרין והר"ש בספ"ח דתרומה כתב דבירושלמי מוכח דאם יחדו מוסרי'. ואפי' אינו חייב מיתה וזה מן הדין אבל מדת חסידות שלא למסור: