Tractate Oholot - Chapter 18 - Mishnah 1

Tractate Oholot - Chapter 18 - Mishnah 1

כֵּיצַד בּוֹצְרִים בֵּית הַפְּרָס. מַזִּים עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים, וְשׁוֹנִים וּבוֹצְרִים וּמוֹצִיאִים חוּץ לְבֵית הַפְּרָס, וַאֲחֵרִים מְקַבְּלִים מֵהֶם וּמוֹלִיכִים לַגָּת. אִם נָגְעוּ אֵלּוּ בָאֵלּוּ, טְמֵאִים, כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אוֹחֵז אֶת הַמַּגָּל בְּסִיב, אוֹ בוֹצֵר בְּצוֹר וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַכְּפִישָׁה וּמוֹלִיךְ לַגָּת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּכֶרֶם הַנַּעֲשָׂה בֵית הַפְּרָס. אֲבָל נוֹטֵעַ בֵּית הַפְּרָס, יִמָּכֵר לַשּׁוּק:

Comments from Bartenura on Masechet Oholot - Chapter 18 - Mishnah 1

כיצד בוצרין בית הפרס. ויהיו הענבים שגדלו בו טהורים:

מזין על האדם ועל הכלים. בשלישי:

ושונין. בשביעי:

ומוציאין חוץ לבית הפרס. ואע״ג דהבוצר לגת הוכשר לקבל טומאה והוא משמונה עשר דבר שגזרו ביום, הני מילי לטומאה דאורייתא, אבל לטומאת בית הפרס דרבנן היא לא חשבינן לה הכשר. ומשום הכי נקט ותני מזין על האדם ועל הכלים כדי שיהיו טהורים מטומאה דאורייתא, ואע״פ שחוזרין ומיטמאין בבית הפרס בשעת בצירה, תו לא מיטמו ענבים בנגיעתם משום טומאת בית הפרס כל כמה דלא הוכשר הכשר גמור:

ואחרים. שלא נכנסו בבית הפרס:

מקבלין. מן הבוצרים:

ומוליכין לגת. בכלים אחרים. אבל הבוצרים אין מוליכין אותם לגת, לפי שהגת מלא משקין ומתכשרי בהו הכשר גמור:

ואם נגעו אלו ואלו טמאים. המקבלים ומטמאין כל הענבים. שהאדם שנטמא בבית הפרס נעשה אב הטומאה ומטמא אדם וכלים:

בית שמאי אומרים אוחז את המגל. דסברי הבוצר לגת הוכשר אפילו לטומאת בית הפרס, ומשום הכי צריך שיאחז המגל שהוא בוצר בו בסיב של דקל דלא מקבל טומאה:

או בוצר בצור. והוא אבן חדה, דלאו כלי היא:

ונותן לתוך כפישה. כלי גדול שכובשים בו זיתים, דלאו בת קבולי טומאה הוא:

ומוליך לגת. אפילו הוא עצמו. דכיון דזהיר ואית ליה היכרא שמניח בכפישה לא נגע:

במה דברים אמורים בכרם הנעשה בית הפרס. שהיו גפנים ואילנות נטועים בו קודם שנעשה בית הפרס. אבל הנוטע לכתחילה בבית הפרס, ימכר לשוק. דקנסינן ליה, מפני שלא היה לו ליטע בבית הפרס. ואין הלכה כר׳ יוסי:

Comments from Tosefot Yom Tov on Masechet Oholot - Chapter 18 - Mishnah 1

מזין על האדם כו'. פי' הר"ב כדי שיהיו טהורים מטומאה דאורייתא. וז"ל הר"ש שאם היו הבוצרים טמאים טומאה דאורייתא מיטהרין ממנה כו' ומשמע דהיינו אם היו טמאים דאורייתא. אבל הטהורים א"צ להזיה כלל. ופשטא דמתני' לא משמע הכי. אלא פסיק ותני מזים כו' ושונים כו'. והראב"ד בפי"א מהל' טומאת אוכלין [הלכה ה'] כתב דיין היוצא מאלו הענבים שבבית הפרס. אינן טהורין לאוכלי טהרות. אבל הם ספק. ומפני מה מזין על הבוצרין. כדי שלא לטמא חולין שבא"י בידים. לפיכך מטהרין אותן מטומאה ודאית. ע"כ. והשתא ניחא קצת דלהכי פסיק ותני מזין כו'. לומר שצריכין טהרה מטומאה ודאית כי היכי דלא לטמויי בידים. אע"פ שהן כבר טמאין מספק. אבל להרמב"ם [שם] לעולם מזין כו'. אפי' על הטהורים ודאי. וכתב הטעם. כדי להכיר שאין מקילין בטומאת בית הפרס. אלא מפני שהוא ספק:

ואם נגעו אלו באלו כו'. והר"ב העתיק. אלו ואלו. ופי' הבוצרים נגעו באחרים כו'. וגם גי' הר"ש. אלו ואלו. אבל כתב דאין לפרש שנגעו אלו ואלו בוצרים במקבלים. חדא דמלתא דפשיטא הוא. ועוד דא"כ ה"ל למתני אלו באלו. ומפרש ואם נגעו אלו ואלו כל הבוצרים נגעו בענבים. טמאים כל הענבים. כדתניא בתוספתא בצר בית הפרס זה. לא יבצור בית הפרס אחר ואם בצר טמא. אלו דברי ב"ה. כלומר דחשבינן ליה [*זהו פי' המשנה] כטהור לגבי ענבים שבצר הוא. ולא לענבים שבצר חבירו [דה"נ] נחשב [זהו [פי'] התוספתא] כטהור לענביס של בית הפרס זה. ולא לענבים של בית הפרס אחר. וכדפרישית בענבים שלא הוכשרו הכשר גמור. ונוגע בענבים שבצר חברו. דומה לנוגע בענבים של בית הפרס אחר. אע"פ שהמקבלים מערבים הכל. דה"נ מערבים של בית הפרס זה. בשל בית הפרס אחר. כיון דטהורים עכ"ל. וזה שהקשה דמלתא דפשיטא הוא. לא קשיא דטובא קמ"ל. דאע"פ שנחשבם כאילו אינם מוכשרים ורשאין לבוצרן היינו כל עוד שהן בבית הפרס. אבל מכשיצאו חוץ לבית הפרס. יש להן דין הבוצר לגת שנחשבם מוכשרים. וז"ל הרמב"ם. ואמרו אלו הענבים בלתי מוכשרים כל זמן שיהיו בבית הפרס. וכאשר יצאו חוץ לבית הפרס הוסר ההכרח. ונשאר בהכשר. כמו שגזרו על בוצר לגת. ולזה כאשר יגעו הטהורים. אשר ישאו הענבים לגת [באשר] יבצרו אשר הם נטמאו טומאת בית הפרס. נטמאו ויטמאו הענבים שהם מוכשרים כמו שבארנו. ע"כ. אך הוא העתיק בחבורו [שם] ואם נגעו אלו באלו:

ונותן לתוך הכפישה. דבשעת בצירה הכפישה תחת האשכול ככלי ונופל בה. הר"ש:

הכפישה. פי' הר"ב דלאו בת קבולי טומאה הוא. ועיין במשנה ו פ"ה [בפי' הר"ב]:

ימכר לשוק. פי' הר"ב דקנסינן ליה כו'. וכ"כ הר"ש. וכלומר שלא יוכל לבצרן בטהרה. אבל כשמוכרן לשוק ודאי דטהורין הן. שלא גזרו אלא על הבוצר לגת. וכדפי' הר"ב במשנה ד פרק בתרא דטהרות. וכן פי' הרמב"ם בכאן. כאשר יבצור לגת. הנה הוא מוכשר [ליטמא] אבל יבצור למכור לשוק לאכילה אשר אינו מוכשר: