Tractate Oholot - Chapter 3 - Mishnah 7

טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח, מְרֻבָּע, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה, וְחוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה. כֵּיצַד. בִּיב שֶׁהוּא קָמוּר תַּחַת הַבַּיִת, יֶשׁ בּוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח וְיֵשׁ בִּיצִיאָתוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בְתוֹכוֹ, הַבַּיִת טָהוֹר. טֻמְאָה בַבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר, שֶׁדֶּרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס. יֶשׁ בּוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בִּיצִיאָתוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח, הַטֻּמְאָה בְתוֹכוֹ, הַבַּיִת טָמֵא. טֻמְאָה בַבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר, שֶׁדֶּרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס. אֵין בּוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בִּיצִיאָתוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בְתוֹכוֹ, הַבַּיִת טָמֵא. טֻמְאָה בַבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָמֵא. אֶחָד חוֹר שֶׁחֲרָרוּהוּ מַיִם אוֹ שְׁרָצִים, אוֹ שֶׁאֲכָלַתּוּ מַלַּחַת, וְכֵן מִרְבָּךְ שֶׁל אֲבָנִים, וְכֵן סְוָאר שֶׁל קוֹרוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל אֹהֶל שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי בִּידֵי אָדָם, אֵינוֹ אֹהֶל. וּמוֹדֶה בִשְׁקִיפִים וּבִסְלָעִים:

טפח על טפח על רום טפח. דף שהוא רחב טפח על טפח וגבוה מן הארץ טפח, ומאהיל על כזית מן המת ועל הכלים, מביא את הטומאה על הכלים:

מרובע. שאם היה רחבו פחות מטפח אע״פ שהיה ארכו שני טפחים, לא אמרינן שים מה שיתר על ארכו ברחבו ורבעהו, להכי קתני מרובע, שצריך שיהא ברחבו טפח ובארכו טפח:

כיצד. כלומר כיצד חוצץ בפני הטומאה:

ביב שהוא קמור. חפירה בקרקע ומקורה, והיינו קמור, ושם יורדים שופכים שבבית ומשם יוצאים לרשות הרבים:

יש בו פותח טפח. דהיינו טפח על טפח ברום טפח בביב עצמו:

וביציאתו. בפתח הביב שממנו יוצאין המים לרשות הרבים:

טומאה בתוכו. כזית מן המת בתוך הביב. דכזית מן המת פתחו בטפח:

הבית טהור. שהטומאה יוצאה דרך פתח הביב היוצא לרשות הרבים. והיינו דקתני חוצץ בפני הטומאה:

טומאה בבית מה שבתוך הביב טהור. דאין דרך טומאה להכניסה דרך פתח הביב, שדרך הטומאה להוציאה דרך פתח הבית ולא להכניסה לביב:

ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא. דטומאה עולה מן הביב לבית כיון שאין לה דרך לצאת דרך פתח הביב היוצא לרשות הרבים, דכל פחות מטפח אין הטומאה יוצאה:

אין בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח. לחנם נקט ואין ביציאתו פותח טפח, דכיון דאין בו פותח טפח, על יציאתו לא חיישינן, דכאילו אין שם חלל כלל דמי והרי הביב נחשב כקרקע הבית, ואמרו חכמים כל אשר באוהל יטמא, לרבות קרקעיתו של בית כמוהו עד התהום:

אחד חור שחררוהו מים. האי פותח טפח שמביא את הטומאה, לא שנא אם נעשה החור הזה על ידי מים או שנקבוהו שרצים:

או שאכלתו מלחת. לשון ארץ מלחה. כמין עפר לבן דומה למלח ומתאכל ונופל ונעשה חור מאליו:

מרבך של אבנים. אבנים גדולות ערוכות וסדורות זו על זו, ופעמים שהאחת סדורה על גבי שתים והתחתונות מפורדות זו מזו ויש שם אוהל טפח:

מואר של קורות. קורות ערוכות זו על זו ועומדות לבנין, ופעמים שיש ביניהן אוהל טפח:

כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אוהל. דיליף אוהל אוהל ממשכן, מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם:

בשקיפים. תרגום סעיפי הסלעים, שקיפי כפייא:

ובמלעים. בנקיקי הסלעים. ושקיפי ונקיקי הסלעים אחד הן, אלא שזה נעשה על ידי מטר וזה נעשה מאליו. ואע״ג דלא נעשו בידי אדם מודה בהם רבי יהודה, דלא יליף גזירה שוה דאוהל אוהל ממשכן אלא לפותח טפח בלבד, אבל ביותר מטפח, כגון מלא אגרוף, אמרינן בסוכה [ריש] פרק הישן. דמודה רבי יהודה שאפילו נעשה מאליו מביא את הטומאה. וכן בשקיפים ובסלעים. ואין הלכה כרבי יהודה:

טפח על טפח על רום טפח. פי' הר"ב דף שהוא רחב כו' וגבוה טפח ומאהיל. וצריך שיהא החלל [פנוי] טפח שאל"כ והטומאה ממעטת את החלל טפח טומאה רצוצה היא ואינה מביאה ואינה חוצצת. הראב"ד רפי"ב מהט"מ וכך דקדק הר"ב בלשונו שבפי' מ"ה פ"ו:

כיצד. ל' הר"ב כלומר כיצד חוצץ בפני הטומאה. אבל לא אתי לפרושי כיצד מביא את הטומאה הר"ש. ועיין בדבור אחד חור כו' ומ"ש שם:

קמור. פי' הר"ב מקורה. וחבירו כבש כשב שמלה שלמה. ובעירובין פ"ח מ"ט פירש הר"ב קמור כמין כיפה מכוסה כו' ולפי זה יש טעם בדבר שלפי שאין זה הקירוי כשאר קירוי לפיכך נתחלף השם באותיותיו:

הטומאה בתוכו הבית טמא. עיין במ"ב פ' דלקמן דר"י פליג:

אין בו פותח טפח כו'. כתב הר"ב והרי הביב נחשב כקרקע הבית וכו'. לרבות קרקעיתו וכו'. לא שהקרקע עצמה טמא עד התהום דמה טומאה שייך בקרקע עולם. אלא לרבות הטמון בתוך הקרקע עד התהום. וז"ל הרמב"ם שכל מה שבקרקעית הבית [טמון] וכו'. וכתב מהר"ם מה שבתוכו טמא דכלים שבתוכו כאילו הן בבית. ואף ע"פ שהן מכוסי' בעפר. לא הוו ככלי חרס המוקף צ"פ אלא כאוכלין שגבלן בטיט דלא חייץ הטיט בפני הטומאה. כדאמרי' בפ"ק דזבחים [דף ג ע"ב] נ"ל. ע"כ:

אחד חור שחררוהו מים כו'. פירש הר"ב האי פותח טפח שמביא את הטומאה כו' ואתי שפיר דמפרש נמי למביא את הטומאה. אלא שקצת קשה שהיה למתניתין עצמה *)לסיים הכי בבבא זו. והל"ל אחד חור כו'. וכן מרבך כו' מביא את הטומאה. ועוד אי הכי מאי דוחקיה להר"ב לפ' בכיצד כלומר כיצד חוצץ כו' כיון דהשתא מפרש נמי לכיצד מביא. וא"כ כיצד קאי שפיר אתרוייהו. איברא דהרמב"ם מפרש לענין מביא. אבל היא לא פירש כיצד כלומר כיצד חוצץ כו'. והר"ש שמפרש כן בכיצד דכלומר כיצד חוצץ כו'. הוא מפרש בכאן חור שחררוהו מים בין יהא זה הביב ע"י מים כו' כך דינו. ולפיכך הר"ב שכתב לעיל בכיצד. כפירוש הר"ש. ובכאן מפרש בחור כדברי הרמב"ם. לא דק:

שחררוהו מים. כגון בשפה גבוהה על נהר והמים חוטטין מתחתיה ונכנסין ועושין נקב ארוך או שרצים כגון חולדות ואישות. רש"י רפ"ב דסוכה:

מרבך של אבנים. פירש הר"ב אבנים גדולות כו' וכן לשון רש"י שם. ויתכן בעיני שהוא שם מורכב מן מורביות דמשנה ה פ"ג דשביעית. ומן נדבכים די אבן גלל דעזרא ו. וזה דבשביעית מיירי באבנים שעודן מחוברים במחצב. ונקראים מורביות. ודעזרא מיירי בקבועים בבנין. והנך דהכא מיירי כשהן חצובים מן המחצב ועדיין לא הוקבעו בבנין. ולפיכך מורכב משמות אשר בארץ ואשר בבנין. והרמב"ם כתב מרבך של אבנים. אבנים מסודרות קצתן על קצתן. וכן [פירשו] ג"כ מרבכת תביאנה שהוא מענין סדור. ובנא"י מענין צבירה. ונא"י נ"ל עיקר כמ"ש כבר ברפ"ז דמנחות [ד"ה ורבוכה]. ויהיה ג"כ לשון רבוי. כמו שפירשתי בשביעית בשם מורביות. אלא שאני מוסיף לתת טוב טעם בהרכבתו עם הכ"ף:

וכן סואר של קורות. לשון הר"ש ואית דאמרי צברי קורות. והרמב"ם העתיק בפירושו סואר [פירוש חבילות קורות] ובחיבורו רפי"ג מהט"מ כלל למרבך וסואר. וכתב או שצבר אבנים או קורות כו':

רבי יהודה אומר כל אהל שאינו נעשה בידי אדם אינו אהל. כתב הר"ב דיליף אהל אהל ממשכן. כתיב הכא (במדבר י״ט:י״ד) זאת התורה אדם כי ימות באהל וכתיב התם (שמות מ׳:י״ט) ויפרש את האהל על המשכן. ורבנן אהל אהל ריבה [אהלים טובא כתיבי בפ' פרה לרבות אף העשוי מאליו] גמרא בסוכה רפ"ב. וכתבו התוס' וא"ת אי ממשכן יליף אפילו עשוי בידי אדם נמי לא יביא הטומאה אלא פשתן. כדאשכחן בפרק במה מדליקין. [כדפירש הר"ב שם משנה ג] וי"ל דכל המאהילים דמטמאים ילפינן בספרי בפ' פרה. בקל וחומר ממצורע. דתניא מנין לעשות שאר המאהילים. כאהל. אמרת מה מצורע הקל. עשה בו כל המאהילים כאהל. מת החמור לא כ"ש. דלגבי מצורע כתוב מושבו. ודרשינן בת"כ מושבו טמא. מכאן אמרו הטמא יושב תחת האילן וטהור עובר. טמא. וא"ת א"כ כי לא עביד נמי בידי אדם נילף בק"ו ממצורע. וכ"ת א"כ גז"ש מאי אהניא. הא איצטריכא ליה לדרשא דפרק במה מדליקין דכל היוצא מן העץ כו'. וי"ל דמושבו לא משמע לא ריבוי ולא מיעוט לענין שאינו עשוי בידי אדם. ולר"י דמעטיה רחמנא גבי מת. ילפינן מצורע הקל בק"ו ממת דלא מטמא ולרבנן לא מחלק לא הכא ולא הכא. ואע"ג דסתם [*ספרי] ר' יהודה. אתיא שפיר ההיא דאילן כר"י. דהא מודה בכמלא אגרוף. וא"ת כיון דשאר המאהילים ילפינן במת ק"ו ממצורע. א"כ נימא דיו. [כדתנן בפ"ב דב"ק] [מ"ה] ולא תטמא עוברים. כמו קוברי המת שהיו עוברים באכסדרה [דתנן לקמן פ"ו משנה ב] ויש שם כלים. דמצורע עובר אינו מטמא באהל. כדתנן במסכת נגעים פי"ג [משנה ז] ר"ל דק"ו זה אינו אלא גלוי מלתא בעלמא הוא. דלא ילפינן ממשכן למעוטי שאר המאהילים ע"כ:

ומודה בשקיפים ובסלעים. כתב הר"ב דר"י מודה בכמלא אגרוף. וכן בשקיפים. כלומר שיש בהם חור גדול. וכן פירש הרמב"ם. וכך הוא בסוגיא בפרק הישן ושיעור מלא אגרוף תנן במשנה י"ב פי"ז דכלים. וכתבו הר"ב לקמן רפי"ג:

ובסלעים. פי' הר"ב בנקיקי הסלעים. הכי תניא בהדיא בברייתא רפ"ב דסוכה. ובהכי מתרץ מהר"ם דלא מייתי התם ממתניתין. משום דמתניתין הוה משמע שקיפים וסלעים חלולים חלולים גדולים ראוים לדירת אדם. אבל נקיקי סלעים הן חורים קטנים. ע"כ: