Tractate Oholot - Chapter 17 - Mishnah 5

שָׂדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ, וּבָנָה בָהּ בַּיִת וַעֲלִיָּה עַל גַּבָּיו, אִם הָיְתָה פִתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד פִּתְחוֹ שֶׁל בַּיִת, עֲלִיָּה טְהוֹרָה. וְאִם לָאו, עֲלִיָּה טְמֵאָה. עֲפַר בֵּית הַפְּרָס וַעֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּא בְיָרָק, מִצְטָרְפִין כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּהְיֶה בְמָקוֹם אֶחָד כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִין. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ אִגְּרוֹת בָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם לִבְנֵי כֹהֲנִים גְּדוֹלִים, וְהָיוּ בָהֶם כִּסְאָה וּכְסָאתַיִם חוֹתָמוֹת, וְלֹא חָשׁוּ לָהֶם חֲכָמִים מִשּׁוּם טֻמְאָה:

עליה טהורה. ממה נפשך, אם הקבר בתוך הבית, הבית טמא והעליה טהורה. ואם הקבר תחת אסקופת פתח הבית, טומאה נכנסת לבית ועליה טהורה. אבל כשאין פתח העליה מכוון כנגד פתח הבית, חיישינן דלמא קאי קבר תחת הכותל מכוון כנגד פתחה של עליה, ובוקעת הטומאה עד שמגעת לפתחה של עליה, ונכנסת לעליה דרך הפתח:

ועפר חוצה לארץ. כלומר או עפר חו״ל. דארץ העמים ובית הפרס תרוייהו מטמו במגע ובמשא:

שבא בירק. כגון אגודה של ירק שיש בה קלחים הרבה שנעקרו בגושיהן, ובכל קלח בפני עצמו ליכא עפר כחותם המרצופין שהוא שיעור הגוש לטמא:

חותם המרצופין. אמתחות של עור כעין שקין שהולכי דרכים נותנים כליהם בתוכם וחותמים עליהם בחותם של טיט:

כסאה וכסאתים חותמות. של טיט. והאי עובדא מייתי רבי יהודה לסיועי לרבנן דלסאה וסאתים מעפר שבא מחוצה לארץ לא חששו, הואיל ולא היה בחותם אחד בפני עצמו כחותם המרצופין. והלכה כחכמים:

שדה שאבד קבר בתוכה. טמא במגע ובמשא ובאהל. כדתנן בפ' דלקמן משנה ג:

עלייה טהורה. פי' הר"ב ממ"נ אם הקבר בתוך הבית כו'. ואל יקשה עליך מה שאמרנו בפ"ז טומאה בתוך הכותל כל העליות שע"ג אפי' הן עשר טמאות דהתם בכותל והכא תחת הכותל לפי שהבית הוא אהל על הקבר. והעליי' אהל אחר למעלה מזה האהל. הרמב"ם בנא"י. ומ"ש הר"ב ואם הקבר תחת אסקופת פתח הבית כו'. הנה המשקוף אשר לבית יאהיל עליו ויהיה [משקוף העליי'] אהל על אהל. הרמב"ם. וכ' מהר"ם נ"ל דמכוון דקאמר לא אתא לאפוקי אלא אם פתח עלייה עודף על פתח הבית מכאן או מכאן אבל אם פתח הבית רחב הרבה יותר משל עלייה לכל צד ה"נ עלייה טהורה לכל צד. ע"כ:

ועפר ח"ל. עיין בפי' הר"ב במשנה ג פ"ב:

כחותם המרצופין. פי' הר"ב שהוא שיעור הגוש לטמא. כדתניא בבכורות פרק הלוקח בהמה (בכורות דף כב) הר"ש:

ולא חשו להם חכמים. ובנוסחת ארץ ישראל מצאתי שנמחק חכמים. וגם הרמב"ם בפרק י"א מהט"מ. לא העתיק. אלא ולא חשו להם משום טומאה: