Tractate Oholot - Chapter 3 - Mishnah 3

נִשְׁפַּךְ בָּאֲוִיר, אִם הָיָה מְקוֹמוֹ קְטַפְרֵס וְהֶאֱהִיל עַל מִקְצָתוֹ, טָהוֹר. הָיָה אַשְׁבֹּרֶן, אוֹ שֶׁקָּרַשׁ, טָמֵא. נִשְׁפַּךְ עַל הָאַסְקֻפָּה וְהִיא קְטַפְרֵס, בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עָלָיו, טָהוֹר. הָיָה אַשְׁבֹּרֶן אוֹ שֶׁקָּרַשׁ, טָמֵא. כֹּל שֶׁבַּמֵּת, טָמֵא, חוּץ מִן הַשִּׁנַּיִם וְהַשֵּׂעָר וְהַצִּפֹּרֶן. וּבִשְׁעַת חִבּוּרוֹ, הַכֹּל טָמֵא:

נשפך באויר. בתוך הבית:

אם היה מקומו קטפרס. אם המקום שנשפך בו הדם היה מדרון:

והאהיל. אדם על מקצתו:

טהור. דקטפרס אינו חיבור:

היה אשבורן. מקום המכונס כמו בתוך גומא: או שקרש הדם ואפילו קטפרס, הוי חיבור וטמא, ואפילו האהיל על קצתו:

נשפך על האסקופה. כמין אצטבא שלפני פתח הבית:

והיא קטפרס בין מבפנים. שמשפע לצד פנים:

בין מבחוץ. שמשפע לצד חוץ:

והבית מאהיל. על מקצתו, טהור כל מה שבבית מטומאת אוהל, אע״פ שסופו של דם לירד לפנים, דאינו חיבור:

חוץ מן השינים והשער והצפורן. דכתיב (במדבר י״ט) בעצם, מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף, אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף. יצאו שינים שלא נבראו עמו, יצאו שער וצפורן שגזען מחליף:

נשפך באויר כו' והאהיל על מקצתו. פירש הר"ב נשפך באויר בתוך הבית והאהיל אדם על מקצתו. ותמיהני שכיון שבתוך הבית נשפך. הרי הבית מאהיל על האדם ועל הטומאה כולה ויטמאהו לאדם. מאי אמרת דמיירי שגם הבית אינו מאהיל אלא על מקצתו. א"כ למאי אצטריך לפרושי והאהיל אדם. ה"ל לפרש והאהיל הבית. וקמ"ל דטהור מה שבתוך הבית. וכמו שמפרש הר"ב עצמו בבבא שנייה. והרמב"ם מפרש כן אף בכאן. שכתב והאהיל רמז אל הבית. ר"ל כאשר האהיל הבית על מקצתו הבית טהור. וידוע כי כאשר אמרנו הבית טהור הכונה שלא יטמא מה שבתוכו מאדם וכלים ע"כ. כלומר דכל היוצא מן העץ. אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן. כדתנן בבמה מדליקין [מ"ג]. אבל בחבורו פ"ד מהט"מ כתב דם שנשפך באויר כו' והאהיל המאהיל כו'. ויש לפרש דמפרש באויר שלא תחת שום אהל אלא באויר מגולה וכן נכון לפי משמעות המשנה כהאי גונא דתנן בריש פרק דלקמן. מגדל שהוא עומד באויר. ועיין עוד בסמוך. ושוב ראיתי למהר"ם שכתב וז"ל נשפך באויר. פירוש בחצר שאין עליו גג. עד כאן:

נשפך על האסקופה והוא קטפרס כו'. לשון הראב"ד קשיא לי מכדי קטפרס מפזרו ומטהרו מאי שנא אסקופה דנקט. אפילו בתוך הבית נמי כלים הבאים שם לאחר שפיכה טהורים. ואולי נאמר משום כלים דקודם נקט לה. שאם נשפך בתוך הבית טמאים משעת כניסת הטומאה לבית. אבל על האסקופה אפשר שלא נכנס [*אלא] דלאו בחבור אפילו שעה אחת ע"כ. וזה מסייעני למה שכתבתי דלהרמב"ם בחבורו. רישא לאו בנשפך בבית כלל מיירי. שהרי דברי הראב"ד סמוכים על דברי הרמב"ם. ואי איתא דהרמב"ם מפרש הרישא שנשפך בבית. וכמ"ש בפירושו. א"כ ודאי צ"ל דמיירי נמי בכה"ג שלא נכנס [*אלא] דלאו בחבור. אפילו שעה אחת. ולא קשיא מאי שנא אסקופה דנקט. דהא אין הכי נמי דנקט גם כן בית. ותרי גווני נקט נשפך בבית והאהיל במקצת. ונשפך באסקופה והאהיל מקצת:

בין מבפנים בין מבחוץ. פירש הר"ב בין שמשפע לצד פנים בין שמשפע לצד חוץ. וכ"פ הר"ש ואע"ג דהוה זו ואצ"ל זו אשכחן נמי כה"ג בריש הוריות כמ"ש שם. ולפי פירוש הרא"ש שכתב הכ"מ [בפ"ד מהט"מ] ניחא. וז"ל בין מה שיש מן האסקופה לתחת תקרת הבית בין מה שיש ממנה לחוץ כולה מקום מדרון והדם נשפך על כולה. נמצא מקצתו תחת האהל ומקצתו חוץ לאהל הבית טהור. דאין קטפרס חבור:

חוץ מן השינים כו'. פי' הר"ב דכתיב בעצם כו' אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף. גמ' פ"ז דנדה דף נה. ופריך והרי בשר דגזעו מחליף. אמר מר בר רב אשי בשר נעשה מקומו צלקת. פירש"י צלקת. כלומר רושם נראה בה חריץ או גומא ואין כולו חוזר אבל שער וצפורן אין נטילתן ניכר ע"כ. ועיין [מ"ש] בפרק דלעיל מ"ב ובריש משנה ב פ"ט דחולין:

ובשעת חבורו הכל טמא. שהנוגע או מאהיל עליהם הוא נוגע או מאהיל על המת דהוי יד לטומאת המת תוס' פ"ז דנזיר דף נא. ועיין בפירוש הר"ב במשנה דלקמן ומ"ש שם. והר"ש כתב ספרי זוטא הנוגע במת פרט לנוגע בשיניו ובשערו ובצפרנו בזמן שפירשו יכול שאני מרבה בזמן שהן מחוברין ת"ל יטמא ע"כ. ונראה דהא דפורט לשיניו כו' נמי מדרשא דבעצם הוא דמפיק להו: