Tractate Oholot - Chapter 15 - Mishnah 9

חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִים טְהוֹרִים וּמֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל, וַעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לְקֶבֶר, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהֶחָבִית וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין. בְּהֵמָה שֶׁעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לְקֶבֶר, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֹּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים אֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם גּוֹלֵל:

הנוגע בה. כל זמן שהיא גולל:

טמא טומאת שבעה. דכתיב (במדבר י״ט) וכל אשר יגע על פני השדה, לרבות גולל ודופק:

והחבית והמשקין טהורים. דכלי חרס המוקף צמיד פתיל טהור מליטמא באוהל המת, שנאמר (שם) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, הא יש צמיד פתיל עליו טהור, ובכלי חרס הכתוב מדבר שאינו מקבל טומאה מגבו:

רבי מאיר אומר וכו׳ ואין הלכה כרבי מאיר, אלא אע״פ שאין לך דבר שיש בו רוח חיים ומטמא, חוץ מאדם, מכל מקום מטמאים הן משום גולל כל זמן שהן גולל לקבר:

הנוגע בה. פי' הר"ב כל זמן שהוא גולל. לא שתטמא בהיותה חלק מהקבר. ואם יגע בה כאילו [נגע בקבר]. אבל היא תטמא במגע כל [זמן] שהוא על הקבר. וכאשר הוסרה מן הקבר נשארה טהורה. הרמב"ם. ובמשנה ז פ"ק דעירובין מפרש הר"ב דאף לאחר שפירש מטמא. והוא מלשון רש"י דהתם. ועיין מ"ש עוד לעיל פ"ב משנה ד [ד"ה הגולל]:

בהמה. שכפתה. הרמב"ם פ"ו מהט"מ [הלכה ד']. וטעמו פי' הכ"מ. משום דאל"כ הרי היא הולכת לכאן ולכאן. ואין כאן גולל. [*ובסוכה בפ"ב דף כג אמרי' טעמא הכי. אדאמר ר"מ שאין עושין אותה דופן לסוכה. וגם שם אמר ולא גולל לקבר]: