Tractate Oholot - Chapter 18 - Mishnah 4

שְׂדֵה בוֹכִין, לֹא נִטַּעַת, וְלֹא נִזְרַעַת, וַעֲפָרָהּ טָהוֹר, וְעוֹשִׂין מִמֶּנָּה תַנּוּרִים לַקֹּדֶשׁ. וּמוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל שֶׁבּוֹדְקִים לְעוֹשֶׂה פֶסַח, וְאֵין בּוֹדְקִין לִתְרוּמָה. וּלְנָזִיר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בּוֹדְקִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין בּוֹדְקִין. כֵּיצַד הוּא בוֹדֵק. מֵבִיא אֶת הֶעָפָר שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲסִיטוֹ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ כְּבָרָה שֶׁנְּקָבֶיהָ דַקִּים, וּמְמַחֶה, אִם נִמְצָא שָׁם עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה, טָמֵא:

שדה בוכים. מקום רחוק מבית הקברות שמושיבין שם המטה של המת ומתוועדין ובוכין שם:

לא ניטעת ולא נזרעת. בפרק קמא דמועד קטן בגמרא, מפרש דמשום יאוש בעלים נגעו בה, דכיון שכן הוא, מתיאשים הבעלים ממנה והוה ליה כמיצר שהחזיקו בו רבים ואסור לקלקלו. ודוקא כשנתיאשו הבעלים, שהחזיקו בו הרבים כדין. אבל לא נתיאשו, דהשתא שלא כדין החזיקו בו, מותר לקלקלו:

ועפרה טהור. דלא מחזקינן בה טומאה כלל:

ועושים ממנו תנורים לקודש. מה שאין כן בשני בית הפרס הראשונים:

שבודקים לעושה פמח. אשדה שנחרש בה קבר קאי. דאם הולך שם אדם וצריך לשחוט את פסחו, בודקים אותה כדמפרש בסיפא, ואם לא נמצא שם עצם כשעורה הולך ועושה את פסחו:

ואין בודקין לתרומה. דדוקא לפסח סומך אבדיקה זו, משום דטומאת בית הפרס דרבנן, וחכמים לא העמידו דבריהם במקום כרת, שמי שאינו מקריב קרבן פסח במועדו חייב כרת. אבל בתרומה דאין באכילתה כי אם עשה, העמידו דבריהם במקום עשה ואין מועלת בדיקה זו להתירו בתרומה:

ולנזיר. שהלך שם:

בית שמאי אומרים בודקין. ואם לא נמצא שם עצם כשעורה אינו מגלח:

ובית הלל אומרים אין בודקין. דבין נמצא ובין לא נמצא מגלח ומביא קרבן:

את העפר שהוא יכול להסיטו. כגון עפר תחוח:

וממחה. עושהו דק דק בידו כדי שיראה אם יש בו עצם כשעורה:

לא נטעת ולא נזרעת. פי' הר"ב במ"ק בגמרא [ד' ה] מפרש דמשום יאוש בעלים נגעו בה דכיון שכן הוא כו'. פי' כיון שכך הוא דרך זה השדה שבוכים בו. סוף שמתיאשים כו'. אבל לא שודאי מתיאשים. והיינו דכתב ודוקא שנתיאשו כו'. ודברי הר"ב הן דברי הר"ש. ועיין מ"ש במ"ז פ"ו דב"ב [ד"ה ושלו] וכתב הכ"מ בפ"ח מהט"מ [הלכה ד'] דקשה שלפי זה אינו ענין לטומאה ולא היה לתנא לשנותו לענין טומאה. ע"כ. ובמאי דכתבתי במשנה ב בשם הר"ש לא קשיא דמשום דשייך בהו דין זריעה ונטיעה. קא חשיב לי'. והרמב"ם כתב [שם] שדה בוכים מקום קרוב לבית הקברות שהנשים יושבות שם ובוכות כו'. אין נוטעים אותו. ואין זורעין אותו. שלא להרגיל רגל אדם לשם. שמא יש שם טומאה מפני שהוא קרוב לבית הקברות. כבר נתיאשו בעלים ממנו. לפיכך אפשר שיבא אדם ויקבור בו מפני זה חששו לו ועפרה טהור. ועושין ממנה כו' שהרי לא הוחזקה שם טומאה. ע"כ. ורש"י פירש שדה בוכים. כשמביאין מתים ממקום למקום לקבור כשבאין בשדה סמוך לעיר וכו' משום יאוש בעלים. לפי שהביאום ממקום רחוק. נדלדל אבר ונפל שם. ונתיאשו אלו על אלו והניחוהו שם:

ואין בודקים לתרומה. פי' הר"ב דאין באכילתה כי אם עשה כו'. שכל אכילת קדשים מצות עשה הוא. הרמב"ם [בפירושו] והקשו התוספות דסוף פ"ח דפסחים מדתנן בפ"ג דעירובין [דף ל] מערבין לכהן בבית הפרס ותירצו דלצורך ערוב שרי וכו':

ולנזיר ב"ש אומרים בודקין וב"ה אומרים אין בודקין. תמיהני. דסתמא תנן במשנה ג פ"ז דנזיר. דעל בית הפרס אין הנזיר מגלח ואע"ג דודאי כיון דהכא ב"ש במקום ב"ה דאינה משנה הואיל ולא נשנית בעדיות. וכדכתב הר"ב ברפ"ג דיבמות. מ"מ בדיקה מיהא בעי הכא. אפי' למאן דמיקל וכי מפכת להו ב"ה לב"ש. כדכתב הר"ב התם ביבמות. אכתי בדיקה בעי. וכי בדק ואשכח עצם כשעורה נמצא שמגלח. ובנזיר סתמא תנן דאינו מגלח. וכן פסקה הרמב"ם בפ"ז מהלכות נזירות. ולא העתיק להך דהכא כלל. לכך נ"ל דהא דאמרן ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. היינו לעקרה לגמרי ושאינה נשנית כלל. וכמו שהארכתי בזה בס"ד ברפ"ח דחולין [ד"ה וב"ה]:

ובית הלל אומרים אין בודקין. פי' הר"ב דבין נמצא ובין לא נמצא מגלח ומביא קרבן. ודינו כספק נזיר טמא ספק נזיר טהור. הר"ש: