Tractate Oholot - Chapter 7 - Mishnah 2

כָּל שִׁפּוּעֵי אֹהָלִין, כָּאֹהָלִין. אֹהֶל שֶׁהוּא שׁוֹפֵעַ וְיוֹרֵד, וְכָלֶה עַד כְּאֶצְבַּע, טֻמְאָה בָאֹהֶל, כֵּלִים שֶׁתַּחַת הַשִּׁפּוּעַ, טְמֵאִים. טֻמְאָה תַחַת הַשִּׁפּוּעַ, כֵּלִים שֶׁבָּאֹהֶל, טְמֵאִין. טֻמְאָה מִתּוֹכוֹ, הַנּוֹגֵעַ בּוֹ מִתּוֹכוֹ, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה. וּמֵאֲחוֹרָיו, טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב. טֻמְאָה מֵאֲחוֹרָיו, הַנּוֹגֵעַ בּוֹ מֵאֲחוֹרָיו, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה. מִתּוֹכוֹ, טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב. כַּחֲצִי זַיִת מִתּוֹכוֹ וְכַחֲצִי זַיִת מֵאֲחוֹרָיו, הַנּוֹגֵעַ בּוֹ, בֵּין מִתּוֹכוֹ בֵּין מֵאֲחוֹרָיו, טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב. מִקְצָתוֹ מְרֻדָּד עַל הָאָרֶץ, טֻמְאָה תַחְתָּיו אוֹ עַל גַּבָּיו, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרָדֶת. אֹהֶל שֶׁהוּא נָטוּי בָּעֲלִיָּה, מִקְצָתוֹ מְרֻדָּד עַל הָאֲרֻבָּה שֶׁבֵּין בַּיִת לָעֲלִיָּה, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מַצִּיל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינוֹ מַצִּיל, עַד שֶׁיְּהֵא נָטוּי כִּנְטִיַּת הָאֹהֶל:

כל שפועי אהלים כאהלים. שאם היתה טומאה תחת השיפוע אע״פ שאינה תחת הגג של האוהל, טמא, כאילו היתה מונחת תחת הגג:

וכלה עד כאצבע. מלמעלה לצד הגג. דלא חיישינן באוהל של טומאה אלא שיהא בתוכו אויר כשיעור טפח על טפח ברום טפח מרובע:

טומאה באוהל. רוחב הגג שאינו משופע קרוי אוהל:

הנוגע בו מתוכו וכו׳ וטעמא דצד פנימי של אוהל וצד חיצון שלו כשני כלים חשיב להו, וצד שכלפי הטומאה ככלי הנוגע במת עצמו, וצד שני ככלים הנוגעים בכלים. הלכך, טומאה בתוכו, הנוגע מתוכו טמא טומאת שבעה, דהוה ליה אדם שנגע בכלים שנגעו במת דתנן בריש פרק קמא דטמא טומאת שבעה. אבל הנוגע מאחוריו טמא טומאת ערב. כדתנן כלים, בכלים טמאים טומאת שבעה, השלישי, בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב. ובטומאה מאחוריו הוי איפכא, דצד חיצון ככלים הנוגעים במת, וצד פנימי ככלים בכלים. וטעמא דצד פנימי וצד חיצון נחשבים כשני כלים, דכשהטומאה בתוכו כיון דמציל מלהיות הטומאה בוקעת ועולה אין לו כח לטמא הנוגע בחוץ טומאת שבעה, וכשהטומאה בחוץ כיון דמציל מלהיות הטומאה בוקעת ויורדת אין לו כח לפנימי לטמא הנוגע בו טומאת שבעה. ומכל מקום האוהל עצמו בין בפנים בין בחוץ טמא טומאת שבעה, דהוי ליה כלים בכלים. וכולה מתניתין מיירי לאחר שיצא המת מן האוהל:

כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו. האוהל טמא ממה נפשך טומאת שבעה, שמצטרף חצי זית שבתוכו עם החצי זית שבאחוריו. אבל הנוגע, בין מתוכו בין מאחוריו אין בו אלא טומאת ערב, דכיון דליכא כזית במקום אחד אי אפשר לכל צד ליחשב אלא ככלים בכלים, הלכך הנוגע טמא טומאת ערב:

מקצתו מרודד על הארץ. לאחר שפירשו האוהל, סרח העודף ביריעות האוהל פירשו אותם בארץ:

מרודד. תרגום וירקעו את פחי הזהב (שמות ל״ט:ג׳) ורדידו:

טומאה תחתיו. תחת אותו רידוד:

או על גביו. על גבי הרידוד:

בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. ונטמא האהל. אבל הנכנס לתוכו טהור אם לא נגע בו:

מקצתו. של אוהל:

מרודד על ארובה שבין בית לעליה. וטומאה בבית:

רבי יוסי אומר מציל. על העליה:

כנטיית האוהל. שהארובה באויר האוהל, אז מציל על כל העליה שחוץ לאוהל:

אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע. פי' הר"ב וכלה עד כאצבע מלמעלה לצד הגג. וכ"פ הר"ש ושיעור לשון המשנה אהל שהוא שופע ויורד ואינו עשוי כמו תקרה וכותל ישרה. אלא שנעשה משופע ששופע ויורד. ומלמעלה בגגו הוא כלה עד כאצבע. אבל הרמב"ם מפרש כמשמעה ששופע וכלה לצד מטה ששם אינו אלא כאצבע:

הנוגע בו מתוכו טמא טומאתשבעה. באהל של פשתן איירי שמטמא טומאת אהלים. הר"ש. [*ועיין בדבור דלקמן. ולא ידעתי למה דקדק לכתוב של פשתן והרי ברפכ"ז דכלים שנינו בהדיא דבגד שק ועור מטמאין טומאת אהלים וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהט"מ [הלכ' י"ב] וגם שם בפי"א [הל' ז'] הביא הכ"מ להר"ש ולא הרגיש בזה. כל היוצא מן העץ] וכדתנן בפרק במה מדליקין (שבת דף כח):

ומאחוריו טמא טומאת ערב. כתב הר"ב וכולה מתני' מיירי לאחר שיצא המת מן האהל. דאילו בעוד המת שם אפי' הנוגע מאחוריו טמא טומאת שבעה. כדתנן במשנה ג דפ"ב. אין האהל מתחשב. הר"ש [*ועיין במשנה ב פט"ו] ומהר"ם חילק בין שפוד לאדם. דבאדם לא. ובמגדל פי' דהכא מיירי בנוגע במה שהוא מרודד ונגרר בארץ. דביה יש לחלק בין נוגע מתוכו למאחוריו. כיון דתוכו אב הטומאה אפי' לאחר שיצא המת מתוכו דין הוא שכל תוכו יהא שוה. אבל מאחוריו אינו שוה ע"כ:

[*טומאה מאחוריו. ל' הרמב"ם בפי"ח מהט"מ [הלכה ז'] היתה הטומאה על אחורי השיפוע]:

[*טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. פי' וכלים שתחת הרדוד טמאים. כיון דאין אהל טפח מפסיק בינו לטומאה. מהר"ם]:

רבי יוסי אומר מציל. ואע"פ שאין גגו על הארובה שהאהל מציל בכסוי. הרמב"ם ספ"ג מהע"מ. והראב"ד כתב שאין זה הטעם כלום. אלא שחושבין המרודד מן האהל כשפועי אהלים. ע"כ. ואחרי שהעתיק הרמב"ם דברי ר' יוסי הרי שפוסק דבריו להלכה. וגם בנא"י מצאתי בפי' המשנה הלכה כר"י. ולפי שבנוסח שלנו לא ראה הר"ב פסק הלכה. נמנע גם הוא מלכתוב. וסבר שסמך הרמב"ם על הכלל דבפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מו) ר"י ור"ש. הלכה כר' יוסי: