Tractate Oholot - Chapter 7 - Mishnah 4

הָאִשָּׁה שֶׁהִיא מַקְשָׁה לֵילֵד וְהוֹצִיאוּהָ מִבַּיִת לְבַיִת, הָרִאשׁוֹן טָמֵא בְסָפֵק, וְהַשֵּׁנִי בְּוַדָּאי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהִיא נִטֶּלֶת בַּגַּפַּיִם. אֲבָל אִם הָיְתָה מְהַלֶּכֶת, הָרִאשׁוֹן טָהוֹר, שֶׁמִּשֶּׁנִּפְתַּח הַקֶּבֶר אֵין פְּנַאי לְהַלֵּךְ. אֵין לַנְּפָלִים פְּתִיחַת הַקֶּבֶר, עַד שֶׁיַּעְגִּילוּ רֹאשׁ כְּפִיקָה:

והוציאוה מבית לבית. ובבית שני ילדה ולד מת, ומספקא לן אם [יצא הולד מת מן הבית] הראשון:

בזמן שהיא ניטלת בגפיים. שחברותיה נוטלות אותו בזרועותיה שאינה יכולה לילך, חיישינן שמא יצא הולד מת מן הבית הראשון:

הקבר. רחם האשה שנפתח כשהולד יוצא:

אין לנפלים פתיחת הקבר וכו׳ סיומא דמלתא דר׳ יהודה היא. והכי קאמר, הא דאמרן שמשנפתח הקבר אין פנאי להלך לא אמרן אלא בנפל שעיגל ראש כפיקה, כלומר שיש לו עיגול ראש גדול כפלך הזה שהנשים טוות בו החוט של שתי, אבל אם לא היה לנפל עיגול ראש כפיקה אלא קטן מזה, אע״פ שנפתח הקבר ויצא ראש הולד לחוץ, יש לה פנאי להלך וחיישינן שמא יצא ראשו מן הבית הראשון. והלכה כר׳ יהודה:

הראשון טמא בספק. עיין ברפ"ו דטהרות:

אמר ר' יהודה אימתי כו'. כתב הר"ב הלכה כרבי יהודה שכ"מ שאר"י אימתי לא בא אלא לפרש כמ"ש הר"ב במ"ב פי"ח דשבת:

הראשון טהור. אפי' מת ולדה בתוך מעיה אינו מטמא עד שיצא לחוץ. כדתנן בפ' בהמה המקשה [מ"ג] והאשה טהורה עד שיצא הולד. הר"ש:

אין לנפלים פתיחת הקבר וכו'. פי' הר"ב סיומא דמלתא דר"י היא וה"ק כו'. אבל אם לא היה לנפל עגול כו'. אע"פ שנפתח הקבר ויצא ראש הולד לחוץ יש לה פנאי להלך כו'. וכ"כ הרמב"ם. ולדבריהם משנפתח הקבר ויצא ראש הולד לחוץ מטמא אפי' כשאינה כפיקה. וצ"ל דפתיחת הקבר הוא כשיצא הולד לחוץ היינו לפרוזדור דאלת"ה אלא פתיחת הקבר לא זו היא יציאת הולד לפרוזדור. אלא שהקבר נפתח בלבד והראש עומד נגלה על הפתח. וזהו ויצא ראש הולד לחוץ דקאמר הר"ב. אבל לא שיצא חוצה לפרוזדור. א"כ בפ' בהמה המקשה דתנן [שם] החיה טמאה. ומפ' בגמ' גזירה שמא יוציא העובר את ראשו חוץ לפרוזדור כמ"ש שם הר"ב. הול"ל גזירה שמא נפתח הקבר אלא ודאי דפתיחת הקבר נמי לא מטמא ועדיין טומאה בלועה היא עד שיצא ראשו לחוץ דהיינו לפרוזדור ומש"ה החיה טמאה שמא יצא לפרוזדור ולאו אדעתה. והאשה טהורה עד שיצא לפי שהיא מרגשת כשיצא כו' ויש בזה קצת תימה בשנוי הלשונות. פתיחת הקבר. ויצא ראש חוץ לפרוזדור. ושניהם לענין אחד נאמרו. ועוד קשיא לי דאי סיומא דמלתא דרבי יהודה הוא. הול"ל ואין לנפלים כו' בוי"ו אבל הר"ש פירש וז"ל עד שיעגילו ראש כפיקה [אם עיגל ראש כפיקה] מטמא משנפתח הקבר אע"פ שלא יצא לחוץ. ואם נפתח בבית ראשון יש לספקו לטומאה. ומתני' דבהמה המקשה בשלא עיגל ראש כפיקה. מש"ה קתני עד שיצא הולד עכ"ל. ולדבריו ניחא הכל דאין לנפלים פתיחת הקבר ענין בפני עצמו הוא. ולאו סיומא דר"י וגם פתיחת הקבר אינו יציאת ראשו לפרוזדור. והא קמ"ל מתני' דבפתיחת הקבר קודם שיצא אינו מטמא אלא משיעגיל כפיקה ומש"ה במתני' דבהמה המקשה דמטהרינן בפתיחת הקבר. שהרי אין חוששין אלא על יציאתו לפרוזדור. היינו טעמא דהתם מיירי כשלא נתעגל כפיקה. וכן פירשו התוס' דבהמה המקשה ד' עב. ובפ"ג דבכורות ד' כב [*ועיין לקמן [במשנה ה ד"ה הראשון חי] שאכתוב פירוש אחר בלשון חוץ לפרוזדור גם עיין בדבור דלקמן תירוץ אחר בשם הר"ש אמתני' דבהמה המקשה]. ושוב מצאתי שהרמב"ם בחבורו סוף הט"מ [הלכ' ח']. שהוא מחזיק בשני הפירושים. שכתב האשה שמת עוברה בתוך מעיה אם נעשית ראש הנפל כפיקה של שתי כיון שנפתח הרחם עד שנראה הראש. נטמא הבית מפני העובר אע"פ שעדיין לא יצא. מבואר מתוך לשונו זה שמפ' כדברי הר"ש והדר כתב האשה שמקשה לילד כו' הבית הראשון טמא בספק שמא כשהיתה בו יצא ראשו של נפל הזה בד"א כשלא היה ראש הנפל כפיקה כו'. ומבואר מזה שמפרש כדבריו שבפירוש המשנה. וכך דקדק בלשונו דבראשונה כתב כיון שנפתח הרחם עד שנראה הראש ובפי' השני כתב יצא ראשו וכו' ואע"פ ששני הפירושים סתרן אהדדי. דאי אמרת כפי' הראשון. צ"ל שפתיחת הקבר לא זו היא יציאת הראש לפרוזדור. ואי אמרת כפי' השני. פתיחת הקבר זו היא יציאת הראש לפרוזדור מ"מ כתב שני הפירושים הואיל וכל אחד בפני עצמו אפשר לפרשו בלשון המשנה לא ראה שום אחד מן הפירושים לדחותו לפי שלא היה לו הכרע איזה יכשר יותר וכשחזר אח"כ [שם הלכה י"ב] להעתיק מתני' דבהמה המקשה סתם וכתב כדברי הגמ' גזירה שמא [*תגע בו משיצא ] לפרוזדור. וסמך על המבין דלפירוש הראשון דוקא בשאינו כפיקה. כמו שגם הגמ' סומך על זה להר"ש דהא לא אתמר בהדיא בגמ' דההיא דוקא כשאינו כפיקה. ותמיהני על הכ"מ שלא העיר בכל זה. [*ולכן נ"ל שהכ"מ הבין שז"ש בתחלה עד שנראה הראש היינו מה שכתב אח"כ יצא ראשו. שכשיצא נראה. ופירוש נראה הראש היינו שנראה כולו. ומ"ש בתחלה נטמא הבית מפני העובר אע"פ שעדיין לא יצא. הך לא יצא דקאמר אעובר דסמיך ליה קאי ולא על הראש דהראש אה"נ יצא כדאמרן. והשתא כל דבריו שבחבורו הם כמו שבפירושו. והוי יודע שזה שדקדקתי לכתוב בכל זה הדבור שיציאת הולד לחוץ. היינו חוץ לרחם שהוא שקורא התנא חדר במ"ה פ"ב דנדה. ונכנס לפרוזדור דתנן נמי התם. ואף ע"פ שהל' דבפ' בהמה המקשה שהבאתי חוץ לפרוזדור משמעו שיצא חוצה לו של הפרוזדור וכמשמעות כמה פסוקים שבתורה מחוץ לעיר. מחוץ למחנה. מחוץ לירושלים. וגם במ"ז פ"ו דיומא חוץ לחומת ירושלים חוץ לחומת העזרה. אנכי הייתי הרואה ללשון הרמב"ם שהבאתי בסמוך שכתב משיצא לפרוזדור לכן פירשתי כמו שכתבתי. ועכשיו ראיתי בפירש"י בפ' יוצא דופן (נדה דף מב) דמייתי התם להא דפרק בהמה המקשה שהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור וכתב [רש"י] וז"ל וקאמר דאע"ג דאכתי ראשו בפנים הוא דהיינו בבית החיצון הוי כילוד. ע"כ. ולדבריו כל עוד שלא יצא חוץ לפרוזדור לא מיקרי אלא פתיחת הקבר. והיא נכון במשמעות הלשון כמו שכתבתי. ולכן הקרוב אלי שיש בדברי הרמב"ם השמטה מהסופר שהשמיט תיבת חוץ. שהרי מכיון שיש עוד בית החיצון. וכדתנן נמי התם בר"פ יוצא דופן ואמאי נימא שיקרא ילוד כשעודו בפרוזדור שהוא לפנים ממנו. ודי לנו כשנחשבהו כילוד בעודו בבית החיצון אע"פ שעדיין לא יצא לאויר העולם כלל ולמה ידחק להוציא הלשון של חוץ לפרוזדור ממשמעו וכ"ש שיהיה כנגד הסברא ג"כ לכן הנכון בעיני שהגי' הוא בדברי הרמב"ם משיצא חוץ לפרוזדור. ועוד נ"ל דלהר"ש אה"נ שאינו נקרא ילוד עד שיצא לאויר העולם לגמרי. כמו שאוכיח מלשונו דבמשנה דלקמן. והוא קורא פרוזדור לכל מה שמן החדר ולחוץ. ואף בית החיצון בכללו. ויש לתת טעם לדבריו. *)ובמשנת משל משלו חכמים באשה דבפ"ב דנדה אינו חושב לבית החיצון כלל שם. דבכללו של פרוזדור דקחשיב הוא ניהו. א"כ בכל מקום שאמרו פרוזדור. גם בית החיצון בכלל. והשתא יכולני לומר. שאע"פ שבכאן אינו מפרש כהר"ש בפירוש אין לנפלים פתיחת הקבר וכו'. מ"מ הואיל דבמשנה דלקמן מפ' כפי' הר"ש. הלכך בפי' יצא ראשו חוץ לפרוזדור יכול להיות שסובר נמי כותיה. דהיינו שיצא לגמרי. ואף חוץ לבית החיצון. וכל עוד שלא יצא לגמרי עדיין בכלל פתיחת הקבר הוא. אלא שלפי זה קשיא שיפרש למשנה דבפרק בהמה המקשה כר"מ דלקמן וכמו שאכתוב לקמן בס"ד והרי פוסק לקמן דלא כר"מ. ועוד אני אומר ג"כ שאע"פ שגם הרמב"ם הזכיר יציאה לאויר העולם במשנה דלקמן כמו שאעתיק שם דבריו שבחבורו [פכ"ה מהט"מ הלכה י"א] אפ"ה א"א לומר שיסבור בפי' חוץ לפרוזדור כהר"ש ואפי' כשהגי' בספרו תהי' ג"כ חוץ לפרוזדור כמו שכתבתי דמכיון שכתב שם בטעם משנת בהמ' המקשה גזירה כו' אי איתא דמפ' דלא כרש"י ההיא מתני' כר"מ אתיא והרי פסק דלא כוותיה בפירושו ובחבורו. ודכתב יציאה לאויר העולם (אפי') [אפרש] לקמן שם בס"ד. ובענין יציאת הראש עצמו עיין בפי' הר"ב במשנה ו:

כפיקה. פי' הר"ב כפלך הזה שהנשים טוות בו חוט של שתי. הכי מסיק בגמ' פ"ג דבכורות דף כב. ואע"פ שחוט של שתי דק משל ערב. כדפי' הר"ב מ"ב פי"ז דכלים: