Tractate Shabbat - Chapter 1 - Mishnah 6

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין אוּנִין שֶׁל פִּשְׁתָּן לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּהְבִּילוּ מִבְּעוֹד יוֹם, וְלֹא אֶת הַצֶּמֶר לַיּוֹרָה, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּקְלֹט הָעַיִן. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין פּוֹרְשִׂין מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּצּוֹדוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:

אונין. אגודות של פשתן מנופץ, ונותנין אותן בתנור ומתלבנים:

שיהבילו. שיתחממו שיעלה בהם ההבל:

ליורה. של צבעים:

אלא כדי שיקלוט את העין. שיקלוט הצבע מבעוד יום:

ובית הלל מתירים. לתתן לתוכו מבעוד יום ותהא קולטת כל הלילה. ולא שרו בית הלל אלא ביורה עקורה מן האש, שאם יש תחתיה אש בשבת אסור, גזירה שמא יחתה בגחלים. וצריך נמי שתהא היורה סתומה וטוחה בטיט, גזירה שמא יגיס ויהפך בה בשבת, וחייב משום מבשל:

בש"א אין נותנין אונין וכו'. כתב הר"ן הך פלוגתא לבית שמאי לא אצטריך דמקמייתא שמעינן לה אלא משום ב"ה נקטה דסד"א נהי דלית להו שביתת כלים בהא מודו שמא יחתה בגחלים קמשמע לן דלא. משום דכיון דאונין של פשתן קשה להו זיקא לא מגלי להו כדאמר בגמ':

וב"ה מתירין. וכתב הר"ב ולא שרו ב"ה אלא ביורה עקורה וכו' גזירה שמא יתתה וכו' מסיים רש"י למהר בישולם. ע"כ. וכבר ראית ממ"ש הר"ן דבאונין לא שייכא הך גזירה. ומ"ש שצריך נמי שתהא היורה סתומה וטוחה מסיים רש"י דכולי האי לא טרח ומדכר ע"כ. ודקדקו הפוסקים דמדמצרכינן שצריך נמי שתהא סתומה שמע מינה דאפילו שהיא עקורה המגיס בה חייב. ובהך בבא דצמר לא פירש הר"ן צריכותא ואולי דהואיל וכללינהו המשנה בחדא פלוגתא עם אונין לא איצטריך למיעבד צריכותא:

בית שמאי אומרים אין פורשין מצודות וכו'. כתב הר"ן דהך פלוגתא נמי לב"ה איצטריך סד"א כי לית להו לבית הלל שביתת כלים הני מילי היכי דלא עביד מעשה כי האי דלעיל אבל היכא דעביד מעשה כגון אוזלי ואוהרי שהפת נקשר ואוחז העוף סד"א דבכה"ג מודו ב"ה קמשמע לן:

אלא בכדי שיצודו. וא"ת מנא ידע מתי יבא החיה. ויש לומר דבירושלמי מוקי לה בפורש בחורשין דמצויין שם חיותא. ומיירי בענין זה שלא יוכל ללכוד במצודה אלא א' או ב' דהא מה מועיל שיצודו מבעוד יום אם יכול לצוד גם משחשיכה. תוס':