Tractate Shabbat - Chapter 1 - Mishnah 1

יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים, וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ. כֵּיצַד. הֶעָנִי עוֹמֵד בַּחוּץ וּבַעַל הַבַּיִת בִּפְנִים, פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהוֹצִיא, הֶעָנִי חַיָּב וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר. פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל עָנִי, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהִכְנִיס, בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב וְהֶעָנִי פָּטוּר. פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָטַל בַּעַל הַבַּיִת מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהוֹצִיא, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין. פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָטַל הֶעָנִי מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהִכְנִיס, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין:

יציאות השבת. הוצאות שמרשות לרשות האמורות אצל שבת, והכנסות נמי קא קרי יציאות הואיל ומוציא מרשות לרשות. והאי דתני יציאות ולא תני הוצאות, לישנא דקרא נקט דכתיב (שמות ט״ז:כ״ט) אל יצא איש ממקומו, ומיניה דרשינן הוצאה, אל יצא איש עם הכלי שבידו ללקוט המן:

שתים שהן ארבע. שתים מן התורה, הוצאה והכנסה לבעל הבית העומד בפנים ברשות היחיד, ועל שתים אלו חייב על שגגתו חטאת, ועל זדונו כרת, ועל התראתו סקילה, כמו בכל שאר מלאכות של שבת:

שהן ד׳ מדבריהם הוסיפו שתים, לאסור לכתחלה היכא שהמלאכה נעשית ע״י שנים זה עוקר וזה מניח, דשנים שעשאוה פטורים, שנאמר (ויקרא ד׳:י״ג) בעשותה אחת מכל מצות ה׳, העושה את כולה ולא העושה מקצתה, וכן בכל מלאכות של שבת אמרינן יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורים:

ושתים שהן ארבע בחוץ. שתים מן התורה, הוצאה והכנסה לעני העומד בחוץ ברשות הרבים:

שהן ארבע. מדבריהם הוסיפו שתים לאסור לכתחלה, כשזה עוקר וזה מניח:

פשט העני את ידו. ובתוכה קופה או הסל שמקבל בו ככרות מבעל הבית. ולהכי נקט הוצאה בלשון עני ועשיר, דאגב אורחיה קמ״ל דמצוה הבאה בעבירה אסורה וחייבין עליה:

ונתן לתוך ידו של בעל הבית. דעביד ליה עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד:

או שנטל מתוכה והוציא. החפץ, והניח ברשות הרבים, דעביד עקירה והנחה:

העני חייב. שעשה מלאכה שלימה. והרי שתים מן התורה לעומד בחוץ. ואע״ג דבעינן עקירה ממקום שיהיה בו ד׳ טפחים על ד״ט והנחה במקום שיהיה בו ד׳ על ד׳, וליכא, דיד העני ובעה״ב אין בה מקום שיהיה ד׳ על ד׳, אמרינן בגמ׳ דידו של אדם חשובה כד׳ על ד׳, כיון שהיא עשויה להניח בה וליטול ממנה חפצים ואפילו גדולים הרבה:

ובעה״ב פטור. פטור ומותר גמור, דהא לאו מידי עבד:

פשט בעל הבית כו׳ בעל הבית חייב. הרי שתים מן התורה לעומד בפנים:

פשט העני כו׳ דעביד העני עקירה מרשות הרבים:

ונטל בעל הבית מתוכה. והניח בפנים, ועביד ליה בעל הבית הנחה ברשות היחיד:

או שנתן לתוכה. דעביד ליה בעל הבית עקירה מרשות היחיד:

והוציא. העני והניח ברשות הרבים:

שניהם פטורים. שלא עשה שום אחד מהם מלאכה שלימה. אבל אסורים לעשות כן שמא יבואו כל אחד בפני עצמו לעשות מלאכה שלימה בשבת. הרי שתים מדבריהם, אחת לעני בחוץ ואחת לבעה״ב בפנים. והא דלא חשיב שנים לכל אחד, עקירה לעני ועקירה לבעל הבית, הנחה לעני והנחה לבעל הבית, משום דלא חשיב אלא עקירות שהן תחלת המלאכה ואיכא למיחש שמא יגמרנה, אבל הנחות שהן סוף המלאכה לא קחשיב:

יציאות השבת. פי' הר"ב הוצאה שמרשות לרשות. והרשויות הם מפורשים בפי' הר"ב בריש פרק י"א ובפירוש הרמב"ם בכאן. ואל תטעה בדברי הרמב"ם בראותך שכתב גבי כרמלית שיתחייב מלקות המזיד. והביא ראיה משפחה חרופה דשוגג לא. ותחשוב שר"ל מלקות ארבעים שבתורה דליתא אבל נמצא עוד לו שקורא מכת מרדות דמדרבנן בשם מלקות בפי' מ"ד פ"ט [א) ועי' עוד בפי' המשניות להרמב"ם יומא פ"ח מ"א. כבר הערונו בראש סדר זרעים כי הדברים הבאים בתוי"ט מגבלים בשני חצאי מרובע ואחר הראשון כובב כזה [* לא היו בדפוס ראשון (פראג שע"ז) ונוספו בדפוס קראקא (ת"ג) ע"י הרב המחבר בעצמו.] [*ובמשנה ז' פרק בתרא דשביעית] ובמשנה ב' פ"ד דגיטין וכן שם בפירוש הר"ב ואף בגמ' פרק ד' דכתובות דף מ"ה [ע"ב] מאי לוקה מכת מרדות מדרבנן. והראיה משפחה חרופה משום דכל דתקון [רבנן] כעין דאורייתא תקון. [*ועוד בלשון הרמב"ם דהכא דברים אכתוב בפירושם במשנה ד' פ"ב דכריתות ע"ש]:

יציאות השבת. וכתב הרמב"ם דאע"ג דמלאכה זו מנויה בסוף אבות מלאכות בפ"ז. הקדימוה לפי שזאת המלאכה היא נמצאת תדיר ובה יכשלו בני אדם על הרוב לפי שאינם צריכין בה לכלום [ב) במשניות ד' נאפולי הנוסחא בפי' הרמב"ם "לכלי" ועי' בס' בית דוד.] וטעם שני ללמדנו שהיא מלאכה אע"פ שהנראה ממנה שאינה מלאכה עכ"ד. וכ"כ התוס' [ג) הכונה לפי ב' פירושי ר"ת ומה שאומר התוי"ט וכתבו עוד הוא בלתי מדויק כי דברי הר"ן המה ע"ש.]. וכתבו עוד דתנא בעי למינקט סידוריה בדברים האסורים בע"ש ובתר הכי בשבת עצמו כדקתני לא יצא החייט במחטו וכו'. ובתר הכי תני במה מדליקין וכו' וכיון שהיה צריך להתחיל ולשנות לא יצא החייט הוצרך לשנות בתחלה שהוצאה אסורה בשבת דמשום לתא דידה הוא דגזרי' ע"ש עם חשיכה ואע"פ ששנה ולא יקרא לאור הנר וכו' ולא הקדים לשנות אבות מלאכות שלהן הנהו אגב גררא דלא יצא נקטינהו והיינו נמי שהתחיל לשנות לא ישב וכו' אע"פ שאינו מאיסור שבת כלל לפי שהוא יותר מבעוד יום וסמך לו ענין לא יצא וכו' כ"כ הר"ן. ועיין בפי' ריש מ"ב:

יציאות. פי' הר"ב דכתיב אל יצא וכו'. עיין בריש מסכת שבועות בפירושו ומ"ש לקמן בס"ד:

שתים. פי' הר"ב הוצאה והכנסה. ולעיל פי' דהכנסה נמי קרי לה הוצאה ובגמרא ר"פ הזורק (שבת צ"ו:) יהיב טעמא מסברא דמכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי מה לי עיולי [*ואמרינן בפ"ק דשבועות דף ה' [ובריש מכילתין] וטעמא מאי. תנא כל עקירת חפץ ממקומו הוצאה קרי לה] ועיין ר"פ י':

שהן ארבע. פי' הר"ב מדבריהם וכו' שנאמר בעשותה וכו' וכן בכל וכו' יחיד שעשאה וכו' ברייתא בגמרא [דף ג'.] מעם הארץ בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה יחיד שעשה אותה חייב שנים וכו'. וכתבו התוס' שאין זה אלא כפל לשון וכדאתמר בתר הכי ולא נקט אלא בעשותה וכו' יחיד וכו' ולא הרישא. ולפיכך בדברי הר"ב ג"כ כפל ואולי שהר"ב נתכוין לשנים שעשאו בבת אחת וכדתנן במ"ה בפרק המצניע ועיין מ"ש שם בס"ד דלא נפקא כלל מבעשותה לא הא ולא הא:

ושתים שהן ד' בחוץ. כתבו התוס' תימה לר"י אמאי צריך למיתני תרתי דעני ודבעל הבית מה לי עני מה לי עשיר ונראה לר"י דאצטריך לאשמעינן משום דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים מה לי מוציא מרה"י לרה"י ולא הוה גמרינן הוצאה דעני מבעה"ב ולא בעה"ב מעני ותדע מדאיצטריך תרי קראי בהוצאה כדנפקא לן בריש הזורק מויכלא העם מהביא [שמות ל"ו] [והביאו הר"ב בריש מס' שבועות] ובספ"ק דעירובין נפקא לן מקרא אחרינא דדרשינן אל יצא [וכתבו הר"ב לעיל] והתם [בעירובין] פירשנו דהיינו משום דמלאכה גרועה היא איצטריך תרוייהו חד לעני וחד לעשיר עכ"ד ועי' עוד מ"ש בס"ד במשנה ב' פי"א:

כיצד העני עומד בחוץ. כתב הר"ן [וכ"כ התוס' רפ"ה ועיין רפ"ו] ופתח לפרושי מהיכא דסליק מיניה וליכא קפידא במלתא כדאמרינן בריש נדרים דזמנין מפרש תנא ברישא מאי דפתח ביה וזמנין מאי דסליק מיניה עכ"ל ושם כתב דטעמא לאשמעינן דליכא קפידא במלתא וכל תנא דתני כדבעי שפיר דמי וליכא בהא מלתא משום ותבחר לשון ערומים [איוב ט"ו] ע"כ. ואע"ג דבריש נזיר קאמרינן טעמא. בריש נדרים מסקינן דלאו דוקא:

פשט העני את ידו. פי' הר"ב ובתוכה קופה או הסל שמקבל בו ככרות וכו' אורחא דמלתא נקט דהא בעי לפרושי דרוצה לקבל צדקה מטעמא דמפרש. ומ"ש דמצוה הבאה בעבירה חייבין עליה. ואפילו לר' יהושע דפרק י"ט דמכילתין מ"ד ולרבי יוסי דסוכה פ"ג משנה י"ד דהלכתא כותייהו דלא נתנה שבת לדחות אצל מצות צדקה כלל משא"כ במילה ולולב שניתן לדחות. וה"נ מסקינן בגמרא דף קל"ז. דמודה ר' יהושע בשתי תינוקות א' של ע"ש ואחד של שבת ומל של שבת בע"ש ושל ע"ש בשבת דחייב משום דהשתא לא נתנה שבת לדחות לגבי האי גברא ואע"ג דלגבי תינוקות דעלמא אתיהיב. ופסקו הרמב"ם בפ"ב מהלכות שגגות ועיין סוף פ"ו דפסחים. ומיהו בכאן מפרש [הרמב"ם] דהאי דנקט עני דלשון קצרה הוא לפי שהיה צריך לומר האיש העומד ברה"ר במקום אמרו עני [*כלומר בפשט העני]:

העני חייב. כתב הר"ב ואע"ג דבעינן עקירה ממקום שיהא בו ד' על ד' וכו'. עיין מ"ש בס"ד בריש פ' י"א:

ובעל הבית פטור. פירש הר"ב ומותר גמור. הכי מפרש בגמ' ומסיק הר"ן דמצד איסור שבת הוא דקאמרי' פטור ומותר ולא דייקינן השתא באיסור דלפני עור דבלתא דידיה לא מיירי:

[*או שנתן לתוכה. פירש הר"ב דעביד ליה בעל הבית עקירה מרה"י וכו' ומסיק דעקירות חשיב וכו'. דאיכא למיחש שמא יגמרנה כלומר ויבא לידי חיוב חטאת. וכן פירש"י והקשו עליו התוס' דף ג' בד"ה פטורי וכו' דעקירה בלא הוצאה אינה אלא טלטול בעלמא ואין בה דררא דחיוב חטאת כלל. ועוד דקחשיב לבעל הבית ג' יציאות והכנסה א' ולעני ג' הכנסות והוצאה א'. ועוד דלא חשיב תרתי לפטור דעני באחת ודעשיר באחת [כו'] ומפרש ריב"א דאותו שפושט את ידו ומכניסה או מוציאה ההיא קחשיב ומצי אתיא לידי חיוב חטאת ודכותה בבא דרישא חייב חטאת והכא פטור לפי שלא עשה כל המלאכה שחיסר ממנה מעט או עקירה או הנחה והביא ראיה מן הירוש' וכו' ע"כ. ואף רש"י פירש כן בשם רבותיו]:

שניהם פטורים. מה שהקשה הר"ב והא דלא חשיב שנים לכל א' וכו' רוצה לומר ולתני בכל חד שתים שהן שש. גמרא: