Tractate Shabbat - Chapter 24 - Mishnah 5

מְפִירִין נְדָרִים בְּשַׁבָּת, וְנִשְׁאָלִין לִדְבָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת. פּוֹקְקִין אֶת הַמָּאוֹר, וּמוֹדְדִין אֶת הַמַּטְלִית וְאֶת הַמִּקְוֶה. וּמַעֲשֶׂה בִימֵי אָבִיו שֶׁל רַבִּי צָדוֹק וּבִימֵי אַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית, שֶׁפָּקְקוּ אֶת הַמָּאוֹר בְּטָפִיחַ, וְקָשְׁרוּ אֶת הַמְּקֵדָה בְגֶמִי, לֵידַע אִם יֵשׁ בַּגִּיגִית פּוֹתֵחַ טֶפַח אִם לָאו. וּמִדִּבְרֵיהֶן לָמַדְנוּ, שֶׁפּוֹקְקִין וּמוֹדְדִין וְקוֹשְׁרִין בְּשַׁבָּת:

מפירין. בעל לאשתו ואב לבתו:

ונשאלין. לחכם:

שהן לצורך השבת. כגון שנדר שלא יאכל היום. ואנשאלין דוקא קאי, דאילו בעל או אב מפר בין נדרים שהן לצורך השבת בין נדרים שאינן לצורך השבת, כיון שאינו יכול להפר אלא ביום שמעו בלבד. ונדרים שהן לצורך השבת אפילו היה לו פנאי להשאל עליהם קודם השבת נשאלין עליהם בשבת:

ופוקקין את המאור. החלון שממנו האורה נכנסת, סותמין אותו בלוח או בשאר כל דבר שרגילים לסתום בו:

ומודדין את המטלית. כגון אם היתה טמאה ונגעה בטהרות, מודדין אותה אם יש בה ג׳ אצבעות על ג׳ אצבעות לידע אם נטמאו הטהרות אם לאו, דמטלית פחותה מג׳ על ג׳ אינה לא מיטמאה ולא מטמאה:

ואת המקוה. לידע אם יש בה אמה על אמה ברום שלש אמות. שאלו מדידות של מצוה הן לפיכך מותר למדוד אותן בשבת:

שפקקו את המאור. את החלון וקרוי מאור שממנו האורה נכנסת:

בטפיח. פך של חרס:

מקדה. כלי חרס:

בגמי. להכי נקט גמי שראוי למאכל בהמה ולא מבטל ליה להיות קשר של קיימא:

לידע אם יש בגיגית פותח טפח. כמין שביל קטן היה בין שני בתים שלא היה מקורה אלא שגיגית מונחת על גבו, והיו חלונות פתוחות מן הבתים אל השביל, והיו חוששין שמא ימות מת בבית אחד ותהא הטומאה בא מן החלון אל השביל ומן השביל אל הבית האחר דרך החלון הפתוח, לפיכך פקקו את החלון הפתוח לבית שהטומאה בתוכו בטפיח של חרס וגבו לצד השביל, וכלי חרס אינו מיטמא מגבו, וחוצץ, כי חששו שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח ונמצאת הגיגית מאהלת על השביל והטומאה באה דרך השביל מבית זה לבית זה. אח״כ הוצרכו לפתוח החלון וליטול אותו טפיח הפקוק בחלון, ובאו לידע אם יש באותו סדק של גיגית פותח טפח ואין שם אהל באותו שביל להביא את הטומאה, שהטומאה יוצאה מן השביל דרך סדק שבגיגית כלפי מעלה. או אין בסדק של גיגית פותח טפח, ונמצאת השביל כאהל ומביאה את הטומאה מבית לבית. ומדדו מקדה של חרס וקשרוה בגמי והושיטוה כלפי מעלה, לראות אם היה בסדק הגיגית פותח טפח אם לאו:

ומדבריהם למדנו שפוקקין וקושרין ומודדין בשבת. ובלבד שלא יהיה קשר של קיימא, והמדידה תהיה של מצוה, או להתלמד על דבר הוראה:

ונשאלין לחכם. לפי שהנדר המותר ע"י חכם צריך חקירה על החרטה אם היא מעיקרא ועל הפתח אם פותחין בה הילכך תני נשאלין שהחכם שואל בהם וכיוצא באלה אבל הפרה דלאשה הניחו כל' הכתוב (במדבר ל׳:י״ג) הפר יפר שא"צ שאלה:

ופוקקים את המאור. כתב רש"י וכן הר"ן כרבנן דאמרי פוקקין פקק החלון בפרק י"ז משנה ז' וכתבו התוס' שם דכלי נמי אע"ג דלא מבטל ליה כמו פקק מ"מ מבטל יותר מסדין וכן הוא בגמרא. דהתם. ותמהני על הרמב"ם דמפרש דהכא כולי עלמא מודו משום דכלי לא מבטל ליה. ודברי הר"ב כרש"י. שכתב שפוקקין בלוח או בשאר כל דבר ועי' מ"ש בס"ד במשנה י"א בפ' בתרא דעירובין:

ומודדין את המטלית. פירש הר"ב דפחותה מג' על ג' לא מיטמאה ולא מטמאה. פי' אם היתה מתחלה שלש על שלש ונטמאת כשנפחתה שוב אינה מטמאה כדתנן במשנה ח' פרק כ"ז דכלים:

שפקקו את המאור בטפיח. זה שכתב הר"ב בזה הלשון פקקו את החלון הפתוח לבית שהטומאה בתוכו. פירושו הפתוח כנגד הבית שהטומאה בתוכו. ולכך נתנו הטפיח גבו מול השביל כדי שלא יקבל טומאה מהמת שבבית שכנגדו שהטומאה יוצאה ממנו ומתפשטת תחת הגיגית עד לטפיח [* ומשו"ה לא פירש שפקקו החלון של הבית שהמת בתוכו דמסתמא אותו שחושש פן יתטמא הוא שפוקק ולא אותו שכבר טמא דמאי איכפת ליה]:

לידע אם יש בגיגית פותח טפח. פירש הר"ב ואין שם אהל כו' שהטומאה יוצאת מן השביל דרך הסדק וכו'. וצ"ל שבשני צדי הסדק לא היה ברוחב שום אחד מהן טפח. דאי לאו הכי. אכתי איכא אהל טפח המביא הטומאה לבית שני. ולהרמב"ם פירוש אחר שמפרש ששני בתים סמוכים היו. ובכותל המפרדת היה חלון ובאותו חלון גיגית. פי' שמשית רוצה לומר זכוכית שעושין בזמנינו בכל החלונות והיתה שבירה בשמשית זה. וקשרו כו'. לידע אם יש פותח טפח. ומביא הטומאה לבית השני. ובפקיקה לא הזכיר למאי עבדי ואפשר דמעשה בפני עצמו הוא ואפשר נמי כפירוש הר"ב שמתחלה פקקו. ואחר כך הוצרכו לאותו פקק ונטלוהו ומדדו וכו'. ועיין עוד לקמן מזה:

ומודדין. זה שכתב הר"ב והמדידה תהיה של מצוה כו' בגמ'. וכתבו התוס' דבפקיקה לא בעינן של מצוה. כלומר דשל מצוה לא מעלה ולא מוריד בפקיקה. דדוקא מדידה שאינה איסור כל כך אלא משום דהוי כעובדא דחול מהני של מצוה. אבל פקיקה דמשום תוספת אהל דדמי לבנין ליכא למשרי משום מצוה. כך נראה דבריהם בס"פ כל הכלים. ומה"ט בקשירה נמי לא בעינן דמצוה. כן נראה לכאורה לדעת התוספות ומדברי הר"ב שלא התנה דמצוה אלא במדידה לחוד. ואין נראה כן ממשנה י"ג פרק בתרא דעירובין. ובפירוש הרמב"ם התנה כמו כן בקשירה שתהא של מצוה. וכן בחיבורו פרק עשירי וכ"כ הטור בסי' שי"ז ולפי זה קשיא מ"ש פקיקה שלא התנה בו שיהא של מצוה לא בפירושו ולא בחיבורו פרק כ"ב. גם הטור בסי' שי"ג ובגמ' לא אתמר בהדיא שתהא של מצוה אלא במדידה. והתוס' שכתבו בפקיקה דלא בעינן. היינו לתרץ אמאי לא דתי התם בסוף פרק כל הכלים. דפקיקה דמצוה שאני. אבל לעולם י"ל דסבירא להו דקשירה נמי בעינן דמצוה כדאיתא בהדיא במי"ג בפרק בתרא דעירובין וצריך טעם לחלק בין קשירה לפקיקה ואפשר לומר דקשירה אע"ג דאינו של קיימא מ"מ למראית עין אינו ניכר כל כך בין של קיימא לאינו של קיימא. ולפיכך מצריכין להיות דוקא דמצוה אבל פקיקה שניכר לכל שאינו תוספת בנין ממש. אין צריך שתהא לשם מצוה. ומכל מקום הואיל ויש בו צד חשש איסור דאורייתא בתוספת בנין משום הכי לא מעלה נמי לגביה. אי הוה דמצוה. כמו שכתבו התוספות. כללו של דבר מדידה שאינה אלא כעובדא דחול שייך גבה לומר הואיל ושל מצוה הוא שרי. ופקיקה שיש בה משום בנין. לא שייך לומר גבה דמשום מצוה נתיר. אלא שאם נתיר יש להתיר אף בלא מצוה. וקשירה דלא ניכר בו בין של קיימא לאינו של קיימא ואיכא למראית עין מלאכה דאורייתא לא התירוה אלא דוקא במצוה. ולהרמב"ם יש לי עוד טעם אחר דמצריך מצוה בקשירה כמו במדידה והיינו משום דלהרמב"ם בפירוש המשנה נראה דהך דקתני שפקקו את המאור אינו ענין כלל לטומאת המת אלא שני מעשיות היו האחד שפקקו את המאור והשני שקשרו ומדדו ואלו השנים קשירה ומדידה היו מפני המת שהיה בבית אחד שלא יטמא בית שני הסמוך לו שהרי הוא לא ביאר הפקיקה בזה המעשה ומעתה דבגמ' קאמר מדידה דוקא דמצוה סבירא ליה להרמב"ם והטור דהוא הדין קשירה דהוה גבי המדידה מה שאין כן הפקיקה דלא הוי גבה אלא עובדא אחרינא אלא בגמ' נראה דפקקו המאור הוה ג"כ בזה המעשה עצמו דקאמר וגיגית סדוקה כו' ופקקו כו' ואולי גירסא אחרת היתה לו בגמ' [* ועיין מה שכתבתי במשנה ב' פרק י"ח דכלים]:

סליק לה מסכת שבת