Tractate Eruvin - Chapter 6 - Mishnah 4

מֵאֵימָתַי נוֹתְנִין רְשׁוּת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִבְּעוֹד יוֹם, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁחֲשֵׁכָה. מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּתוֹ וְהוֹצִיא, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמֵזִיד אוֹסֵר, בְּשׁוֹגֵג אֵינוֹ אוֹסֵר:

ב״ש אומרים מבעוד יום. דסברי ביטול רשות מקנה רשותא הוא, ומקנה רשות בשבת אסור:

וב״ה אומרים אף משתחשך. סברי ביטול לאו אקנויי רשותא הוא אלא אסתלוקי מרשותא, ואסתלוקי מרשותא בשבת שפיר דמי. ובברייתא פירשו דבכל דוכתא אמרינן כיון שנאסר למקצת שבת נאסר לכולה חוץ ממבטל רשות:

מי שנתן רשותו והוציא. שחזר ונשתמש ברשות שבטל:

אחד שוגג ואחד מזיד. דקניס שוגג אטו מזיד. ואין הלכה כר״מ:

ר"י אומר במזיד אוסר. היינו בדלא החזיקו בו כבר שאם החזיקו והוציאו מבתיהם לחצר שוב אינו יכול לאסור כדפירש הר"ב במשנה ב' ואפילו לר"י [*דהתם]: