Tractate Eruvin - Chapter 4 - Mishnah 3

מִי שֶׁיָּצָא בִרְשׁוּת וְאָמְרוּ לוֹ, כְּבָר נַעֲשָׂה מַעֲשֶׂה, יֶשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. אִם הָיָה בְתוֹךְ הַתְּחוּם, כְּאִלּוּ לֹא יָצָא, שֶׁכָּל הַיּוֹצְאִים לְהַצִּיל, חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן:

מי שיצא ברשות. כגון לעדות החדש או להציל מן העובדי כוכבים או מן הנהר:

כבר נעשה מעשה. ואינך צריך לילך:

יש לו אלפים אמה לכל רוח. ממקום שנאמר לו:

כאילו לא יצא. הכי קאמר, אם היו אותן אלפים אמה הנתונות לו לכל רוח ממקום שנאמר לו נכנסות לתוך אלפים של תחום ביתו, כאלו לא יצא מתחומו דמי, והולך עד ביתו והרי הוא כבתחילה:

שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן. הכי קאמר, שכן מצינו קולא אחרת בכל היוצאין להציל מן העובדי כוכבים ומן המפולת, שמפני שיצאו ברשות התירו להם לחזור בכלי זיינן למקומם ולא הצריכום להניח כלי זיינן, הכי נמי הקילו [לזה שיצא] ברשות להיות כאילו לא יצא:

מי שיצא ברשות. פי' הר"ב כגון לעדות החודש כו' עיין במשנה ה' פרק ב' דראש השנה:

חוזרין למקומן. פירש הר"ב התירו להם לחזור עם כלי זיינן למקומן. הכי מפרשים בגמ' וטעמא שמא ירגישו בהם האויבים שיצאו וירדפו אחריהן ואין כלי זיין בידם להציל. ולמקומן דתנן היינו למקום שנתנו להם חכמים שהוא עד אלפים אמה דבשיעור היתר הליכה אין בין יוצא ברשות לעדות החדש וכיוצא בו לבין יוצא להציל. ומיהו איכא עוד אוקימתא בגמרא דאם נצחו האויבים ומפחדים לשבות שם רשאים לחזור בכלי זיינן עד למקומן ממש. ופסקו הפוסקים לתרווייהו. ועיין משנה ז' פרק ו' דיומא: