Tractate Eruvin - Chapter 5 - Mishnah 2

נוֹתְנִין קַרְפֵּף לָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא אָמְרוּ קַרְפֵּף אֶלָּא בֵין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת, אִם יֵשׁ לָזוֹ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, וְלָזוֹ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, עוֹשֶׂה קַרְפֵּף לִשְׁתֵּיהֶן לִהְיוֹתָן כְּאֶחָת:

נותנים קרפף לעיר. כל הבא למדוד תחומין מניח לעיר אויר של שבעים אמה ושירים שהן שבעים אמה ושני שלישי אמה ומשם מתחיל למדוד אלפים אמה, שנאמר (במדבר ל״ה:ד׳) מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב, אמרה תורה תן חוצה ואחר כך מדוד, כלומר תן לה קרפף של שבעים אמה ושירים ואח״כ מדוד משם והלאה:

לא אמרו קרפף אלא בין שתי עיירות. שתי עיירות הסמוכות זו לזו נותנין שבעים אמה ושירים לכל אחת כדי לחברן ע״י קרפיפות הללו להיות כעיר אחת, והבא ללכת מאחת מהן [דרך] חברתה מודדים לו אלפים אמה מחוץ לחברתה, מפני ששתיהן כעיר אחת על ידי קרפיפות הללו שמחברין ביניהן. והלכה כחכמים, שאין נותנין קרפף לעיר אחת אלא בין שתי עיירות בלבד:

קרפף. לשון הרמב"ם הוא *)צלע מצלעות מרובעות מדתו בית סאתים והוא שבעים ושירים עכ"ל. עשאו שם משותף או מושאל. דלעיל משנה ג' פרק ב' פי' כדברי הר"ב שם. ונלמד מענינו:

אם יש לזו שבעים אמה ושירים כו'. וכן במשנה דלקמן מאה וארבעים ואחד ושליש וכן העתיקו הרמב"ם בפ' כ"ח מה"ש והטור סימן שצ"ח וזה סותר לפסק הרמב"ם והר"ב בפרק ב' משנה ה' דפסקו דלא כר"ע דסבירא ליה הכי אלא כחכמים דסבירא להו עוד דבר מועט המשלים לבית סאתים ממש. ובתוספות פ"ב דף כ"ג ע"ב כתבו אמתניתין דמאה וארבעים ואחד ושליש דלקמן. דאתיא כר"ע א"נ לא חש לצמצם ע"כ. אך הרמב"ם בפט"ז מה"ש כתב לשיעור של בית סאתים שהוא ע' ושירים על ע' ושירים והיינו הא דר' עקיבא וכ"כ בטור סימן שצ"ח. נראה שחזר בו הרמב"ם ופסק כר' עקיבא משום דהנך סתמי דהכא משמע כוותיה: