Tractate Eruvin - Chapter 8 - Mishnah 1

כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בַּתְּחוּמִין. מֵנִיחַ אֶת הֶחָבִית וְאוֹמֵר, הֲרֵי זֶה לְכָל בְּנֵי עִירִי, לְכָל מִי שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵית הָאֵבֶל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. וְכֹל שֶׁקִּבֵּל עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם, מֻתָּר. מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ, אָסוּר, שֶׁאֵין מְעָרְבִין מִשֶּׁתֶּחְשָׁךְ:

כיצד. לכל מי שילך לבית האבל וכו׳. דמילי דמצוה נינהו, וקיי״ל אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה:

וכל מי שקבל עליו. לסמוך על עירוב זה מותר:

ומשחשיכה אסור. והני מילי כשלא הודיעוהו מבעוד יום, אבל הודיעוהו מבעוד יום אפילו לא קיבל עליו לסמוך על עירוב זה בודאי אלא משחשיכה, מותר:

מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני עירי. ואי משלו כדמשמע. צריך לזכות על ידי אחר וכדתנן משנה ו' פרק דלעיל. והכי אתי מסקנתא דגמרא לעיל דף פ' אמר רב נחמן אחד עירובי תחומים אחד עירובי חצרות אחד שתופי מבואות צריך לזכות:

לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה. כתב הר"ב דמילי דמצוה נינהו. דלבית המשתה סתמא היינו כדאמר בעלמא למשתה בנו ור"ל משתה דחתן וכלה. ועיין משנה ז' פ"ג דפסחים. ומה שכתב וקי"ל אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה. לישנא דגמרא ומדקאמר אין מערבין שמע מינה דקפדינן שלא לערב. ומאי איסורא איכא בעירוב הכי הוה ליה למימר אין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה. אלא אית לן למימר משום דכשמערב חייב לברך עליה כשם שמברכין על כל מצות דרבנן מלאו דלא תסור. והלכך קאמר אין מערבין כו' כדי שלא לברך ברכה לבטלה. וסייעתא להרמב"ם והטור שכתבו לברך. אבל רש"י פירש אין מערבין לא התירו חכמים לצאת חוץ לתחום על ידי עירוב אלא לדבר מצוה עכ"ל. אפשר שדעתו כדעת הראב"ד סוף פרק ו' מהלכות עירובין שלא לברך על עירוב תחומין. דבשלמא עירובי חצרות ושתופי מבואות יש בהן היכר לשבת שלא להוציא לרשות הרבים אלא הכא קולא נפקא מינה לשבת ולא חומרא והמצוה שבשבילה מערבין אינה נוגעת לעירוב. והמגיד כתב דאדרבה יותר ראוי לברך על התחומין דמדאורייתא עד שלשה פרסאות וחכמים אסרו וקבעו תחומים אלפים אמה. ועל ידי עירוב עדיין גזרתן ומצותן קיימת שלא ללכת יותר מאלפים לכל רוח אלא שהעתיק שביתתו ממקומו למקום עירובו. ומה שנשכר מזה. מפסיד לצד האחר. ובעירובי חצרות ושתופי מבואות הותרה גזירתן לגמרי. מאי אמרת דוצונו היינו שכשנרצה לטלטל מבית לחצר ומחצר למבוי שנערב וכל שכן בתחומין דעדיין גזירתן קיימת כמו שאמרנו. והר"ב בריש פרק ב' דביצה כתב [ומברכין] על עירובי תבשילין כדרך שמברכין על עירובי חצרות אפשר דמשמע מזה דסבירא ליה כהראב"ד:

וכל שקבל עליו וכו'. [*והר"ב העתיק וכל מי וכו'. וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי] ומפרש הר"ב כשהודיעוהו ואפילו לא קיבל הכי מיפרשא בגמרא משום דקיימא לן יש ברירה בתחומין לפי שהן דרבנן וכדאיתא במשנה ה' פרק ג' והלכך כשהודיעוהו כשקבל משתחשך אמרינן הוברר למפרע אבל אם לא הודיעוהו מאי ברירה איכא הא לא ידע דאיכא עירוב דדעתיה עלויה: