Tractate Eruvin - Chapter 8 - Mishnah 9

חָצֵר שֶׁהִיא פְחוּתָה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, אֵין שׁוֹפְכִין בְּתוֹכָהּ מַיִם בְּשַׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהּ עוּקָה מַחֲזֶקֶת סָאתַיִם מִן הַנֶּקֶב וּלְמַטָּה, בֵּין מִבַּחוּץ בֵּין מִבִּפְנִים, אֶלָּא שֶׁמִּבַּחוּץ צָרִיךְ לִקְמוֹר, מִבִּפְנִים אֵין צָרִיךְ לִקְמוֹר:

אין שופכין לתוכה מים בשבת. דבד׳ אמות, המים שאדם עשוי להשתמש בהן בכל יום נבלעים שם במקומם ואין יוצאין לרה״ר, פחות מד״א, אין נבלעים במקומם ויוצאין לרה״ר:

עוקה. גומא:

מחזקת סאתים. מפני שהאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום:

מן הנקב ולמטה. שיהיה החלל של העוקה מחזיק סאתים קודם שיגיעו המים אל הנקב שעל שפתה שבו מקלחין לרה״ר:

בין מבפנים בין מבחוץ. בין שעשה העוקה בחצר בין שעשאה ברשות הרבים:

צריך לקמור. לעשות עליה כמין כפה מכוסה מלמעלה כדי שתהא חלוקה מרשות הרבים:

אין שופכין לתוכה מים בשבת. פי' הר"ב דבד"א וכו' נבלעים שם במקומם פחות כו' אין נבלעים ויוצאין לרה"ר. כלומר וכיון דאין ראויין להבלע הלכך כי שפיך בחצר ידע שיצאו לחוץ וכי יוצאים נתקיימה מחשבתו וגזרו על כחו ברשות הרבים דלמא אתי למשרי זריקה בהדיא לרה"ר. אבל כשנבלעים במקומן כי נמי נפקי לבר לא מקיימה מחשבתו. והא דתנן ד' אמות כתב רש"י דבאורך ורוחב משמע דאי לא יהיב שיעורא נמי לפותיא אין כאן שיעור מפורש כלום ומשמע אפי' רחבה משהו וליכא לאוקמי בה טעמא ע"כ. ומיהו אפי' היא שמונה על ב' או על תמונה אחרת. כל שיש בה כדי לרבע ד' על ד' הרי יש מקום לבלוע ושרי כדאיתא בגמ' אליבא הך אוקימתא דר' זירא וקאמר בגמ' דלהכי לא קתני חצר שאין בה ד' על ד' דאי תני הכי הוי אמינא דקפידא הוא שיהא מרובע והוא חצר חשוב והוי טעמא אחרינא דאמר רב שהוא ראוי לזלף ולכבד ולרבץ וכוונתו לזלף ולא שיצאו לחוץ דבחצר שהוא מרובע כזה משתמשין בו דרך כבוד. להכי תני שהיא פחותה מארבע דמשמע שחסר שיעורו הא יש שיעור ארבע על ארבע לא שנא ברבוע ולא שנא באריך וקטין שרי ועיין במשנה דלקמן:

מחזקת סאתים. ושיעור המקום כתב הרמב"ם בפט"ו מהלכות שבת שהוא חצי אמה על חצי אמה ברום שלש חומשי אמה. ע"כ. וכתב הר"ב מפני שאדם עשוי להסתפק כו'. גמרא. וכי מסתפק טפי מלתא דלא שכיחא הוא ולא גזרינן ביה ב"י סי' שנ"ז בשם הריטב"א וכי מחזיק כך משמע דלעולם שרי בין הוא ריקן או יש בו ג"כ מהשופכים דמבעוד יום. ועי' בלשון רש"י שאעתיק במשנה דלקמן בס"ד שכיוצא בו כתב הר"ר יהונתן אדהכא. ועי' עוד במשנה י"ד:

בין מבחוץ כו'. אלא שמבחוץ צריך לקמור. פי' הר"ב מבחוץ שעשאה ברשות הרבים. וז"ל הרמב"ם בחבורו ברשות הרבים בצד החצר כדי שיהיו המים נקבצים בתוכה ע"כ. וצריך לקמור פירש הר"ב כדי שתהא חלוקה מרשות הרבים והאי טעמא הרמב"ם כתבו בפירושו ובחבורו. וכתב הב"י לדבריו דהיינו משום דלא מיתסר אלא משום חשדא ע"כ. כלומר דאי לא הוה קמורה איכא חשדא. שהרואים עוקה מלאה מים בצד חצרו יאמרו שהוציאם מחצר ושפכם בעוקה זו שברשות הרבים. [*ובפירוש קמור עיין מ"ש ספ"ג דאהלות]: