Tractate Eruvin - Chapter 4 - Mishnah 11

Tractate Eruvin - Chapter 4 - Mishnah 11

מִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, לֹא יִכָּנֵס. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שְׁתַּיִם, יִכָּנֵס, שָׁלֹשׁ, לֹא יִכָּנֵס. מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, לֹא יִכָּנֵס. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת, יִכָּנֵס, שֶׁאֵין הַמָּשׁוֹחוֹת מְמַצִּין אֶת הַמִּדּוֹת, מִפְּנֵי הַטּוֹעִין:

Comments from Bartenura on Masechet Eruvin - Chapter 4 - Mishnah 11

אפילו אמה אחת לא יכנס. ואין לו אלא ד׳ אמות מכאן וד׳ אמות מכאן. ואע״פ שמובלעות אלו ארבע אמות בתוך תחום העיר, לא אמרינן כיון דעל על, דסבירא ליה הבלעת תחומים לאו מלתא היא:

שתים יכנס. ר׳ אליעזר לטעמיה, דאמר והוא באמצען שבסוף האלפים יש לו ארבע אמות שתים מצד זה בתוך התחום ושתים מצד זה לסוף התחום, הילכך אם הוא עומד באמה השניה יכנס דהבלעת תחומין מלתא היא. ואין הלכה כר״א:

מי שהחשיך. שהיה בא מן הדרך וחשכה לו חוץ לתחום:

לא יכנס. דבמקומו לא קנה שביתה שהרי גילה דעתו שאינו רוצה לקנות שביתה במקומו, ובעיר לא קנה שביתה שיש בינו ובין העיר יותר מאלפים אמה, הילכך אין לו אלא ארבע אמות כדין מי שיצא מחוץ לתחום:

עד ט״ו אמה. לאו דוקא דהוא הדין פחות או יותר מעט. ואית דמפרשי ט״ו דוקא, ולא ידעתי לישבו יפה:

המשוחות. מודדי התחומים לעיירות ועושין סימן לסוף התחום. אין ממצין את המדות לעשות הסימן בסוף אלפים ממש אלא כונסין אותן לתוך אלפים:

מפני הטועין. שאין מכירין הסימן ופעמים שיוצאים להלן ממנו וחוזרין ולאו אדעתייהו, ומשום הכי רגילין תמיד לכנוס בתוך אלפים, ונמצא שאלו ט״ו אמות בתוך התחום הן, וכיון שהיה זה אנוס שרינן ליה ליכנס, ולא מחמירין ליה כי היכי דמחמירינן למי שיצא חוץ לתחום, דהתם הוה ליה ליזהר ולתת בדעתו שלא יצא. ואין הלכה כר״ש:

Comments from Tosefot Yom Tov on Masechet Eruvin - Chapter 4 - Mishnah 11

שתים יכנס שלש לא יכנס. פי' הר"ב אם עומד באמה השנייה כו' ודכוותיה שלש לא יכנס אם עומד באמה השלישית. והכי איתא בגמרא:

מי שהחשיך כו'. כתב הרב דבמקומו לא קנה שביתה כו' הלכך אין לו אלא ד' אמות כו'. קיצור לשון אני רואה בכאן וז"ל הרב רבינו יהונתן לא יכנס אם אמר שביתתי בעיר לא אמר כלום שהרי הוא חוץ למקום שסיים יותר מאלפים אמה ובמקומו נמי לא קנה שביתה כו' ע"כ. אבל דוחק הוא לפרש משנתינו באומר שביתתי כו' דוקא. ואם נאמר שמפני כן לא כתב כן הר"ב נבא לדוחק יותר גדול דאמאי לא קנה שביתה במקומו ויהיה לו אלפים אמה שהרי מבואר במ"ז שאין צריך שיאמר כו'. ואפשר שהר"ב סובר דמתני' בהחשיך בדרך וסובר שיש לו רק אלפים מיירי ולמחר רואה סי' התחום והרי הוא אמה חוצה לה. והשתא סבירא ליה דהואיל וסבור היה שיש לו רק אלפים הוי כגלוי דעת שאינו רוצה לקנות שביתה במקומו וגם בזה יש דוחק לפרש כן מתני' דמיירי דוקא בטועה וסובר שיש לו רק אלפים לעיר. ועוד דלשון הר"ב שכתב שהרי גילה דעתו משמע דגלוי דעת ממש הוי הלכך יותר נכון לומר שנתכוון ללשון הרב רבינו יונתן וטעות נפל בהעתק. אבל הרמב"ם בחבורו פכ"ז מה"ש לא נכנס לא' מן הדחוקים הללו וכתב לא יכנס אלא מהלך ממקום שנכנס עליו השבת והוא עומד בו אלפים אמה בלבד וכ"כ הטור בסי' ת"ה:

עד חמש עשרה אמה. פירש הר"ב לאו דוקא. אלא כלומר לפי סברת האדם שיוכל לשער עד ט"ו אמה ולא יותר אבל אפשר לפחות ולשער שא"א שיטעו כל כך וזה לפי ענין המקום ההוא אם הוא מישור או שיש בו גאיות או הרים וכיוצא בזה ומה שכתב עוד ואית דמפרשי חמש עשרה דוקא ולא ידעתי לישבו יפה. לא ראה בזה דברי רש"י והר"ר יונתן שכתבו. וזה לשונם. אמרינן לקמן בפרק כיצד מעברין אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה ארבעים חבלים יש לאלפים וכל חבל וחבל מתמעט שתי אחיזות שזה תופס מכאן. וזה תופס מכאן. והאחיזה טפח וחצי אצבע. הרי פ' טפחים. וארבעים אצבעות העולין לעשר טפחים. הרי תשעים [טפחים] שהן ט"ו אמות. עכ"ל. ומ"ש הר"ב ולא מחמירין כו' עיין בסוף מכילתין:

המשוחות. פי' הר"ב מודדי התחומין כדמתרגמינן ומדותם מחוץ לעיר ומשחתון מברא לקרתא (במדבר ל״ה:ה׳):