Tractate Eruvin - Chapter 4 - Mishnah 9 עירובין פרק ד׳ משנה ט׳

זהו שאמרו. כגון זה שהוא בדרך ואין עמו פת, דהשתא עני הוא, לו התירו חכמים לערב ברגליו. דסבירא ליה לרבי מאיר עיקר עירוב בפת, וקולא היא דאקילו גבי עני או מי שבא בדרך ואין עמו פת לערב ברגליו. ור׳ יהודה סבר עיקר עירוב ברגל, וקולא היא דאקילו לעשיר שאינו יכול לילך ברגליו לשלוח עירובו ע״י שליח. והלכה כר״י. ובין ר״מ ובין ר׳ יהודה שוים הם שהאומר שביתתי במקום פלוני אינו קונה שביתה באותו מקום שאמר, אא״כ הוא עני או בא בדרך שאין עמו פת, אבל עשיר צריך שישלח פת במקום שביתתו. והאומר שביתתי במקום פלוני אינו קונה שם שביתה אא״כ יש שהות ביום שהיה יכול לרוץ ולהגיע שם קודם שתחשך, ואם אין כל כך שהות ביום בשעה שאומר שביתתי במקום פלוני לא קנה שם שביתה:

וזו היא שאמרו העני וכו'. אתאן לר"מ וכלומר בזו אמרו העני כו' אבל עיקר ערוב בפת והכי מפור' בגמ' וטעמיה דר"מ פי' הר"ר יונתן דכיון שמביא פת גילה דעתו וניכר שרצונו לשבות שם. אבל כשמערב ברגליו אמרי אינשי אם ת"ח הוא שמעתיה משכתיה. ואם ע"ה חמרו אתבד ליה והולך לבקרו שם ור' יהודה סובר כיון שטורח הוא בעצמו יש הכירא יותר. מששולח שם ובידו פת. ומ"ש הר"ב דשוים באומר שביתתי במקום פלוני כו'. כלומר ופלוגתייהו באומר שביתתי במקומי ואינו עני שיש לו פת. ומ"ש הר"ב או בא בדרך שאין עמו פת הכי קאמר או בא בדרך אע"פ שיש עמו פת. הוי כמי שאין עמו פת. הואיל ובדרך הוא וחשכה לו כדמסיק שהיה צריך לרוץ. וכ"פ הרמב"ם בפירושו וחבורו וכן נראה בטור סי' ת"ט. ואם לא תפרש כן תקשה דידיה אדידיה דכתב אבל עשיר וכו' ש"מ דאפי' בא בדרך צריך העשיר שישלח פת וכו' והדר כתב האומר שביתתי כו' אא"כ יש שהות כו' ומשמע דלא בעינן שירוץ ויגיע שם אלא שיהיה שהות כל כך. ודוחק לומר דדוקא בעני או מי שאין לו פת קאמר להך. ועוד דא"כ בריש משנה ז' ה"ל להתנות בזה דדוקא במי שאין לו פת איירינן: