Tractate Terumot - Chapter 4 - Mishnah 2

Tractate Terumot - Chapter 4 - Mishnah 2

מִי שֶׁהָיוּ פֵרוֹתָיו בַּמְּגוּרָה, וְנָתַן סְאָה לְבֶן לֵוִי וּסְאָה לְעָנִי, מַפְרִישׁ עַד שְׁמֹנֶה סְאִין וְאוֹכְלָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מַפְרִישׁ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

Comments from Bartenura on Masechet Terumot - Chapter 4 - Mishnah 2

במגורה. באוצר, כדכתיב (חגי ב) העוד הזרע במגורה:

ונתן סאה לבן לוי. מתניתין איירי בפועל חבר הבא לסעוד אצל בעל הבית ואינו מאמינו על המעשרות וראה הפועל את בעל הבית נותן ממגורתו סאה לבן לוי וסאה לעני. ר״מ אומר דאותו פועל יכול לאכול מן המגורה שמנה סאים דמסתמא בתורת מעשר ראשון נתן ללוי ובתורת מעשר עני נתן לעני, והרי יש כאן ח׳ סאים מתוקנים ומעט יותר. ואע״פ שלא ראהו מפריש תרומה גדולה לא נחשדו עמי הארץ על התרומה:

וחכ״א לא הפריש בעל הבית אלא לפי חשבון. סעודה זו שרוצה הפועל לאכול אצלו, והשאר מתנה בעלמא הוא דיהיב ללוי ולעני, הלכך אין הפועל יכול לאכול אצלו עד שיכלו ח׳ סאין כדברי ר״מ, אלא אותה סעודה שהיה לו לאכול אצלו ותו לא. פירוש אחר ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני והלכו להם, וכשבא להפריש שמנה סאין מן המגורה ולאכול אותם על סמך השני סאין שנתן לבן לוי ולעני אינו יודע אם אותן שני סאין קיימים אם לאו, ר״מ אומר מפריש שמונה סאין ואוכלן, על סמך אותן שני סאין שנתן לבן לוי ולעני בחזקת שהן קיימים. וחכ״א אינו מפריש אלא לפי חשבון, הקיימים, אם כל השני סאין קיימים מפריש עליהן ח׳ סאין ומעט יותר, ואם אין קיימים אלא חציין אינו מפריש עליהם אלא ארבע סאין, לפי חשבון מה שנמצא מהן קיימים כך מפריש עליהם ולא יותר. והלכה כחכמים:

Comments from Tosefot Yom Tov on Masechet Terumot - Chapter 4 - Mishnah 2

שמנה סאין. פי' הר"ב וכ"כ הר"ש ומעט יותר. וז"ל הרמב"ם ואמרם סאה לעני הוא בקירוב החשבון אבל בדיוק החשבון אינו טעון לתת לעני אלא תשע עשיריות מהסאה ויפריש ג"כ אותן ח' סאין ועשירית סאה וזה מבואר. ע"כ:

[*וחכ"א אינו מפריש אלא לפי חשבון. פי' הר"ב בפי' השני לפי חשבון הקיימים וכלומר ואינו יכול לסמוך שכולם בחזקת קיימים אלא צריך שיתברר לו כמה קיימים ולפי מה שנתברר לו שקיימים כך יפריש עליהם ול"ד לדתנן בספ"ג דגיטין המניח פירות להיות מפריש עליהם כו' מפריש עליהם בחזקת שהן קיימים דהתם הפירות אצלו נשארים ואין כאן חשש שנאכלו אלא שמא נאבדו ולהא לא חיישינן דלא שכיח אבל הכא שנתנום לאחרים ללוי ולעני יש לחוש שמא נאכלו. וכן פי' הרמב"ם שמא אין קיימים קצתם או נאכל קצתם ואגב דחיישינן לנאכל דשכיח דלכך ניתן להם. נקט נמי שמא אינן קיימים. וז"ל הרמב"ם בפ"ז מה' מעשר אא"כ יודע שב' סאין של מעשרות קיימים אבל אם אכלו מהן הלוי והעני כו' עכ"ל. וצ"ל שהטעם הוא דכיון שעדיין לא הפריש החולין בכדי אלו המעשרות אין נתינת הלוי והעני פוטרתן הואיל ועדיין מעורבין בטבלן דאין בריר' בדאוריי' כדפסק הר"ב בפ"ז דדמאי מ"ד]: