Tractate Terumot - Chapter 9 - Mishnah 7

הַמְנַכֵּשׁ עִם הַנָּכְרִי בַּחֲסִיּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁפֵּרוֹתָיו טֶבֶל, אוֹכֵל מֵהֶם עֲרַאי. שְׁתִילֵי תְרוּמָה שֶׁנִטְמְאוּ, שְׁתָלָן, טָהֲרוּ מִלְּטַמֵּא, וַאֲסוּרִין מִלֶּאֱכֹל עַד שֶׁיָּגֹם אֶת הָאֹכֶל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁיָגֹם וְיִשְׁנֶה:

המנכש. תולש עשבים רעים הגדלים בתוך התבואה והירקות:

בחסיות. כגון השום והלוף והבצלים והכרתי, כל אלו נקראים חסיות:

אע״פ שפירותיו. של עובד כוכבים טבל, דסבר האי תנא אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מן המעשר וגדולי טבל טבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו הכי אוכל מהן עראי.

שתילי תרומה. כגון שתילי כרוב ותרדין שנטמאו ושתלן, טהרו מלטמא. דכיון שנתחברו לקרקע תבטלו מתורת אוכל. וא״ת כיון דעיקר גזירה גדולי תרומה כתרומה אינה אלא משום תרומה טמאה ביד כהן דלמא משהי לה גביה ואתי לידי תקלה, אכתי כיון דטהרו משהי לה גביה. וי״ל דתרומה נמכרת בזול הרבה לפי שאינה ראויה אלא לכהנים טהורים ואם נטמאת טעונה שרפה, הלכך אפילו אם היו נותנים לכהן תרומה כדי לזרעה לא היה [צ״ל מפסיד] מבטל שדהו, אבל אם היו הגדולין חולין היה משהה תרומה טמאה כדי לזרעה:

ואסורים לאכול. מעלה בעלמא היא:

עד שיגום האוכל. יחתוך כל הראוי לאכילה, ומה שיגדל אח״כ יהא מותר:

עד שיגום וישנה. שיחתוך מה שגדל גם בפעם השניה, ומה שיגדל משני ואילך יהיה מותר. ואין הלכה כרבי יהודה:

אע"פ שפירותיו טבל אוכל וכו'. ל' הר"ש וכמ"ד במנחות בפ' רבי ישמעאל (מנחות ד' סז.) מרוח העובד כוכבים פוטר. וכוותי' פסק הרמב"ם בפ"ק מה"ת.[*ולא מחייב אלא משום בעלי כיסין. באכילת עראי לא גזור. ואפי' גזור. כיון דשתלה פקע לה טבלה מינה כדאמרי' במנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע.) גבי שבולת שמרחה ושתלה. ואפילו למ"ד כיון שמרחה טבלה לה וכי קרא עליה שם קדשה לה הני מילי במרוח ישראל דחייב מדאורייתא ל' הר"ש. וכותיה פסק הרמב"ם בפ"ק מהלכות תרומה]:

טהרו מלטמא. כתב הר"ב וא"ת כיון דעיקר גזירה כו'. וי"ל דתרומה נמכרת בזול כו'. וכ"כ הר"ש והם דברי התוס' דפ' כל שעה (פסחים דף לד ע"א). ומיהו איכא למימר שלא הוצרכו לתרץ כך אלא לרבה דמפרש ואסורים לאכול לזרים אבל למסקנא דמעלה בעלמא הוא ואף לכהנים אסורים לאכול וכן מפ' הר"ש והר"ב למתניתין אין כאן קושיא כלל. דכיון שאסור לאכול עד שיגום. ודאי דלא משהי ליה: