Tractate Terumot - Chapter 10 - Mishnah 1

בָּצָל שֶׁנְּתָנוֹ בְתוֹךְ עֲדָשִׁים, אִם שָׁלֵם, מֻתָּר. וְאִם חִתְּכוֹ, בְּנוֹתֵן טַעַם. וּשְׁאָר כָּל הַתַּבְשִׁיל, בֵּין שָׁלֵם בֵּין מְחֻתָּךְ, בְּנוֹתֵן טַעַם. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בְּצַחֲנָה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לִטֹּל אֶת הַזֻּהֲמָא:

בצל שנתנו לתור עדשים. [של חולין] וה״ה בצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים. [טעות המעתיק יש כאן וכצ״ל בצל שנתנו לתוך עדשים.] בצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים [של חולין] (וה״ה לבצל של חולין שנתנו לתוך עדשים של תרומה). ומיירי כגון שנתנו בעדשים אחר בשולו ויצאו ממנו מימיו, שאז אין הבצל כשהוא שלם פולט בעדשים ולא בולע מהם. אבל אם נתבשל הבצל בעדשים פשיטא, דיהיב ובלע טעמא, אף כשהוא שלם:

בנותן טעם. דטעים להו כהן, שמותר בחולין ובתרומה. אי אית בהו טעמא דתרומה הכל אסור לזרים, ואי לא הכל חולין כשהיה:

ושאר כל תבשיל. כגון שום וקפלוט, וכיוצא בהן:

מתיר בצחנה. אם נתן בצל של תרומה בצחנה, שהם דגים קטנים הכבושות בציר, נוטל את הבצל והצחנה מותר, ובלבד שיהיה הבצל שלם שלא נימוח ולא נתערב עם הצחנה. שאין הבצל ניתן לתוכו אלא להעביר זוהמת הדגים ולא כדי ליתן בו טעם. ואין הלכה כרבי יהודה:

[*לתוך עדשים. הגהתי בפירוש הר"ב של חולין שכן הוא בפירוש הר"ש]:

צחנה. פירש הר"ב דגים קטנים הכבושים בציר. ועיין עוד בפירושו למשנה ד פ"ו דנדרים: