Tractate Terumot - Chapter 5 - Mishnah 7

סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, הִגְבִּיהָהּ וְנָפְלָה אַחֶרֶת, הִגְבִּיהָהּ וְנָפְלָה אַחֶרֶת, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת, עַד שֶׁתִּרְבֶּה תְרוּמָה עַל הַחֻלִּין:

עד שתרבה תרומה על החולין. פירש הר"ב עד שיפלו שם נ"א של תרומה. וכן פירש הר"ש גם הראב"ד בהשגתו פרק י"ג מה"ת וכתב הטעם דשמא כשהגביה הגביה החולין. והתרומ' כולה נשארת שם והרי שיש באותו כרי נ"א של תרומה ונ' של חולין. ולפי שיש להקשות על פירוש זה ממשנה ה דאפי' חכמים אומרים אינו מדמע אלא לפי חשבון ש"מ דלא אמרינן שמא הוא מגביה החולין והתרומה נשארת הלכך לא בזה בחר הרמב"ם ומפ' שתרבה היינו עד שיפלו לתוך המאה חולין מאה סאה ועוד של תרומה זה אחר זה כ"כ בכ"מ [*ומ"ש הר"ב אבל מחצה על מחצה שרי. דבדרבנן לא בעינן רבייה כדאמר רבי יוחנן בסוף הערל [דף פה.] ולריש לקיש דפליג ובעי רבייה אף בדרבנן. שמא היינו טעמא דעד נ' אי אפשר שלא יהא עדיין רוב חולין. דאכל סאה שהגביהה אי אפשר שלא יעלה עמו מן התרומה. הר"ש. ועי' פ"ז מ"ה]: