Tractate Pesachim - Chapter 2 - Mishnah 1

כָּל שָׁעָה שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכֹל, מַאֲכִיל לַבְּהֵמָה לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת, וּמוֹכְרוֹ לַנָּכְרִי, וּמֻתָּר בַּהֲנָאָתוֹ. עָבַר זְמַנּוֹ, אָסוּר בַּהֲנָאָתוֹ, וְלֹא יַסִּיק בּוֹ תַּנּוּר וְכִירָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין בִּעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵפָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל לַיָּם:

כל שעה שמותר לאכול. מדלא קאמר כל שעה שאוכל מאכיל, ונקט לה בתרי לישני, משמע דאתרי גברי קאי. והכי קאמר, כל שעה שמותר לכהן לאכול בתרומה מאכיל ישראל חולין לבהמתו. ומתניתין רבן גמליאל היא שרבן גמליאל אומר חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש. ולית הלכתא כותיה, אלא בין בתרומה בין בחולין אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש:

מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות. צריכי, דאי תנא בהמה, הוי אמינא בהמה דאי משיירא חזי לה ומבער ליה אין, אבל חיה כגון נמיה וחתול וחולדה דאורחה להצניע אימא לא. ואי תנא חיה, ה״א חיה דאי משיירא מצנעה ליה ולא עבר עליה על בל יראה אימא אין, אבל בהמה זימנין דמשיירא ולאו אדעתיה לבערו ועבר עליה על בל יראה אימא לא, קמ״ל. ועופות, איידי דתנא בהמה וחיה תנא נמי עופות:

ומוכרו לנכרי. לאפוקי מבית שמאי דאמרי לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח דקסברי מצווה אני לבערו מן העולם ולא שיהיה קיים:

ומותר בהנאתו. בהנאת אפרו. כגון אם חרכו באור קודם זמן איסורו מותר ליהנות באפרו אפילו לאחר זמן איסורו:

עבר זמנו. משהגיע שעה ששית אף על פי שאין איסורו אלא מדברי סופרים, אסור בהנאתו כאילו היה מאיסורי הנאה של תורה. שאם קידש בו אשה אין חוששין לקדושיו, ואפילו בחמץ נוקשה, כגון דגן שנפל עליו דלף וכיוצא בו שבפסח עצמו אין איסורו אלא מדברי סופרים, אם קידש בו אשה ביום י״ד משהגיע שעה ששית אין חוששין לקדושיו:

ולא יסיק בו תנור וכירים. לרבי יהודה איצטריך, דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, מהו דתימא בהדי דקא שריף ליה לתהני מיניה, קמ״ל דלא, דאפילו כדרך ביעורו אסור ליהנות ממנו מכי מטא זמן איסוריה:

ר״י אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. דיליף מנותר דאסור בהנאה וענוש כרת כחמץ, ומצותו בשריפה ולא בדבר אחר. ורבנן לא ילפי מנותר, דחלב של שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ואינו טעון שריפה:

כל שעה שמותר לאכול מאכיל. לדיוקא איצטריך דתידוק הא משעה שאינו מותר לאכול אינו מותר להאכיל. רש"י:

מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות. כתב הר"ב צריכי כו' אבל חיה כגון וכו' וחולדה וכן לשון רש"י. ונראה דרוצה לומר בחולדה חולדת הסניים שהיא חיה. כתנא קמא דמשנה ה' פ"ח דכלאים אלא שאין זה מדרך רש"י לסתום אלא לפרש הלכך נראה יותר לומר דכלל שרץ בהדי חיה הואיל ולאו בהמה היא. ובתוס' הקשו היכי שרי הכא להאכיל כו' הא תנן פרק קמא משנה ג' ומה שמשייר יניחנו בצנעא ומפרש [*רש"י] דשמא תטול חולדה וכו'. ותירצו דיש לחלק בין חיה לחולדה המגדלים בבתים [דהחיה] לא מצנעא כולי האי כמו חולדה הטומנת בחורים ובסדקים ע"כ. משמע דלחולדה אינו רשאי להאכיל. והיינו דבהמה חיה ועוף תנן ואילו לשרץ לא תנן. אבל הרא"ש כתב דהפירוש הנכון ומאכיל כו' והוא עומד עליהם עד שיאכלום ולא יעלים עיניו מהם עד שיאכלו ויבער המשוייר ומתניתין היתר הנאה אתי לאשמעינן. ולעולם צריך ליזהר שלא יצניע וה"פ דאי תני בהמה דאי משיירא קא חזי ליה דאף אם מחמת טרדא יעלים עיניו יחזור ויבער המשוייר דהא קא חזי ליה ע"כ. ומ"ש הר"ב ועבר עליה בל יראה. כתבו התוס' פירוש אם לא בטלו וה"ה דהמ"ל דלמא אכיל מיניה:

עבר זמנו. פירש הר"ב משהגיע שעה ו' פירוש משמתחלת כו' ומ"ש אין חוששין לקידושיו כתב רש"י בפרק קמא ד"ז ע"א ואע"ג דאתי איסור הנאת חמץ דרבנן דשש ומפקע קדושי תורה ושרי א"א לעלמא הא מתרצינן בכמה דוכתין כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. והפקר ב"ד הפקר והם הפקירו ממונו:

אסור בהנאתו. פירש הר"ב כאילו הי' מאיסורי הנאה של תורה כלומר כאילו היה בשעה שאסור בהנאה מן התורה דחמץ בפסח אסור בהנאה מן התורה. שנאמר (שמות י״ג:ג׳) לא יאכל חמץ דקרינן בצירי ולא בחולם. משמע לא יהא בו היתר אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל. ואיכא טעמא אחרינא. ובהך כ"ע מודו:

וחכמים אומרים. בסוף מסכת תמורה פסק הר"ב כמותם:

או מטיל לים. פירוש שאינו ים המלח דבים המלח אין ספינה עוברת וא"צ פירור אלא מיירי בשאר ימים וה"ה בכל נהרות והכי קתני מפרר וזורה לרוח מפרר ומטיל לים כרבה בגמרא. ועי' במשנה ג' פרק ג' דע"ז: