Tractate Pesachim - Chapter 4 - Mishnah 5

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְתִשְׁעָה בְאָב, עוֹשִׂין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, אֵין עוֹשִׂין. וּבְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ תַּלְמִיד חָכָם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּיהוּדָה הָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה בְעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, וּבַגָּלִיל לֹא הָיוּ עוֹשִׂין כָּל עִקָּר. וְהַלַּיְלָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִין, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין עַד הָנֵץ הַחַמָּה:

תלמידי חכמים בטלים. ממלאכתן כל אותו היום, כדי שלא יסיחו דעתם מאבילות:

לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם. ולא מחזי כיוהרא שהרואה אותו בטל אומר אין לו מלאכה לעשות ולא מפני שנוהג בו איסור:

וחכמים אומרים ביהודה וכו׳ חכמים סבירא להו דעשיית מלאכה בערבי פסחים לאו במנהגא תליא מלתא, אלא ביהודה היו מתירים ובגליל אוסרים איסור גמור, ולא מכח מנהג:

הלילה. ליל ארבעה עשר, לאנשי גליל שאוסרים לעשות מלאכה בערבי פסחים:

בית שמאי אוסרים. להם ככל שאר ימים טובים שאסורים בעשיית מלאכה שהלילה הולך אחר היום:

ובית הלל מתירים. מידי דהוה אתענית שהיום אסור באכילה והלילה מותר:

רשב"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו ת"ח. פירש הר"ב ולא מחזי כיוהרא והא דבסוף פ"ב דברכות לענין חתן שלא יקרא ק"ש איפכא שמעינן להו דרשב"ג חייש ליוהרא ורבנן לא חיישי מתרץ בגמרא דרבנן סברי הכא כיון דכ"ע עבדי מלאכה ואיהו לא עביד מחזי כיוהרא. אבל התם כיון דכ"ע קרי ואיהו נמי קרי לא מחזי כיוהרא ורשב"ג סבר התם דבעינן כוונה ואנן סהדי דלא מצי כווני דעתיה מחזי כיוהרא אבל הכא לא מחזי כיוהרא אמרי מלאכה הוא דלית ליה פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא. ואיכא שינויא אחרינא דמוחלפת השיטה. וכתב הב"י בסי' ע' גבי ק"ש דהרמב"ם פוסק דרשאי משום דס"ל כהאי שינויא דמוחלפת השיטה וא"כ קמה לה סברת ת"ק אליביה דרשב"ג וקי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ומה"ט נמי פסק הרא"ש דאינו רשאי משום דסובר כאידך שינויא וסבר רשב"ג דאינו רשאי והלכה כמותו בכל מקום וכו' אלו דבריו ז"ל. ואני תמה עליהם דהרי הרמב"ם בפ"ה מהלכות תענית לא הביא דברי רשב"ג דמשנתינו דהכא ואילו כדבריו ז"ל ה"ל לפסוק דלא חיישינן ליוהרא ושכל אדם רשאי לעשות עצמו כתלמיד חכם. וכ"כ בהדיא בפירוש המשנה דאין הלכה כרשב"ג בכאן ובברכות אלא נ"ל דלא זו הדרך ולא זו הסברא של הרמב"ם אלא סבירא ליה נמי כאידך שינוייא דלא מוחלפת השיטה כלל דהכי ניחא טפי. אי נמי משום דרב שישא בר אידי דמשני ליה בתראה הוא כדכתב הב"י להרא"ש ובתרתי מתני' פסק כת"ק ולא כרשב"ג והאי כללא דקאמר כל מקום ששנה וכו' אמוראי פליגי ביה והרמב"ם סבירא ליה כמאן דפליג וכבר כתבתי בזה במ"ז פ"ח דערובין. והרא"ש פסק כרשב"ג משום דמסתבר ליה טעמיה דרשב"ג וכ"כ בשם הרי"ף בסוף פרק גט פשוט דהדין כללא דכל מקום ששנה רשב"ג כו' לאו דוקא הוא דלא אמרו הלכה כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא. וכ"כ הר"ן במשנה ד' פ"ו דכתובות דגאונים פסקו שם כרשב"ג שבמשנתינו לפי שאינו חולק ע"כ. ואי איתא דכללא הוא אפי' אתא לאפלוגי הלכה כמותו:

וחכמים אומרים ביהודה כו'. פי' הר"ב חכמים סבירא להו דעשיית מלאכה כו' איסור גמור כו' עי' מ"ש הר"ב בסוף פ"ק דיבמות מאי דפריך בגמרא מלא תתגודדו:

ובית הלל מתירין. פירש הר"ב מידי דהוה אתענית וכו'. ולכאורה סברא דבית שמאי עדיפא דילפי איסור מלאכה מאיסור מלאכה. ונראה לי דלחכמים דהכא דסברי איסורא איכא טעמא דאיסור כדאמר בירושלמי משום שחיטת הפסח כמ"ש בריש פירקין וקאמרי בית הלל דכיון דאיסור מלאכה משום שחיטת הפסח הוא הוי איסור מלאכה דידיה כאיסור אכילה דתענית שהרי הקרבן והתענית שוים הם דשניהם לכפרה באים. ובקרבן עצמו הלילה הולך אחר היום ולא היום אחר הלילה. אלא דהכא איסור דלילה שאחריו לאו משום לתא דידיה אלא משום עצמו. ולפיכך יליף מתענית דמצינו שאיסורו ביום בלבד ולא בלילה כלל. כן איסור מלאכה דמחמת קרבן הדומה לו כמ"ש לא נאסר הלילה שלפניו. וא"ת ומאי דוחקיה דרש"י והר"ב דפירשו לעיל דלא כהירושלמי והרי בכאן לחכמים על כרחיך צריך לההוא טעמא. ויש לומר דבירושלמי עצמו פריך א"כ יהא כל היום אסור כמו יחיד שמביא קרבן דאסור בכל היום ומפרש התם משום דראוי להקריב משחרית אבל פסח אינו יכול להקריבו אלא עד חצות כדאיתא בריש פרק דלקמן כמ"ש התוספות בריש פרקין והאי שנויא ס"ל לדוחק דכיון דמשום שהוא יום קרבן אסרינן לא שייך לחלק היום בעצמו. וביהודה נמי שעושין מלאכה לסברת רש"י והר"ב לית להו טעמא דירושלמי באחר חצות אלא כפירושם:

הנץ. עיין מ"ש במ"ב פ"ק דברכות: