Seder Moed · Pesachim

Tractate Pesachim - Chapter 10 - Mishnah 5 פסחים פרק י׳ משנה ה׳

Chapter 10 of 10 · Mishnah 5 of 9

Tractate Pesachim - Chapter 10 - Mishnah 5 : Youtube

Rav Reuven SpolterYoutube

1 video class :

To add a video to this page please click here.

Tractate Pesachim - Chapter 10 - Mishnah 5

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בְּפֶסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר. פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו, הַלְלוּיָהּ:

Comments from Bartenura on Masechet Pesachim - Chapter 10 - Mishnah 5

כל שלא אמר ג׳ דברים אלו. שלא פירש טעמן של שלשה דברים הללו:

Comments from Tosefot Yom Tov on Masechet Pesachim - Chapter 10 - Mishnah 5

כל שלא אמר שלשה דברים אלו כו'. דכתיב (שמות יב) ואמרתם זבח פסח הוא. פי' באמירה שצ"ל פסח זה שאנו אוכלים ואתקוש מצה ומרור לפסח. וצ"ל נמי מצה זו ומרור זה:

לא יצא י"ח. כלומר לא יצא י"ח כראוי אבל לא יצא י"ח כלל לא קאמר ודכותה בסוכה [פרק ב' משנה ז'] א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך לאו דוקא דהא לא הוי טעמא אלא משום דלמא אתי לאמשוכי בתר שולחנו וכל היכא דלא אמשיך לא סגי דלא יצא אלא ודאי כדאמרינן. הר"ן. ועיין מ"ש בפרק ב' דסוכה:

מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. לשון הרמב"ם בסוף הלכות חמץ ומצה. על שם שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם מיד שנאמר (שם) ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וכן גירסת הרא"ש במשנה. וברי"ף גורס כגירסתנו אבל גורס נמי שנאמר ויאפו וגו' וכתב הר"ן שנא' ויאפו את הבצק וגו' ולא יכלו להתמהמה שאילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין אותו דפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום [כדכתב הר"ב במ"ה פרק דלעיל] ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ ולפיכך אילו יכלו להתמהמה החמיצו עיסותיהם לצורך מחר שלא הוזהרו בבל יראה אלא מתוך שלא היה להם פנאי אפאוהו מצה וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת מצה עכ"ל. דקרא דלא יראה בפרשת והיה כי יביאך ה' אל ארץ כתיב (שם יג) ואע"ג דכל יום ט"ו היו אסורים לאכול חמץ כדאמר לילה ויום. מ"מ במלאכה היו מותרין שלא נצטוו במצרים על שביתת יום טוב והיו יכולין לאפותו לצורך מחרתו של אחר יום היציאה. וז"ש הר"ן ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ. אינו מובן לי. דאי לראות חמץ אף בלילה לא נאסרו וכן במלאכה. ואי לאכול גם ביום נאסרו:

להודות להלל כו'. כתבו התוספות י"א ז' הודאות ולא יותר כנגד שבעה רקיעים עכ"ל ואי משום הא יש לי לקיים גירסת הספר דתשעה הוו רקיעים דז' רקיעים לז' כוכבי לכת ושמיני למזלות ותשיעי המקיף ומסבבם בכח בוראו יתברך בכל יום ממזרח למערב הפך תנועתם שממערב למזרח והוא נקרא רקיע היומי. כמ"ש הרמב"ם כל זה בפרק ג' מהלכות יסודי התורה והוא הנקרא ערבות ובעשירי הוא אומר למי שעשה וכו' שהוא רוכב ערבות ית' זכרו לנצח נצחים. [*ובסדר המשנה דירושלמי לא נשנו אלא שבעה הני חמשה דהכא עד לרומם ועוד שנים לנצח ולגדל]:

ונאמר לפניו הללויה. טעמא כתבתי לעיל במשנה ז' פרק ה':