Tractate Pesachim - Chapter 8 - Mishnah 2

הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ, צֵא וּשְׁחֹט עָלַי אֶת הַפֶּסַח, שָׁחַט גְּדִי, יֹאכַל. שָׁחַט טָלֶה, יֹאכַל. שָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה, יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן. שָׁכַח מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִשְׁחַט טָלֶה וּגְדִי וְיֹאמַר, אִם גְּדִי אָמַר לִי רַבִּי, גְּדִי שֶׁלּוֹ וְטָלֶה שֶׁלִּי. וְאִם טָלֶה אָמַר לִי רַבִּי, הַטָּלֶה שֶׁלּוֹ וּגְדִי שֶׁלִּי. שָׁכַח רַבּוֹ מָה אָמַר לוֹ, שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי:

שחט גדי יאכל. רבו ממנו. ואע״ג דבכל שאר פסחים רגיל תדיר בטלה, כיון דלא פירש לו עליה סמיך:

יאכל מן הראשון. והשני ישרף. ובגמרא מוקי לה דוקא במלך ומלכה, אית דאמרי משום שלום מלכות, ואית דאמרי מפני שסומכין על עבדיהם ואין מקפידים על סעודתן אם גדיים אם טלאים, הילכך יאכל מן הראשון כיון דליכא קפידא, דבראשון יצאו ידי חובתן. אבל אינשי דעלמא דקפדי, לא יאכל לא מן הראשון ולא מן השני, דקיי״ל אין נמנין על ב׳ פסחים כאחד לאכול איזה מהם שירצה, דאין ברירה, וכי בעי למיכל מהא, דלמא בשעת שחיטה לא הוה דעתיה עליה:

שכח מה שאמר שפירש לו גדי או טלה, וזה שכח:

וטלה שלי. בגמרא מוקי לה כגון שהלך העבד אצל רועה הרגיל אצל רבו ורוצה בתקנתו, ואמר לו, אם גדי אמר לך רבך גדי שלו וטלה שלך ע״מ שאין לרבך רשות בו, דכה״ג קנה העבד. דאי לאו הכי מה שקנה עבד קנה רבו ונמצאו שניהם של רבו:

ופטורים מלעשות פסח שני. דאע״ג דשניהם יוצאים לבית השריפה ואינן נאכלין מפני שאין המנויין ניכרים, מיהו שחיטה וזריקה מעלייתא היא, חדא אהאי וחדא אהאי, דקמי שמיא גליא:

יאכל מן הראשון. כתב הר"ב במלך ומלכה ומשום שלום מלכות. כ"כ הרמב"ם בפ"ג מהק"פ וכתב עליו כ"מ וז"ל דבגמ' דדעתן קלה. ומפרש רבינו דהיינו לומר שאם נאמר למלך שלא יאכל כלל יכעוס על עבדו ויהרגנו או שמא יכעוס על החכמים שאמרו דלא יאכל כלל משום דאין ברירה. שיעלה על דעתו של מלך דיש ברירה מן הדין אלא שלהקניטו אמרו כן. ודברי רבינו בפי' המשנה אינם מובנים לי. עכ"ל. וז"ל הרמב"ם בפירוש המשנה וזה לחסרון דעת העבדים ומיעוט התעסקם במצות. ע"כ. ונראה בעיני שהוא מפרש שדעתן קלה ירצה שדעת עבדיהם קלה עליהן. ואע"פ שלא הוזכרו במאמר אלא אמר מלך ומלכה דדעתן קלה עליהן. מכל מקום הענין מובן ור"ל עבדיהם ומתקני סעודתם. והיינו שלום מלכות שאמר בחבורו דהואיל ועבדיהן קלי הדעת ואינם מתעסקין במצות. וע"י כן נעשה מכשול זה. יבואו לידי מחלוקת עם עבדיהם ויהרגום. ונ"ל דמהך דהכא איכא למידק דהא דאמרינן דאין ברירה בדאורייתא כמ"ש בזה בפ"ה דנדרים בס"ד שזה עצמו מחומרת החכמים להחמיר בשל תורה אבל מדאורייתא יש ברירה דאלת"ה אלא דמדאורייתא אין ברירה א"כ היאך נאכיל למלך ומלכה קדש העומד לשריפה משום שלום ביתם. אבל יותר נ"ל דלעולם למ"ד אין ברירה בדאורייתא היינו מדאורייתא. ואפילו הכי מתירין לאכול הראשון משום שלום מלכות כדאמרינן בעלמא כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. וה"נ דכוותיה דאמרינן כל שיהיה ספק לאדם בפסחו נתלה בדעת החכמים. והחכמים קבעו לראשון אלא שלא רצו חכמים לתלות בדעתם לכל אדם לפי שאין בו צורך כמו גבי קדושין דבכל עת וזמן והרבה עקרי דינים מיתקנים בכך. אבל פסח דפעם אחת בשנה הניחו לכל אדם על דעת עצמו. ולא רצו לומר כל הנמנה על פסחו על דעת רבנן נמנה. ובמלך ומלכה מפני שלום מלכות אמרו כן. ויש לי כדמות ראיה על זה דבברייתא דתני מעשה במלך ומלכה וכו' ושחטו שני פסחים ושאלו למלך אמ' להו שאלו למלכ' [שאלו למלכה] א"ל שאלו לר"ג ושוב פעם אח' נמצאת הלטאה וכו' ושאלו וכו' כדלעיל נמצא מלך תלוי במלכה ונמצאת מלכה תלויה בר"ג נמצאת כל הסעודה תלויה בר"ג. ע"כ. ואין נראה שלא בא אלא לומר רבותיה דר"ג שהמלך והמלכה לא יוכלו להורות בדין איסור והיתר דפסח ולא בדין טומאה וטהרה דהלטאה אלא מפי ר"ג. דמאי רבותיה ודאי דחכם עדיף ממלך ומלכה בדיני התורה. אלא שבא לומר ג"כ טעם אמעשה דשל פסח דהתיר להם לאכול מהראשון דהיינו טעמא דכל סעודת מלך ומלכה תלויה בדעת ר"ג וחכם דור ודור ומכל מקום אי לאו דדעתן קלה לא היו אומרים לתלות סעודתן בדעת רבן גמליאל. ומשום כך אנן לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני. ואית דאמרי שכתב הר"ב משום דאין מקפידין כו'. כ"כ רש"י. ולשון התוספות שיש להם רוב מעדנים ולא קפדי אם גדי אם טלה אם שמן אם כחוש. ומ"ש הר"ב דקי"ל דאין נמנים וכו' דאין ברירה היינו בדאורייתא. וכמ"ש במ"ד פ"ז דדמאי:

וטלה שלי. כתב הר"ב שהרועה א"ל אם גדי כו' וכן להפך אמר לו ג"כ והוא פשוט. ומ"ש הר"ב על מנת שאין לרבך רשות בו זה לסברתו כמו שכתבתי במשנה ג' פרק קמא דקדושין. אבל לפי דברי הרמב"ם שכתבתי במשנה ח' פרק בתרא דנדרים צריך שיאמר ג"כ ומה שתרצה בו תעשה ואי נמי כשיאמר על מנת שתצא בו ידי פסח בלחוד סגי לפי סברתי בדברי הרמב"ם ובפ' ג' מהלכות קרבן פסח העתיק הרמב"ם על מנת שלא יהא לרבך בו כלום. וכתב עליו הכסף משנה שכן הוא בגמרא. ואף על פי שרבינו כתב בפ' ג' מהלכות זכייה דלא מהני האי לישנא לשלא יקנה רבו. כתב לישנא דגמרא וסמך על מ"ש בהלכה הנזכרת ע"כ. וכיוצא בזה נמצא זה הלשון בגמרא והוסיף עליו הרמב"ם ומה שתרצה כו' בפרק ט' מהלכות נזירות והזכרתיו במשנה ו' פרק ז' דעירובין: