Tractate Tahorot - Chapter 7 - Mishnah 5

הַמַּנִּיחַ עַם הָאָרֶץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ לְשָׁמְרוֹ, בִּזְמַן שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הַנִּכְנָסִין וְאֶת הַיּוֹצְאִין, הָאֳכָלִים וְהַמַּשְׁקִים וּכְלֵי חֶרֶס הַפְּתוּחִים, טְמֵאִים. אֲבָל הַמִּשְׁכָּבוֹת וְהַמּוֹשָׁבוֹת וּכְלֵי חֶרֶס הַמֻּקָּפִין צָמִיד פָּתִיל, טְהוֹרִין. וְאִם אֵינוֹ רוֹאֶה לֹא אֶת הַנִּכְנָסִין וְלֹא אֶת הַיּוֹצְאִין, אֲפִלּוּ מוּבָל, אֲפִלּוּ כָפוּת, הַכֹּל טָמֵא:

בזמן שהוא רואה. בזמן שבעל הבית יכול לראות הנכנסין בבית והיוצאין מן הבית:

האוכלין והמשקין וכו׳ טמאין. דחיישינן שמא נגע בהן השומר הזה שהוא עם הארץ:

אבל המשכבות והמושבות וכו׳ טהורין. שאין עם הארץ עושה משכב ומושב ואינו מטמא בהיסט, דלא גזרו אלא על טומאת מגעו בלבד:

ולא את היושבים. אע״פ שאם עומד רואהו, כיון שאינו רואה את היושב, הכל טמא:

אפילו מובל. אפילו היה השומר הזה שהוא עם הארץ, מובל, שאינו יכול לילך אא״כ מובילים אותו:

ואפילו כפות וקשור, הכל טמא. שלא מטמאינן להו משום משכב ומושב של עם הארץ, אלא משום דחיישינן שמא נכנס שם נכרי או אשה נדה וישבה והסיטה וטמאה את הכל:

[ואת היוצאין. עיין לקמן בסיפא]:

אבל המשכבות והמושבות וכו' טהורין. כתב הר"ב שאין ע"ה עושה משכב כו' דלא גזרו אלא על טומאת מגעו בלבד כמו שמפרש ר"ת (בנדה דף ל"ג ד"ה ותיפוק ליה) משום דאין לך אדם מעביר חבית ממקום למקום. ומיהו טעם זה לא יתכן גבי מדרס וצ"ל דהיסט ומדרס חומרא יתירא היא ואין יכולין לעמוד בה. אבל יכולין ליזהר ממגעו ומצינורא שלו לפיכך גזרו על מגעו וכן על צינורא שלו. כדלקמן פרק בתרא משנה ו' כך כתב הר"ש. ונראה בעיני דאף ר"ת כך הוא אומר דמשום דאין יכולין לעמוד לא גזרו שז"ש משום דאין לך אדם כו' לאו טעמא אדהכא הוא. אלא ה"ק כמו שמצינו במקום אחר דחשו חכמים משום דאין לך אדם כו' והוא בספ"ו דב"מ כמ"ש שם הר"ב. ה"נ הכא חששו בכיוצא בזה. כיון שא"א ליזהר ולא גזרו כו' וכדברי כן הוא בתוספות פ"ב דחגיגה דף י"ט (ד"ה בגדי ע"ה) שכתבו בזה הלשון. ותירץ ר"ת דודאי אינו מטמא מדרס והיסט. דמשום תקנת השוק נגעו בה. כדאמרינן לפי שלעולם לא ימצאו אדם מעביר חבית ממקום למקום. ואין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ יכולין לעמוד בה. ע"כ:

ואם אינו רואה כו' הכל טמא. וא"ת הא תנן לקמן פ"ח (מ"ה) אשת עם הארץ שנכנסה לתוך בית של חבר להוציא בנו או בהמתו הבית טהור מפני שנכנסה שלא ברשות. וי"ל דשאני הכא שהפקיד ביתו לע"ה שאין ע"ה מקפיד על חבירו. הר"ש:

ולא את היוצאים. והר"ב העתיק ולא את היושבים וכך העתיק הר"ש וצ"ל דאף ברישא גרסי' הכי והכא הוצרכו לפרש עלה אע"פ שאם עומד וכו':

אפילו מובל. כתב הר"ב דחיישי' שמא נכנס כו' והסיטה. וכן לשון הר"ש וכן בר"פ דלקמן. ומשום כלי המוקף צמיד פתיל. נקט והסיטה דאינו ראוי למשכב ומושב: