Tractate Tahorot - Chapter 4 - Mishnah 11

סְפֵק יָדַיִם לִטָּמֵא וּלְטַמֵּא וְלִטָּהֵר, טָהוֹר. סְפֵק רְשׁוּת הָרַבִּים, טָהוֹר. סְפֵק דִּבְרֵי סוֹפְרִים, אָכַל אֳכָלִים טְמֵאִים, שָׁתָה מַשְׁקִים טְמֵאִים, בָּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בְמַיִם שְׁאוּבִין, אוֹ שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִים, סְפֵקוֹ טָהוֹר. אֲבָל דָּבָר שֶׁהוּא אַב הַטֻּמְאָה וְהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, סְפֵקוֹ טָמֵא:

ספק ידים ליטמא. מי שהיו ידיו טהורות וספק נגע באוכלים טמאין או במשקין טמאין ונטמאו ידיו, ספק לא נגע ולא נטמאו ידיו:

ולטמא. היו ידיו טמאות, ספק נגע באוכלים ומשקין וטמאן, ספק לא נגע:

וליטהר. היו ידיו טמאות וטיהרן, ספק נטהרו כראוי אם לאו. בכל הספיקות הללו, ספיקן טהור:

ספק רשות הרבים. ספק טומאה ברשות הרבים, טהור, שכן מצינו ציבור עושים את הפסח בטומאה, אם טומאה ודאית הותרה לצבור, קל וחומר ספק טומאה:

ספק דברי סופרים. כגון כל הנך דחשיב, דכולהו משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום, ומפורשין הן במסכת שבת פרק קמא:

אבל דבר שהוא אב הטומאה והוא מדברי סופרים. כגון דם תבוסה, ונכרים שעשאום כזבים, וכיוצא באלו, אם נסתפק אם נגע בהן אם לא נגע:

ספיקו טמא. ומיהו אב הטומאה מדברי סופרים שהוא עצמו מספק, כגון בית הפרס דאיכא ספיקא אם יש בו עצם כשעורה אם לאו, בהא תנן לעיל דעל ודאי מגען שורפין, ועל ספק מגען אין שורפין, דהוי ספק ספיקא:

ספק ידים ליטמא כו'. אע"ג דלא פי' בה דבר במשנתינו. חזר ושנאה כדי לחזור על כולן שלא לדלג אחת מבינתים. אבל בספ"ב דמס' ידים האריכה המשנה. ורבי יוסי פליג התם דאמר ליטהר טמא:

ספק רה"ר טהור. ה"נ לא חזר ושנאה. אלא איידי דאינך. והרמב"ם כ' וז"ל. התחיל לבאר זה. לפי שהוא הבדיל בו הבדלים רבים ויבארנו בפ' אשר אחר זה. והתחיל לבאר ספק ד"ס וכו':

ספק רה"ר טהור. פי' הר"ב ספק טומאה ברה"ר טהור שכן מצינו צבור כו' וכ"כ הר"ש בשם התוספתא דספק טומאה ברה"י טמא מסוטה ילפינן. כמ"ש הר"ב בפ' דלעיל משנה ו'. והדר אמרי' ומפני מה ספק רה"ר טהור מצינו שהצבור וכו' גם הרמב"ם העתיקה בפירושו לעיל. וכן בחבורו רפט"ז מהא"ה ואיכא למידק דכיון דמסוטה ליכא למילף אלא כי סוטה שהיא ברה"י במקום סתירה לא איצטריך מידי למילף מינה דבר"הר טהור. דהא ודאי ממילא ברה"ר טהור וכבר כתבתי כן בפ"ח דעדיות מ"ד בשם התו' ודהכי איתא נמי בגמ' (דנדה דף ג') דטעמא דרה"ר טהור משום דהעמד דבר על חזקתו. ומצאתי בתוס' פ"ה דסוטה דף כ"ח (ד"ה מכאן) שכתבו דלא כמ"ש בשמם בעדיות. אבל פירשו דהלכתא גמירי לה דוקא הוא. דמשום העמד דבר על חזקתו לא מצינא לטהורי בר"הר. דה"א דסתירה דנקט קרא לא דבר הכתוב אלא בהווה. וה"ה לכל ספק טומאה בכל מקום שנולדה. דמסברא אין לטהר זו יותר מזו. וסד"א דגזירת המלך כך היא בכל ספק טומאה. אלא הלכתא גמירא לה להעמיד ספק טומאה ברה"ר אחזקתה דלא מחתינן לה טומאה מספק. ע"כ. והדר כתבו התו' ירוש' בסגנון התוספתא שכתבו הרמב"ם והר"ש ומהשתא איכא לפרושי ג"כ בזה הדרך. דאע"ג דבסוטה ונסתרה כתיב ה"א דלאו דוקא וכו' הלכך לטהר ספק טומאה שברה"ר צריכין אנו למילף ממקום אחר:

ספק ד"ס אכל אוכלים טמאים וכו'. וכן כל כיוצא באלו מולדות *[טומאות שהן מד"ס. הרמב"ם (ריש) פט"ו מהא"ה ועיין בפ"ק דשבת במשנה י"ח דבר. ובסוף מסכת זבים ובמ"ג פ"ק דמכילתין:

ספיקו טהור. אם נפל עליו הספק אם אכל כו' או שלא יהיה דבר מזה הרמב"ם בפירושו ובחבורו רפ"טו [מהאה"ט] (מהט"א) ולכ"ע מפרש הכי. דלת"ק אפילו ודאי אכל ונסתפק אם טבל. ספיקו טהור. כדתנן במ"ב פ"ב דמקואות. ובפ"י מה' מקואות (ה' ו'). העתיק דברי ת"ק דהתם:

*[אבל דבר שהוא אב הטומאה. והוא מד"ס. פי' הר"ב כגון דם תבוסה כו' וכגון הא דבנבלת עוף טמא דבמ"ג פ"ק דמכילתין ופירוש דם תבוסה במ"ה פ"ג דאהלות: