Tractate Tahorot - Chapter 1 - Mishnah 2

הַכְּנָפַיִם וְהַנּוֹצָה, מִטַּמְּאוֹת וּמְטַמְּאוֹת וְלֹא מִצְטָרְפוֹת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הַנּוֹצָה מִצְטָרֶפֶת. הַחַרְטוֹם וְהַצִּפָּרְנַיִם מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וּמִצְטָרְפִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף רָאשֵׁי אֲגַפַּיִם וְרֹאשׁ הַזָּנָב מִצְטָרְפִים, שֶׁכֵּן מַנִּיחִים בַּפְּטוּמוֹת:

מיטמאות. אם נגע בהן שרץ נטמאו. ואם טמאים הן ונגעו הכנפים והנוצה באוכלין טהורים, נטמאו, דחשיבי יד להכניס ולהוציא, וכל שהוא יד מיטמא ומטמא:

ולא מצטרפות. אם היה אוכל פחות מכביצה אין הכנפים והנוצה מצטרפות להשלימו לכביצה לטמא טומאת אוכלים, דלא חשיבי שומר שמצטרף, כדתנן בריש עוקצין:

הנוצה מצטרפת. דחשיב לה שומר. ואין הלכה כר׳ ישמעאל:

החרטום. שהעוף מנקר בו:

ראשי אגפים וראש הזנב. הנשארים מחוברים לגוף אחר שמרטו הנוצה, רגילים לחתכם ולהשליכם דלא חזו לאכילה, אלא שבעופות המפוטמים מניחים אותן ואוכלים אותן עם העוף, והיינו דקאמר שכן מניחים בפטומות. ואין הלכה כרבי יוסי. והני שלשה עשר דבר דחשיב במתניתין, בבבא קמייתא איכא תשעה, דשחיטתה ומליקתה חדא חשיב להו, דתרווייהו הוו טהרה לטריפתה, והכנפים, והנוצה, והחרטום, והצפרנים, הרי שלשה עשר דבר:

הכנפים והנוצה. ירצה באמרו פה הכנפים הנוצה הדקה מאד אשר יהיו בכנפים וישארו בו אחר שיסורו הנוצה הגדולה. וכן נוצה הקטנה אשר תשאר אחרי סור הנוצה כלה. הרמב"ם:

מיטמאות. פי' הר"ב אם נגע בהן שרץ כו' וכ"כ הר"ש. ודבר תימה הוא. דהא לעיל תנן שא"צ הכשר. ופי' הר"ב והר"ש לא הכשר מים ולא הכשר שרץ. והרמב"ם לא פי' שיגע בהן שרץ:

ולא מצטרפות. פי' הר"ב אם היה אוכל פחות מכביצה כו'. והרמב"ם פי' להשלים כזית. אם בלע אחד כזית בשר מצומצם וזאת הנוצה. וכ"כ ג"כ בחבורו פ"ג מהא"ה:

החרטום והצפרנים. הדבור פה אמנם הוא כפי המקומות הרכים מהן הקרובים מן הבשר אשר יחותכו מן העוף והוא חי יזול הדם ממקום החתיכה. הרמב"ם. והכי איתא בגמרא פ"ט דחולין דף קכ"א: *

[ראשי אגפים וראש הזנב. הרכות. הרמב"ם פ"ג מהא"ה]:

בפטומות. תרגום בריאות בשר. פטימות בשר. הרמב"ם: